תגית: טלוויזיה

זה עוד יותר גדול אפילו

או: למה כדאי לראות את עונה 5 של דוקטור הו גם אם לא ראיתם את עונות 1-4

(לחובבי הז'אנר. ספוילרים גאלור)

 

1. שמי איימי פונד. כשהייתי בת 7 היה לי חבר דמיוני. אתמול בלילה היה הלילה שלפני החתונה שלי, והחבר הדמיוני שלי חזר.

(התמונה מכאן)

 12 שנה וארבעה פסיכיאטרים (היא נשכה אותם כשאמרו לה שהוא לא אמיתי) חלפו לפני שאיימי פונד ויתרה על החבר הדמיוני שלה. ואז, כשכבר היה לה חבר אמיתי, החבר הדמיוני חזר. ושוב נעלם, הפעם לשנתיים, ושוב חזר בלילה שלפני החתונה שלה, הפעם כדי לקחת אותה לכוכבים. היא קראה לו "הדוקטור המרופט", אבל אנחנו מכירים אותו בתור הדוקטור.

 [דיגרסיה קלה] Fables היא סדרת קומיקס של ביל וילינגהאם, שבה בעקבות תהפוכות הגורל דמויות מעולם האגדות מגיעות לחיות במנהטן. אחת ההברקות של הסדרה (ספוילר קל) היא הדמות של פרינס צ'רמינג – מתברר שזה תמיד אותו פרינס צ'רמינג, דון ז'ואן סדרתי ובוגדני שהיה נשוי לשלגיה, לסינדרלה וליפהפיה הנרדמת בזו אחר זו. זה מפתיע ומצחיק ומאיר עיניים, כי התרגלנו לחשוב על הנסיך מקסים כעל סטטיסט תורן בעלילה, אחד שבא, נותן את השורה שלו ואחר כך סתם חי באושר ועושר עם X, Y, או Z, אבל וילינגהאם הראה לנו פתאום שבעצם מדובר בדמות די עקבית, ושאם חופרים קצת יותר עמוק מגלים שאולי הוא פחות מקסים ממה שנדמה לפני שפורטים לפרוטות את ה"הפילי אבר אפטר".

 [חוזרים לדוקטור] וזה מה שגם סטיבן מופאט (המפיק) עושה, בעצם, בעונה החמישית של דוקטור הו, רק שהוא נכנס לזה מהצד השני. אחרי שהכרנו את הדוקטור ונקשרנו אליו לאורך ארבע העונות שהפיק ראסל ט. ג'ונס, מופאט מנחית עלינו פטיש 5 קילו ומודיע לנו שבעצם הדוקטור הוא החבר הדמיוני של… כל אחת מבנות הלוויה שלו, למעשה. רק שאנחנו כבר כל כך מכירים ואוהבים את הדוקטור שזה לא ממש נקלט, גם לא כשאומרים לנו את זה ב-HD. יורקים עלינו ואנחנו צוחקים וחושבים שזאת בדיחה. דוקטור הו, החבר הדמיוני של איימי פונד. חה.

 

2. איך את יודעת שזה אגם ברווזים אם אין בו שום ברווזים?

 אבל באמת, כשרק חושבים על זה, הכל משתבץ במקום. איימי פונד, "הנערה שלא היה בה שום היגיון". זאת שמגיל 7 עד גיל 19 התגוררה בבית גדול ומלא חדרים ריקים, שלא היו לה אבא ואמא אבל היא לא זוכרת איך איבדה אותם, שהעולם שלה מאוכלס בדברים שאין שום קשר בינם לבין השם שלהם. הילדה שמגיל 7 משחזרת שוב ושוב את המפגש עם החבר הדמיוני שלה בכל מדיה אפשרית – בציור, בפיסול, במשחקי "נגיד-ש" – בזמן שהיקום כולו הולך ומתמוסס סביבה אל תוך האין. ואז, כשנדמה שמשהו קושר אותה בחזרה לעולם, כשיש לה חבר ממשי והיא עומדת להתחתן איתו, החבר הדמיוני חוזר ולוקח אותה איתו לכוכבים.

 

3. זה הכל עלייך

 כשמספרים את זה ככה, זה נשמע אחרת לגמרי ממה שחשבנו, לא? למרות שאמרו לנו את זה שוב ושוב לאורך העונה. איימי בת השבע ואיימי בת ה-21 שעומדת להתחתן – "שני חלקים של החלל והזמן שלא היו אמורים להיפגש לעולם". הפנדוריקה היא סיפור-אגדה, אבל "האם לא כולנו כאלה, דוקטור?" אומרת ריבר. וכמובן, הדוקטור שמסביר לאיימי שהוא לא יכול לשכב איתה כי היא בת 21 והוא בן 907, כי היא תזדקן ותמות והוא תמיד נשאר צעיר, ובמילים אחרות – כי היא ממשית והוא פנטזיה.

 כי כמו שהדוקטור אומר לאיימי: "זה הכל עלייך". היקום שנסדק ונשאב לתוך האין הוא היקום של איימי פונד, והוא נסדק ומתחיל להתאיין ביום חתונתה, 26.6.2010, ברגע שנוצר מגע ישיר בין הילדה שהיתה לבין הכלה שתהיה – שני חלקים של החלל והזמן שלא היו אמורים להיפגש לעולם. בלילה שלפני חתונתה, לילה לפני שהיא מחברת את עצמה רשמית למציאות, איימי מחזירה את החבר הדמיוני שהיה לה בגיל 7, וכל הדברים ששכחה, שהשכיחה מעצמה, מתחילים להישפך מבעד לסדקים ומאיימים לפוצץ את היקום ולשאוב את איימי עצמה לתוך האין, למקום שאם תישאב אליו היא לא סתם תמות אלא תהיה בעצמה לאין, למי שלא התקיימה מעולם.

 

4. שלום לכולם! אני החבר הדמיוני של איימי! אבל באתי בכל זאת.

 הסיבה שאני אוהבת כל כך את עונה 5 של דוקטור הו היא שהעונה הזאת היא יצור כלאיים מבריק. בחלוקה גסה אפשר לומר שיש שני סוגים של יצירות פנטסיה: פנטסיה אסקפיסטית, שמזמינה את אלה שצורכים אותה לשקוע בה כמפלט מן העולם הממשי; ופנטסיה מפוכחת, מרירה, שמתיימרת לגמול את קוראיה או צופיה מן הפיתוי להישאב אל הפנטזיה. פנטסיה מהסוג הראשון מרמה את אלה שצורכים אותה; פנטסיה מהסוג השני בוגדת בהם. עונות 1-4 של דוקטור הו הן פנטסיה מהסוג הראשון, אבל עונה 5 היא משהו אחר – פנטסיה מזן שלישי, נדיר.* זאת פנטסיה שמודעת לעצמה אבל לא שונאת את עצמה (טוב, לא רק; תמיד נזכור את פרק 7, "הבחירה של איימי", כנראה הפרק הטוב ביותר בכל חמש העונות). זאת פנטסיה שלא מרמה את הצופים וגם לא בוגדת בהם. זאת פנטסיה שלוקחת לצופה את היד ואומרת לה – אני אעזור לך. תבטחי בי. ("את חייבת להתחיל לבטוח בי", אומר הדוקטור לאיימי. "זה מעולם לא היה חשוב יותר"). אני אעזור לך להבדיל בין המציאות לבין הדמיון. אני אעודד אותך לשקם את הקשר שלך לעולם הממשי. אבל אני לא אנטוש אותך, אני לא אשאיר אותך בעולם חסר דמיון ואברח בחזרה אל הרקיע המכוכב שלי. אחרי שתבראי מחדש את העולם שלך, ויהיו לך שוב אבא ואמא שאוהבים אותך ואהוב שחיכה 2000 שנה כדי להתחתן איתך, את תיזכרי בי שוב ביום החתונה שלך (ולא בלילה שלפני!) ואני אגיע, וארקוד, ואחר כך אקח אותך ואת האהוב שלך איתי לכוכבים. ואז זה יהיה שונה לגמרי, כי את תיזכרי בי לא כדי שאשאב אותך לתוך האין, אלא כדי להמריא איתי אל תוך היש.

 אחרי ארבע עונות מבורברות קצת, סטיבן מופאט בא והראה לדוקטור הו מה היא באמת. לא סדרה על חייזר כריזמטי שלוקח בחורות עם דמות-אב בעייתית למסע הרפתקאות שאחריו החיים הממשיים שלהן נראים כצל חיוור, אלא סיפור על ילדוּת והתבגרות, ואיך עוברים מהאחת לשניה בלי לאבד את עצמך. אני מניחה שמופאט לא קורא עברית ומן הסתם הוא לעולם לא ידע על קיומו של הפוסט הזה, אבל אני רוצה להגיד לו תודה.

 

 * עוד יצירת פנטסיה מהזן הזה היא הסרט Drop Dead Fred, שיש לי הרגשה שמופאט ראה יותר מפעם אחת.

זה גדול יותר מבפנים

או: למה לעזאזל אנחנו אוהבות כל כך את דוקטור הו

 (מותר לדבר כאן על סדרות טלויזיה טראשיות? / אני אניח שכן)

 

 ההתמכרות החדשה שלי היא דוקטור הו, סדרת טלויזיה בריטית לילדים שרצה מ-1963 עד 1988 וקמה שוב לתחיה ב-2005. הדוקטור הוא חייזר, נכון להיום בן 907, שנראה כמו בנאדם, נכון להיום כמו גבר בריטי בן 30 בערך, אבל מבפנים הוא שונה לגמרי – יש לו שני לבבות, למשל, ויכולת לרפא את עצמו מרעלים ולנקות את עצמו מקרינה, וגם להתחדש מיד אחרי שהורגים אותו וללבוש גוף חדש שלרוב מלווה גם בקווי אופי אקסצנטריים חדשים. יש לו שם אבל אף אחד לא יודע אותו (חוץ מארכיאולוגית-זמן אחת ששמעה אותו ממנו אי פעם בעתיד, אבל זה לא לעכשיו). כולם מכירים אותו פשוט בתור "הדוקטור". יש לו חללית שנוסעת בחלל ובזמן, קוראים לה טארדיס והיא גדולה יותר מבפנים בזכות הטכנולוגיה של כוכב הבית שלו, שנקרא גאליפרֵיי ונכון לשנות ה-2000 לא קיים יותר. הוא נכחד, הלך קאפוט ואתו גם כל הגזע של הדוקטור, "שרי הזמן" או "אדוני הזמן" (Time Lords), כולם אבדו במלחמת הזמן האיומה בין שרי הזמן לבין הדאלקים המבעיתים, ורק הדוקטור לבדו נותר. ומי שהשמיד את כולם, את שרי הזמן ואת הדאלקים גם יחד, הוא הדוקטור, שכלא אותם ואת המלחמה בהסגר-זמן כדי להציל את היקום כולו.

 אז עכשיו הוא די בודד, הדוקטור, שר-הזמן האחרון ביקום, ומדי פעם הוא בוחר לו בן- או בת-לוויה שתצטרף אליו במסעותיו בחלל ובזמן. נכון לסדרה המחודשת בן/בת-הלוויה האלה הם כמעט תמיד בחורה בת 20+ מהעשור הראשון של המאה ה-21, תמיד שנונה ונועזת (גם הדוקטור שנון ונועז, למעשה הוא די מכור לסיכונים אבל זה לא לעכשיו) ולרוב גם אנדר-קלאס מאיזשהו סוג. יחד הם מקפצים בטארדיס מכוכב לכוכב ומעידן לעידן, עשרות, מאות ומיליארדי שנים קדימה ואחורה, ולרוב מצילים את היקום או לפחות את כדור הארץ מכליה. טראש, נו. אבל טראש כייפי ומבדר לאללה.

 

 מה שמעניין בטראש זה שהוא מדבר ישר מתוך תת-ההכרה ואליה, ולכן אפשר ללמוד ממנו כל מיני דברים מרתקים על האנשים שיוצרים אותו ועל האנשים שצורכים אותו (במקרה הזה, אני). ומדוקטור הו אכן אפשר ללמוד דברים מעניינים מאוד.

 

 היוצר המרכזי של דוקטור הו המחודשת (אני מדברת כאן על 4 העונות הראשונות שלה) הוא גבר בריטי בשם ראסל ט. דיויס, והרוב המכריע של פרקי הסדרה המחודשת נכתב ובוים בידי גברים בריטיים (אחד הבולטים שבהם הוא סטיבן מופאט, מי שאחראי ל"זיווגים" ולרימייקים העדכניים "ג'קיל" ו"שרלוק"). הגברים האלה מספרים לנו על גבר שהוא נצר אחרון לאימפריה שאיננה עוד, בן לגזע אדונים (לורדים) שהתחנך במקום עם משמעת נוקשה וגדל באמונה שהיקום כולו פרוש לרגליו, מקצה החלל ועד קצהו, מראשית הזמן ועד סופו, רק הוא רואה את היקום כולו ומבין את המשמעות האמיתית של כל מה שקורה, והוא בלבד מופקד על שלומו. נשמע מוכר? מה זה אם לא האימפריה הבריטית בקליפת אגוז.

 וכראוי לנצר אחרון של גזע אדונים, שהשמיד את כוכב הולדתו ואת בני מינו מתוך ההבנה שבשתלטנותם הם עומדים להמיט כליה על היקום כולו, הגבר הזה הוא כריזמטי בטירוף, מבריק, שנון, מצחיק, היפר-אקטיבי, מסתורי, אקסצנטרי, יהיר ומיוסר. הוא לא מוכן לגעת בנשק כי ראה לאן המלחמה הובילה את בני מינו ואותו, אבל האלימות והמוות כרוכים תמיד בעקביו ונראה שהוא נהנה מאוד מהפלירט המתמשך שלו איתם. הוא נרתע מהתקשרות רומנטית לבנות הלוויה האנושיות שלו כי הוא יודע שהן יזדקנו וימותו והוא ייוותר לבדו (וגם כי זאת סדרה לילדים, אבל לא ניכנס לזה כרגע), אבל הן תמיד נקשרות אליו ונראה שהוא נהנה מזה מאוד (עד שלא). והוא מוקף מכל עבר ביצורים – בנות לוויה, בני אדם, גזעים השוכנים בכוכבים ובזמנים רחוקים – שהם תמיד אינטליגנטיים מספיק כדי לרחוש לו הערצה ומורא אבל לא מספיק בשביל לתת לו קונטרה אינטלקטואלית של ממש. לכל היותר הם יכולים ללמד אותו דבר או שניים בתחום האינטליגנציה הרגשית, והוא זה שמופקד על כך שיוכלו להמשיך בבטחה בחייהם הנחותים. בקיצור, קולוניאליסט עם לב זהב, גבר-גבר, שמוקף בנשים מעריצות ופראים אצילים (או לא).

 

 זהו אם כן דימוי האקס-אימפריאליסט הבריטי שמוכרים לנו בדוקטור הו. ככה הגבר הבריטי רוצה לראות את עצמו, ככה הוא רוצה שיראו אותו: קולוניאליסט לשעבר שהתנער ממורשתו הקולוניאליסטית והשמיד אותה, אבל לא נפרד מתחושת העליונות והאחריות שכרוכה במורשת הזאת, מהתחושה שהוא איכשהו "אבא של העולם". גבר שכבר הבין שיש לו מה ללמוד מנשים, אבל לא מוכן עדיין להיפרד מן העליונות הבסיסית שלו עליהן ומן התפיסה שהן צריכות אותו כדי שיהיה טעם כלשהו לחיים שלהן – חיים שבלעדיו הם אפורים ושגרתיים. אפשר להבין למה גברים בריטיים רוצים בתת מודע שלהם להיות כאלה או להיראות כאלה. מה שפחות מובן הוא למה אני, שמודעת לחלוטין לכל ההיבטים האלה, בכל זאת נהנית מזה כל כך.

 כי שום מודעות לא תעזור – ביסודו של דבר הכריזמה הזאת סוחפת אותי כאילו לא קראתי שום מאמר פמיניסטי מימי, וכאילו לא הייתי יותר מפעם אחת בסיפור הזה וראיתי שוב ושוב איך הוא נגמר. ביסודו של דבר בקרקעית הנפש שלי עדיין יושבת נערה שמחכה לאיזה נסיך, בן אצולה או בן אלים, שיבחר בי על פני כל האחרות ויקטוף אותי בסערה לחיי סכנה הרפתקאות, חיים שבהם אף יום אינו דומה למשנהו, שום דבר אינו מובן מאליו ובכל זאת הסוף תמיד טוב. כל כך הרבה מיתוסים, סיפורים וסדרות טלויזיה סיפרו לי על הנערה הזאת, מהתנ"ך והמיתולוגיה היוונית ועד ימינו, ואני עדיין כל כך רוצה להיות היא (גיבורי טלויזיה הם האלים המיתולוגיים של ימינו, אבל גם זה לא לעכשיו). ואני לא יודעת אם המיתוסים סוחפים אותי מפני שהנערה הזאת תמיד הייתה שם, משחר האנושות, והם רק תיעדו אותה, או אולי מפני שהם חזרו על הסיפור הזה שוב ושוב כל כך הרבה פעמים עד שהוא הוטבע בנפש שלי ושל נשים אחרות – חזק כל כך עד שנצמד אליה ועכשיו כבר אי אפשר לקלף אותו ממנה.

 

 אבל אני כן יודעת מה המיתוסים האלה עושים לי. הם גורמים לי להמשיך לחלום, במודע או לא במודע, חלום שאני יודעת מצוין שהוא מזיק לי. חלום שמשווה הוד למציאות שבפועל אין בה שום הוד אלא רק דיכוי. חלום שאי אפשר להגשים אותו, וגם אם היה אפשר, בכלל לא בטוח שבחשבון אחרון אני באמת רוצה שהוא יתגשם – לא ככה. כלומר, אני כן רוצה להיגאל מהקיום האפרורי ולהגיע לחיי הרפתקאות. זה כן! אבל אני לא רוצה שהגאולה הזאת תהיה תלויה ברצונו השרירותי של מישהו נעלה, שיכול להעניק או לשלול אותה ממני כאוות נפשו. ובכל זאת, המיתוסים ממשיכים לטפטף לי לנפש את האמונה שאני דווקא כן רוצה את זה, ואני, משום מה, שותה את הרעל הזה בשקיקה ואפילו משקה בו את הבת שלי.

 

 יש אמונה פילוסופית ישנה, אפלטון היה כנראה הראשון שניסח אותה, לפחות במערב, שלפיה ידיעה ורצון הם היינו-הך. כלומר, ברגע שאדע שמשהו טוב לי אז אני ארצה אותו, וברגע שאדע שמשהו רע לי אני אבחל בו. במישור הגופני יש לנו אינספור הוכחות שזו טעות או אשליה. מספיק להסתכל על כל האנשים שמעשנים, משתכרים, גרים בערים מזוהמות וכן הלאה כדי להבין את זה. אבל במישור הנפשי נדמה לי שאנחנו עדיין קצת מאמינים בזה. כלומר מאמינים שאם נבין, אם באמת נבין, שמשהו מרעיל לנו את הנפש, אז אנחנו נבחל בדבר הזה ונתרחק ממנו. וזה מה-זה לא נכון. הנה, תראו אותי ואת דוקטור הו.

 אז מה, להיגמל מדוקטור הו? להרחיק מזה את הבת שלי? איכשהו הפיתרון הזה לא נראה לי. קודם כל, כי דוקטור הו זה נורא נורא כיף, ועל כיף לא מוותרים מהר כל כך. ודבר שני, כי אני לא מאמינה שצנזורה פותרת משהו. הנערה בקרקעית הנפש שלי (ואולי גם של הבת שלי) לא תיעלם אם אני לא אאכיל אותה, היא רק תהיה רעבה ועצובה יותר. ואני גם לא רוצה שהיא תיעלם! אני בעדה, לא נגדה. אז אני אמשיך לתת לה דוקטור הו, ואני גם לא מתכוננת להרגיש אשמה על זה כי אשמה לא עוזרת בשיט. אבל אני אתן לה גם אנטידוטים נגד הרעל. אני אמצא ואטפטף לה מיתוסים שיחזקו אותה, כמו ספרים של דיאנה וין ג'ונס וקלי לינק ואורסולה לה גוין, סדרות טלויזיה של ג'וס וידון, וכל דבר אחר שאמצא או אמציא. בינתיים אין הרבה כאלה, אבל אני אחפש ואתן לה את כל מה שיש, ואולי יום אחד ישתנה לה הטעם, לנערה הזאת, והיא תתקשה להיזכר מה היא מצאה בכלל בדוקטור הו. או שלא.

 

 (רציתי להעלות תמונות אבל משום מה השרת לא הרשה לי)


שלוש הערות על התקשורת

אחרון הדודואים

מביך לראות את קרוביו של דודו טופז מאשימים את התקשורת בהתאבדותו. אלו קרוביו של זה שזרק כדורי שוקולד לפה של חלי, חלי השמנה, ועתה הם מאשימים את התקשורת בהתבהמות. לא פחות מביך היה לראות אותם מוסרים את טענותיהם לתקשורת, שאימצה אותן בחיבה לא מוסתרת, משום שזה אפשר לה לינוק עוד קצת מהמיץ של ההתאבדות הזו, לחוג ל"זווית הנוספת", לכתוב בעד ונגד.

ומביך יותר מכל היה לשמוע את כל הדיבורים על תוכניות ההבל של האיש. טופז, מאיזו סיבה שלא תהיה, היה אחראי לאחת מהתוכניות הוולגריות ביותר בטלוויזיה. האיש שנכווה בצ'חצ'חים, רכב על גבם למלכות רייטינג זמנית. אבל כאשר טופז שבר את המשקפיים של שניצר, כשהוא הפך אישה שמנה לפריק-שואו, כשהוא העלה חצי עם לגגות כדי להמתין לחייזרים, הוא לא עשה זאת לבדו. מאחוריו עמדו אותם "קברניטים", החובלים של ערוץ 2 דאז. הם ראו ואישרו. הוא ראה והמשיך. הם גם, כנראה, המשיכו הלאה, לעמדות בכירות יותר. טופז מעולם לא היה מלך הרייטינג, הוא היה רק נציגם של מלכים אחרים, כוכב לשעה. הם עדיין שם, מאשרים ודאי סרט דוקומנטרי על חייו של הדודו.

התקשורת אשמה

לפני שבועיים הייתי בבלעין. בכל יום שישי מתרחשת הפגנה כזו, ואני הייתי רק בשתיים מהן. הפעם השניה, איכשהו, מרגישה כמו שגרה. הדברים שהפתיעו אותך בפעם הראשונה – הדגלים של הרשות; כתובות "מחיר מיוחד לאברכים" בכניסה לאחד הכפרים; המרחק של הגדר מבתי הכפר – נראים עתה חלק מובן מאליו של הסיטואציה.

אני זוכר שחשבתי שם, בגז המדמיע, איך הם סובלים את זה. המאבק הזה החל בינואר 2005. ארבע שנים. בספטמבר 2007 בג"ץ קבע שיש לשנות את תוואי הגדר באזור. שנתיים, והגדר עדיין שם. ארבע שנים, התעלמות מהחלטת בג"ץ, והם ממשיכים להפגין כל יום שישי. אני לא יכול לדמיין כמה זה מתסכל, וכמה איפוק דרוש כדי לא לחפש רובה ולהתחיל לרסס.

בתקשורת לא תמצאו את התסכול הזה, כמובן. למעשה, לא תמצאו בידיעות על בלעין אף לא דבר מלבד החדשה האחרונה. ההקשר, אותה פסקה אחרונה שמסבירה מדוע אנשים מפגינים שם, מה הסטטוס של הגדר, כמה אנשים נפגעו עד כה בהפגנות הללו – ההקשר הזה אינו שם. עבור העיתונות, בלעין היא בועה קטנה שצומחת בשישי בצהריים ומתפוגגת כעבור מספר שעות. בלעין היא ארץ שעלתה מן הים, ומסביבה – כלום.

וזו לא רק בלעין. כעיתונאי מתחיל מלמדים אותך להתייחס לקורא כאילו הוא נחת ממאדים. לפני "בנימין נתניהו" תמיד יכתב "ראש הממשלה". עיתונאים ממלאים אחר הכלל הזה באדיקות, אבל הם עוצרים בו. זה ההקשר היחיד שהעיתונות בישראל מוכנה לספק לקוראים שלה, הקשר שאין להם בו כל צורך. לגבי בלעין, מניחים משום מה שהעובדות כולן כבר ידועות. כך גם לגבי העניין השוודי ההוא, כך גם לגבי התקציב. בעיתונות המודפסת אפשר עוד להצדיק זאת במגבלות המקום. אבל באינטרנט?

מעשה מגונה

"הסדרה התיעודית 'הבובלילים' היא מעשה טלוויזיוני מגונה". כך מתחיל הטור המעולה של נועם יורן בעין השביעית. זה משפט עצוב, ולא בגלל שהוא מוטעה. רוב ההפקות בטלוויזיה הן "מעשה טלוויזיוני מגונה", וזה נכתב ונאמר כבר עשרות פעמים. וכפי שעשה טופז את מעשיו המגונים בפומבי ובאישור, נעשים כיום מעשים מגונים אחרים. המשפט הזה עצוב משום חוסר התוחלת שבו. וינבחו הכלבים כרצונם.

הפוסט פורסם גם בחברים של ג'ורג'