תגית: כלא

לפני שהגוף יבגוד והמרחבים יהפכו לכלא

"…ואולם, לרוע מזלם, רוב החולים כלואים בראש ובראשונה במגבלות גופם…" (איה מרקביץ', כאן)

(cc)

מימיי לא אושפזתי בבית חולים. ובכל-זאת יש משהו בבית חולים שמעורר אצלי דז'ה-וו. הריח של בית החולים מעלה לי לראש ישר תמונות של אנשים זקנים, מכניס לי ללב ישר תחושת חוסר אונים, עוצר אותי במקום. לא קשה לי להצביע על היום שבו המרחבים האינסופיים של בית החולים הפכו אצלי בראש לכלא מדכא וחסר עתיד. ולמרות שמאז היו לי לא מעט חוויות טובות יותר בבתי חולים, כולל לידתו של בני הבכור, תחושת הדז'ה-וו נותרה חיה כשהייתה.

זה מוזר, אבל אני ממש זוכר את התקופה שבה בית החולים היה עבורי מגרש משחקים. יש לי זיכרון שבו אני ואחי הצעיר רצים במסדרונות הארוכים של תל השומר, חסרי פחד, ללא חשש, מעבירים את הזמן, מתעסקים בשלנו. זה מוזר, אבל אני לא ממש זוכר מתי סבא שלי התאשפז בתל השומר, מתי הוא עזב את הבית שלנו.

כל הזמן שהוא גר אצלנו לא הבנתי אף פעם את התחושה הנוראית של בגידת הגוף. אני זוכר את עצמי, ילד שלא מזמן חגג בר-מצווה, רוחץ אותו באמבטיה הקטנה. אבל אני לא זוכר אותו, לא זוכר איך הביט בי, לא זוכר אם עיניו היו עצובות. כל זמן שהוא גר אצלנו לא הרהרתי בסיבה שבעצם עזב את הבית שלו והפך להיות תלוי באחרים.

אבל אני זוכר מצוין את אותו היום שבו נסעתי לבקר אותו. זוכר את החדר שבו הוא שכב, את החלון הגדול, את הפיג'מה בצבע תכלת והריח הנורא, מין שילוב של האוכל המגעיל ובשר גוף, גוף שבגד. אני זוכר אותו מביט בחלון, בשמש הזורחת, כמעט מחייך. אני זוכר אותו פונה אליי ואומר לי משפט שמאז לא הצלחתי לשכוח: " אם היה לי כוח, הייתי מטפס לגג וקופץ".

אולי המשפט הזה הוא לא משפט שילד, מתבגר אפילו, צריך לשמוע. בטח שלא מסבא שלו, שהיה עבורו סוג של גיבור כל-יכול. אבל במשפט הזה היה את כל החיים, את חוכמתם ועליבותם. היה בו את נצחונו של האדם החושב על מגבלות גופו, של רוח החופש על כלא הבשר, של אדם המבקש לקבוע עבור עצמו את דרכו האחרונה וחברה שמתעקשת להחליט אחרת.

סבא שלי היה צריך לעבור ניתוח מסובך שהיה אולי מאריך את חייו בעוד שבוע או חודש או שנה. בסופו של דבר, הוא לא הגיע לניתוח ההוא. אני זוכר את הטלפון שבישר על פטירתו, אני זוכר את עצמי מתלבט אם לבכות או לשמוח. אני לא זוכר מה בסופו של דבר עשיתי. אני זוכר שבכיתי ממש רק בהלוויה.

אבל מאז בית חולים, גדול ככל שיהיה, עם מרחבים ענקיים של דשא ופיג'מות לבנות ורופאים נחמדים, הוא עבורי צינוק. אני מרגיש את עצמי נחנק, את האוויר בריאות נגמר לי, אני מחפש בכל מאודי את הדרך החוצה. אני מקווה בכל מאודי שבבוא העת, יהיה לי כוח לטפס לגג ולקפוץ. לפני שהגוף יבגוד והמרחבים יהפכו לכלא.