תגית: כך הרסה הספרות את חיי

הספרות וחיי

captain

יש ימים כאלה, שבהם הלב שלך מסונכרן עם העולם. אין לדעת מה מוביל לימים כאלו, או מה גורם להם לעבור הלאה, אבל יש ימים שבהם הכל בסדר והחיים שלך הם בדיוק אלו שמתאימים לך. מה שיש לך הוא מה שהשגת ביושר, ומה שאין לך עוד יגיע אליך ביושר, ויש עוד מלא חיים לפנייך כדי להתמודד עם קשיים ולנצח אותם, ויש לך מלא חיים מאחורייך, כדי להתענג על זכרונות עבר. ועדיין מאתיים תשעים אחוזי לחות בחוץ, ומלא זבובים בכל פינה בעיר מוכת החרא על המדרכות, ועדיין לא עשית אקזיט ולא זכית בפרס נובל לספרות, אבל את יודעת שעוד תגורי במקומות אחרים, ושבסוף הרחוב שלך יש ים, בו הילד שלך אוהב לרוץ ערום ועוד לפני הים יש בר שתמיד יהיה שם בשבילך.
ובחורה רוצה להודות למישהו על המזל הטוב שנפל בחלקה בכך שחייה מתאימים לה בול, אבל אין לה למי להודות. אז קודם כל היא קמה בבוקר וחופרת לבעלה על כמה אסירי תודה לעולם הם צריכים להיות ומפרטת לו למה כל דבר שיש להם הוא מה שצריך להיות להם ואיך הם בדרך לעוד אלף חוויות ומיליון רגעי נחת. הבעל מהנהן בסלחנות ואהבה, כי הוא יודע שיש ימים כאלו, שבהם הלב שלה מסונכרן עם העולם.

אחר כך הבחורה הולכת ברחוב, מאריכה את דרכה ככל האפשר למקום עבודתה, כי בימים שהלב שלך מסונכרן עם העולם, הוא לעולם לא מסונכרן עם העבודה, ורואה הרבה אנשים נחמדים והרבה חפצים נחמדים והרבה הדים של זיכרונות נחמדים. והיא חושבת: אבל מה אעשה עם כל הטוב הזה? לאן אוליך את הכרת התודה? והיא מרגישה קוצים קטנים של פנים שדוקרים אותה מבבפנים של העור, מרוב שהיא רוצה לאחד בין התוך שלה לבין העולם.

ואז, תמיד תמיד היא מוצאת את עצמה בספרייה ציבורית או בחנות ספרים. איכשהו, הדמויות הבדיוניות, המקומות הזרים או הבדיוניים, העובדה כי הכל ידוע מראש, והביטחון בכך שיש סופר שיודע מה קורה ומוליך את העלילה קדימה, תמיד מצליח להכניס קצת שקט ללב הסוער מהתרגשות.

ופתאום חשבתי: יכול להיות שזה קורה רק לי?

הספרות והחיים! מסרבים להיות אויבים!

שנים שלא פרסמתי כאן כלום. אתמול נברתי במייל שלי עוד יותר שנים אחורה כדי לשחזר את שם המשתמש ואת הסיסמא שלי כאן. יצא לי לראות לרגע את רשימת הפוסטים שלי כאן, האחרון היה "עשור לבורגנות הקצף ובורגנות ובורגנות הדל", אחד לפניו היה פוסט קצרצר במסגרת "כך הרסה הספרות את חיי", שניהם בני חמש שנים בערך.
הפוסט הזה פורסם במקור שם, אבל עם כותרת אחרת.

המינגוויי פיצג'רלד

ביקום מקביל, כך נודע לי, ארנסט המינגוויי הוא מתווך נדל”ן בפאריז שאחרי מלחמת העולם הראשונה, מציג דירות ציוריות בפני מהגרים אמריקאים, סקוט פיצג’ראלד הוא סוחר תכשיטים באותה עיר.

“הסופרים”, נאנח סקוט בייאוש, “הם שונים מאיתנו”.

“כן!”, משיב לו המינגוויי בנחרצות גסה, “יש להם יותר הון סימבולי!”.

*****

יש באותו יקום מקביל גם יצירה גנוזה, המינגוויי משרבט אותה בדפי פנקס המולסקין שלו, בשעות המתות בהן הוא ממתין ללקוחות שמבוששים לבוא בפתחה של דירה פאריזאית קטנה.

“איך הרסה הספרות את חייך?” שאל ביל.

“בשתי דרכים”, השיב מייק, “לאט לאט ואז בבת-אחת”.

******

התחבולה

יש ברוקולי שאתם לא מאמינים כמה הוא פריך וטרי ומרענן באנטיפסטי שלנו!

התחבולה המעורטלת

קח ברוקולי צעיר ורענן, עטוף אותו בשמן זית ובמיץ לימון, השלך אותו לתנור בחום גבוה, המתן עד שניחוח משכר יתפשט בכל הבית.

ערטול התחבולה

זה בסך הכל ראש ברוקולי בתנור, אבל אתם תשלמו עליו המון כסף כשאגיש לכם אותו בפיתה!

תקשיב לברוקולי שלך! תקשיב!

******

אני זוכר את היום שזה התחיל, יום רגיל, מקרי, אקראי, מזדמן. שום דבר, לצורך העניין, לא קרה ולא עמד להתרחש, ואז, ברגע, כל האנשים שהיו סביבי קמו והתחילו לפרסם ספרים; במהירות, בטירוף; ההוא וההיא וההיא וההוא, בספיד, בקצב! רצתי החוצה, הכי החוצה שיכולתי, צעקתי: “הלפ! הלפ!!!” אנשים התעלמו ממני, מה זה התעלמו – התעלמו בפרנציפ! צעקתי “הלפ, קרה משהו!” מישהו צעק: “מה, מה קרה?” “מפרסמים שם ספרים,” צרחתי, “מפרסמים.” "איפה?" שמעתי צעקה. “שם, שם!" מיתרי הקול שלי הלכו להתפקע. "תקראו למישהו, שם ,שם!" תוך כמה אנשים התיישבו לידי, ביקשו שאני אראה להם. לקחתי אותם והראיתי להם. לא האמינו! עמדו שם ולא האמינו- או שהם עשו את עצמם- אבל לדעתי, הם לא האמינו, כי זה היה לא יאומן בכמה רמות, לא רק באחת. בחורה בלונדינית- ואני מדגיש, משום מה, בלונדינית- אמרה בקול מתוח: "צריך לעשות ערב השקה או משהו". "כן, צריך לפתוח איוונט בפייסבוק!", שמעתי קול מאחורי, "צריך להגיד משהו. שמישהו יגיד משהו, יגיד משהו, יגיד משהו". אנשים צחקו. צחקו, ולא סתם: צחקו שיניים, צחקו עיניים, צחקו גוף. גם אלה שפרסמו וגם אלה שלא. הרגשתי שעובדים עלי. שאלתי: "עובדים עלי? מה קורה?" צעקתי. צחקו; צחקו שיניים, צחקו עיניים, צחקו רעידות- צחקו בקשת, בצבע, בלחץ. שאלתי את עצמי באופן כללי, אם זאת בדידות. ידעתי שאם אני אשאל מישהו אחר…

טוב, המונולוג הזה למכירה! זה מתוך תסריט שנקרא "כותב במחשב" והוא עוסק ברגע המנטלי-חברתי שמתשתרע בין הפוסטים בבבלוגים ובפייסבוק לספרות. אני מאמין שזה יכול להצליח מכיוון שזה נושא משותף לכולם.
עכשיו, זה שש מאות דולר אם רוצים להשתמש רק במונולוג ואם רוצים את כל התסריט אז יש חוזה ותנאים ואנחנו נהיה שותפים באחוזים…

*******

ראינו את מיטב המוחות של דורנו…

שישבו לכתוב ועפו על זה כל הלילה, וחיברו מניפסטים מופלאים שהפכו בבוקר הצהבהב למחרוזות של ג'יבריש. שניסו להוציא את ספר שירתם פעם אחר פעם ולשווא, וויתרו ונאלצו לפתוח חנות בגדים יד שניה וחשבו שזהו הם מזדקנים ובכו.

*******

יש כאן איזו קנאה שקשה לי להסתיר אותה או להתמודד איתה, ברור שיש. ויש כאן רצף של מחוות ורפורים, כי זה מה שאני יודע לעשות.

ויש כאן גם איזה זנב הכרה שהאנשים האלה, כלומר אנחנו, כלומר הם, כלומר “ההם”, בגרו והבשילו, שאין איזה המינגוויי ופיצג’רלד שמחכים מעבר לפינה כדי לשים את הכל ללעג ולעוף על עצמם עם “הרומן הישראלי הגדול” שישאיר מאחוריו אבק.

וזה מוזר ומפחיד באותה מידה שזה מעודד.

לא. לא נכון. ממש לא באותה מידה, דווקא הרבה הרבה יותר.

*******

אין לינקים.

מי שצריך לדעת יודע.

כך הרסתי את הספרות בשביל החיים

יש מעט מאד אנשים שאני מקשיבה להמלצות הקריאה שלהם, בדרך כלל אני פשוט יהירה מדי. אחד מהאנשים האלו היא גבי סילון מחרגול. פעם ניהלנו איזו שיחה על ת.ק. בויל ומאז היה לי ברור שאני אקרא כל מה שהיא אומרת לי לקרוא. וכך, באחד האמשים כמו שאומרים בספרות, הלכתי לשבוע הספר להגיד שלום לאנשי חרגול החביבים עליי עד מאד. קודם כל קניתי את "הזקן השתגע" של אביבית משמרי (שהוא ספר מאד מומלץ לקריאה, אבל אין לי שום דרך לכתוב עליו פוסט שלם.) ואז גבי חייכה אליי ואמרה אולי תרצי גם את זה, והניחה בידי את "מטרה לילית" של ריקרדו פיגליה בתרגומה של ליה נירגד. כמובן שהוספתי אותו לשקית.
המשך לקרוא