תגית: ישראלי

שבוע אינטרטקסטואליות ב"ישראלי"

כנראה שאותו עורך מאתמול חשב על זה בלילה, והגיע למסקנה שאם בכל זאת הוא רוצה להפנות את הקוראים אל טקסטים שאינם העיתון, כדאי שידבוק לא בכוכביות אלא דווקא בזיכרון שקיים אצל כולם בוודאות.

התמונה, אגב, באדיבות הסלולרי שלי, שלראשונה הוכיח יכולות דורשלישיות ראויות

תרגום לכבדי ראייה:

פרץ לא בא לאבו-מאזן, פרץ גם לא יכול לטלפן

השינוי הזה, בין "משיח גם לא מטלפן" לבין "פרץ גם לא יכול לטלפן" הוא נחמד, משום שהוא משתמש באינטרטקסטואליות, ובהנחת היסוד של זיכרון משותף, כדי להגחיך עוד יותר את פרץ. לאמור, לא רק שהוא מממש את בחירתו ולא מטלפן, אלא אפילו אם היה רוצה לטלפן, הוא אינו יכול לעשות זאת.

כה לחי, עורך יקר.

אינטרטקסטואליות, פוליטיקה ותיאטרון האבסורד: מבוא קצר

נחום ברנע כתב פעם ב"עין השביעית" על אינטרטקסטואליות. הוא לא נתן לזה מונח רב-הברתי, אבל הוא כתב דברי טעם. הימים היו ימי שרון, שרון ותכנית ההתנתקות, ובאחד הנאומים קם איזה ח"כ-לשעבר, עקיבא נוף, פתח לו מטריה שחורה והחל לנפנף בה. המאבטחים הסתערו על נוף, ונטרלו את המטריה. אף אחד לא הבין. מה נשאר מצ'מברליין נושא המטריה השחורה, היורד מהמטוס, שזה עתה חזר מפגישה עם היטלר, ואומר "הבאתי שלום בדורנו"? כלום. נוף ניסה נורא להעביר נקודה, אז הוא השתמש בסמל, סמל שאף אחד כבר לא יודע לזהות. ועכשיו, שואל ברנע, לך תסביר את זה לקוראים.

הזיכרון הקולקטיבי, אותה עיסה נעה של סמלים משותפים, עדיין קיים. לא בטוח בכלל שמאגר הסמלים המשותפים הצטמצם, הוא פשוט השתנה מאוד, ודורש מעקב מתמיד. כבר לא מספיק להכיר קאנון היסטורי משותף, שכן זה הולך ונגמר לנו בין הידיים. עכשיו צריך – במיוחד אם אתה אדם כותב, במיוחד אם אתה עיתונאי – לעקוב אחרי התכניות הפופולריות, ולא להרפות לרגע.

לפעמים זו ממש בעיה. לפעמים אתה רוצה לרמוז לטקסט מסוים, אבל כבר לא בטוח בכלל שהקוראים יעלו על הרמיזה. מה עושים? נותנים הערת שוליים. כן, גם אם זה בכותרת של העיתון היומי של אתמול:

למתקשים לראות, להלן הכותרת: הממשלה מחכה לגודו*

ומתחת לה, בכתב קטן יותר:

* "מחכים לגודו" – מחזה מאת סמואל בקט, המתאר אנשים המחכים לדמות מסתורית שתפתור את כל בעיותיהם, ואינה מגיעה לעולם.

 

כותרת המשנה, אגב, מתחילה במלים "תיאטרון האבסורד". הידד.

העיתון, אגב, הוא "ישראלי". לא פחות.