תגית: ז'אנר

מדוע סופרי מתח לא מבינים נשים

מאז שהחלטתי לכתוב ספר מתח, והתחלתי לקרוא ספרי מתח, אני מגלה כל מיני דברים מרגשים. הראשון בהם היה דשייל האמט, שכתב ספרים פמיניסטיים למדי, ונתן לגיבורים שלו להיעזר בנשים בלי שום חשש, והיה בלי כל ספק ג'נטלמן למופת והייתי בהחלט רוצה לשתות איתו ויסקי בניו-יורק. השני היה שפמיניסטיות רבות בחרו את ז'אנר ספרי המתח כדי לגאול בעזרתו את הנשים שלהן מהשיממון התרבותי שאליו יועדו, שזה מפתיע, תודו. והשלישי הוא שכן ולמרות הכל, ספרי המתח רצופים סטריאוטיפים ודמויות קריקטוריות ביותר של נשים. כריסטופר רייס, שהוא סופר ספרי מתח נחשב ומאד הומו, אפילו ניסה למפות כמה מהתפקידים הרווחים עבור נשים בספרי מתח מודרניים עבור ה-daily beast. הוא עשה עבודה לא רעה. הנה, בעברית.

 

מדוע סופרי מתח לא מבינים נשים

דברים רעים עלולים להתרחש כאשר סופרי מתח קשוחים כותבים נשים. קשה לקרוא לי בחור קשוח, אבל כן הצלחתי לכתוב חמישה ספרי מתח שהתקבלו היטב. עם זאת, הפרספקטיבה שלי על המין השני מוגבלת בשל המגדר שלי ומעוקמת בשל לגיונות של דמויות נשיות שחוברו ברישול, וזיהמו את הז'אנר שאני אוהב כל כך.
כאשר התחלתי לכתוב את הרומן החדש שלי, The Moonlit Earth, שבו גיבורה נשית, הבנתי שגם אם אארח את החברות שלי לכמה ארוחות צהריים ואחקור אותן, עדיין לא יהיו לי מספיק חומרים כדי להפוך את הגיבורה שלי למשכנעת. נאלצתי לשבת ולמפות את המלכודות שלכדו את חבריי לז'אנר בבואם לנסות ולעצב סיפור שבו דמויות נשיות עושות יותר מאשר להכין קפה לבוס הבלש שלהן. סלחו לי אם כמה מהקריקטורות האלו נשמעות יותר כמו רכיבים טלוויזיונים, אבל הגבול בין עלילות מתח בפריים טיים הטלוויזיוני ובין ספרי מתח דק יותר מתמיד.
אז בבקשה. זו רשימה של הנשים שהייתי שמח לראות אותן נעלמות מדפי ספרי המתח כולם. כמה מהן ראוי להותיר לשיחות בין היוצר לאימא שלו (או הפסיכולוג שלו), וכמה מהן ראוי לזרוק מייד לפח. אני חייב אמנם להודות כי כמה מהן אפשר למצוא בעבודות קודמות שלי, אבל הריני מבטיח כי אני עושה כמיטב יכולתי להרחיק אותן מכאן.

 

דוגמה אידיוטית.

אשת השוטר שפשוט לא מצליחה להבין. מספיק עם האישה הזאת. באמת. מספיק. היא לא מבינה את דרישות התפקיד. היא רוצה שהבעל שלה יפסיק לפענח פשעים כדי שהוא יוכל להגיע בזמן לארוחת ערב, חיפוש ביצי פסחא וכמה שעות של הדבקת בולים באלבום. היא כנראה האישה היחידה על פני כדור הארץ שמעולם לא ראתה סרט או סדרת טלוויזיה אודות חייה הקשים של מי שנשואה לשוטר. גרוע מכך, ההישנות של הקריקטורה הבכיינית והלא סימפתית הזו בכתביו של אדם מצהירה הצהרה לא נעימה אודות היוצר עצמו. אם אין כל אזכור לעבודת בילוש אמיתית בביוגרפיה של היוצר, הקוראים יניחו כי הוא אחד מהבחורים שלא מוכנים להניח את העיתון שלהם אפילו כדי להוריד את הזבל, וכך הוא ייהפך בראשם לעצלן מוחלט, ולא לאותו גיבור בלתי מובן שמרגיש בנוח יותר ברחובות המרושעים של העיר העירומה.
המתנקשת הכוסית. היא חטובה וחתולית. היא נראית כמו דוגמנית-על, אבל היא יכולה לשבור לאדם את המפרקת בין הירכיים שלה. היא פאם-פאטאל על סטרואידים, ועל פני השטח נדמה שהיא מרמזת לאמונתו של הסופר בשוויון בין המינים (אתם רואים? אישה יכולה לדחוף יד של מלשין לגורס האשפה בדיוק כמו כל גבר!). כאשר כותבים אותה כשורה היא הופכת הרבה יותר מהנה לקריאה. אבל רק לעתים רחוקות עושים זאת כשורה. לעתים קרובות יותר, את הנינג'ה הנשית הזו מביא אלינו סופר שזלל רומנים גרפיים רוב חייו. הבעיטות הגבוהות ולפיתות החנק שלה הופכים לצורה חוזרת ונשנית של מיניות שמרגשת בעיקר קוראים סטרייטים, לכמה פרקים לפחות, אבל משעממת את היתר הרבה לפני שהיא מספיקה לקפוץ מהקורה הבאה (ספוילר: יש סיפור של טראומה מינית בעברה).
הבירוקרטית קרת הלב. ייתכן שהיא שוטרת שמקפידה על החוקים משום שהיא מנסה להרשים את הגברים מלמעלה. או שהיא יועצת שמבלה את כל זמנה במרכזי מחשוב של ה-CIA. בשני המקרים, האישיות שלה דוחה והידע שלה בהליכים, בפרוטוקול ובסיפור הרקע שלה רחב מכדי שעמיתה למקצוע יחוש חיבה כלשהי כלפיה. אחרי כמה פרקים אנחנו מבינים כי התפקיד המרכזי שלה הוא להגיש קטעים גדולים של אקספוזיציה בזמן שהדמויות הגבריות מצחקקות עליה באותו אופן שבו הסופר בטח צחקק על המורה שלו למתמטיקה בכיתה ו'. היא בת-דודתה הספרותית של מפיקת הטלוויזיה שאותה מגלמת קתרין הייגל ב"אמת המכוערת" מלבד נקודת שוני אחת גדולה: הבחורים לא יכולים לעשות לה את סצינת פיזור השיער שהסופר מאמין שהיא כל כך זקוקה לה, משום שהאישיות הדוחה שלה מהווה מפתח לחקירה הנמצאת במרכז הסיפור. בשלב כלשהו היא מביעה רכות כלפי החתול שלה.
השוטרת הלסבית הייצוגית. הדרך לכתיבה גרועה רצופה לעתים קרובות בכוונות טובות. אבל מייד אחרי שהשוטרת השרירית הזאת מגלה את הנטייה המינית שלה, בערך באמצע הספר (ובכן, אם כבר שאלת, לבעלי קוראים תמי!), היא הופכת מניסיון לכתיבה פוליטיקלי קורקטית לגבר עם ציצים. היא לא נעלבת ולא רוגזת כאשר הגיבור עושה איזו דחקה על תחת של בחורה. איזו מגניבה היא, אה? אולי היא מגניבה. אבל האם היא מחוברת למציאות? לא ממש. לסבית שאין לה דעות מוצקות בנוגע לחפצון נשים היא נדירה לפחות כמו ספר של סטיבן קינג שאין בו ציטוט של שיר רוק ידוע.

אנחנו זקוקים לסופרים הקשוחים שלנו באותה מידה שאנחנו זקוקים לכל אדם שצולח את השדות הרחבים של בדיון פופולרי ובלתי מתיימר. אבל כאשר סופר רוצה לכתוב ספר מתח מנקודת מבטה של אישה, הוא צריך לעשות יותר מאשר למקם אותה בתפקיד הראשי. ולפעמים פירושו של דבר שבחורים קשוחים צריכים לחפור מעט עמוק יותר ולקבל כמה אמיתות בנוגע למין השני שיהיה להם קשה לבלוע. לצורך העניין: לרוב הנשים יש עמידות גבוהה יותר לכאב פיזי מלגברים. רוב הגברים שונאים להודות בכך, אבל זה נכון. דמויות שלהן היכולת לעמוד בקשיים פיזיים משמעותיים יכולות להעמיס על גבן ספרי מתח מרגשים לפחות כמו בלשים פרטיים שפותחים כל חקירה באגרופים. 
אני בטוח כי אמיתות כאלו ימשיכו לצוף על פני השטח אם ננתץ את הסטריאוטיפים ואת המבנים הפרוידיאנים ששולטים בתאור דמיות נשיות ברומנים שנכתבו בידי גברים. וכן, אני מתכוון לתרום את חלקי בעניין.

צנטריפוגה ב'

תקציר הפרקים הקודמים: אחת, אבישג חייק, כתבה טור בנרג'. אחד, איתמר ש., קרא, התפלץ, וביקש מגולשי הסיפור להתמודד איתו. גולשי הסיפור טענו שזו פרודיה. איתמר ש. טען שלא. לא יצא מזה משהו מעניין. איתמר ש. מנסה שוב.

1.

הטקסט של חייק ריתק אותי כי קראתי אותו כמעט מיד כטקסט סימפטומטי, שפחות מעניין לדוש בכוונה שמאחוריו כמו בעולם שהנביע אותו, שבתוכו הוא אפשרי. עכשיו, כל טקסט הוא סימפטומטי, כמובן. כל טקסט מעיד על העולם שבתוכו הוא נוצר, אבל אין הרבה טקסטים כמו זה של חייק. אני נוטה להיזהר בקריאות סימפטומטיות של טקסטים. אלמנטים בטקסט יכולים לשרת מטרות רבות – עלילתיות, סמיוטיות, אינפורמציוניות – וקשה לי להכריע אם ניתן לנתק את האלמנט המסוים מתוך רשת המטרות שבה הוא שבוי, ולהתייחס אליו כדבר מה שמעיד על העולם או המחבר. לכן גם קשה לי מאוד עם קריאות פסיכואנליטיות, למשל, ועם הקלילות שבה רבות מהן מנתקות את חלקי הטקסט מהקשרם.

אבל הטקסט הזה, ספציפית, תובע בדיוק קריאה מהסוג הזה. מצד אחד, המטרות הרטוריות שלו שקופות לגמרי, ולכן פחות מעניין לדבר עליהן ויותר מעניין לדבר על מה שהן מייצגות. מצד שני, אפשר לומר את אותו הדבר בדיוק על כל טור דעה, ולא כל טור דעה זוכה לשני פוסטים ברצף בסיפור.

תשובה אחת: "יומני הצנטריפוגה החושנית" הוא לא בדיוק טור דעה. הוא סיפור בדוי שרק בסופו, בתפירה גסה, הופך לטור דעה. כלומר, הוא סיפור שמטרותיו הרטוריות שקופות לחלוטין, ואין לו את ההידוק הרטורי שיש לסיפורים אחרים. הוא סיפור דידקטי, ולאלו יש נטייה לומר לנו משהו על העולם שבו הם נוצרו.

תשובה נוספת: "יומני הצנטריפוגה החושנית" אינו באמת סימפטומטי. בפוסט הקודם, היה רוב לא קטן לטענה שזו פרודיה, ולא לחינם. אני קורא (עדיין) את "יהא שמי גנטנביין" של מקס פריש, ולמרות שהספר נהדר, אי אפשר להתעלם מהשוביניזם שלו. אבל הספר נכתב אי אז באמצע המאה העשרים, בשוויץ, והטענה שהספר סימפטומטי לחברה שממנה פריש בא שקולה, פחות או יותר, לטענה שפריש ובני תקופתו לא ראו את השוביניזם שאני רואה. כאשר אני טוען שניתן לקרוא יצירה כסימפטום לחברה, אני טוען שישנו מרחק קטן בלבד בין הנורמות שעולות ממנה לבין הנורמות של הקוראים והיוצרים באותה חברה. הטור של חייק אינו כזה. הוא בוטה מדי. כל הקישקע בחוץ. ולכן גם הוא נתפס כפרודיה, במידת מה.

אם כבר, קל יותר להתייחס לטקסט הזה כסימפטומטי לכותבת עצמה. כמו שטור דעה אמור לעשות, גם הטור הזה מבטא את מה שחייק חושבת. הפרודיה, אם ישנה, נמצאת בחייק עצמה, באופן שבו היא ממדלת את העולם. יותר מכל דבר אחר, נראה שחייק הטמיעה חלק מהנחות היסוד של השיח הישראלי והקצינה אותן. כך, אם אחמדינג'אד נתפס כאן כשונא ישראל, מובן מאליו שהוא גם אנטישמי. אם אחמדינג'אד אנטישמי, מובן מאליו שהוא מצדיע במועל יד, מובן מאליו שהוא מתגרה מהערות אנטישמיות.

2.

וכאמור, ממש לא בא לי לקשקש אנליזה פסיכולוגית, אבל הטקסט מתחנן לזה, באמת מתחנן. בין הכותבת לדמות קיים יחס ברור של דמיון, שמקבל גם ביטוי לשוני. בהתחלה זה נראה כמו טעות. "היא רמזה לו בהניחה אצבעה על פיו, שנפסיק לרגע את הלהג הריקני". הטקסט עובר באותו משפט לגוף ראשון, אבל אפשר לקוות שזו עילגות סתם (השימוש ב"ש" כקיצור ל"בכדי ש", למשל). אחר כך, זה כבר נראה מכוון לגמרי: "לפתע היא מבחינה בגוש מתכתי זוהר על שולחנה. הנייד שלה מצלצל את צלצולו הצומרני כבר פעם עשירית. התעוררתי".

אז נכון, חייק מתארת חלום, ולכן החפיפה הזו נראית טבעית. אבל קשה מאוד להתכחש לאופי המיני של כל הסיטואציה. המרגלת שבסיפור שוכבת עירומה עם אחמדינג'אד באמבטיה, לעזאזל. ואי אפשר להתכחש שלצד כל המיניות הזו יש הרבה מדי גועל, מעבר להגיון. ואי אפשר להתכחש למהירות שבה מה שאמור היה להפוך לאקט מיני מותמר למין לאומי – חדירת מטוסי חיל האוויר לתחום הכור האטומי והפצצתו.

3.

ומצד שני, אי אפשר לדעת אילו מהאלמנטים בטקסט מכוונים. כי, בכל זאת, חייק מתארת חלום. האם "לועו המטונף פלט ריר ארסי" הוא פשוט חלק מעולם החלום, ואמור לרמוז לו? ואולי כך רואה חייק באמת את אחמדינג'אד? או גברים הלהוטים למין? ואולי גם וגם וגם?

ודווקא מכיוון שמדובר בטקסט, ובכן, לא טוב, קשה עוד יותר לדעת. כמה קרדיט אפשר לתת לחייק? ככל שנותנים יותר, כך ניתן יותר להניח שהאלמנטים בטקסט נועדו לשמש מטרות כלשהן. אבל עם הטקסט הזה, אי אפשר לדעת. כי, מצד אחד, אני לא מסוגל לחשוב על שום מטרה שהתפרצות סמיוטית כמו "ליאונרדו דה-וינ(א)צי" יכולה לשרת. ומצד שני, אני לא חושב שחייק פשוט השפריצה את הטקסט הזה. אז לא, לפחות בחלק מהמקרים, פשוט אי אפשר לדעת.

4.

הערת שוליים: כדאי לשים לב לשימוש החופשי במילה "צנטריפוגות". לא נראה שלכותבת יש מושג מה הן, הצנטריפוגות הנ"ל, אבל הן נקשרות אצלה לכורים גרעיניים. אני מניח שזה נכון לגבי רוב הישראלים. צנטריפוגות נכנסות לשדה הסמנטי של "גרעין" אם אתה קורא מספיק כותרות. אבל רק במעט מאוד טקסטים השימוש בצנטריפוגות הוא כל כך חופשי כמו אצל חייק. בטור הנ"ל, לאחר שהמרגלת ממוססת את אחמדינג'אד בחומצה, נכתב כך: "שלל צנטריפוגות ירקרקות החלו להציף את המים באמבט". בטור אחר, טוענת חייק שהשמאל הרדיקלי מאמין שאם ניסוג מההתנחלויות, "אחמדיניג'אד יזמין אותנו לערב גבינות ברוטב צנטריפוגה ויין בניחוח גרעיני, באולם הכנסים המפואר בכור בבושהר".

ניתן להסביר בדוחק את הצנטריפוגות הללו כמשחקי מלים, אבל החזרה עליהן, שוב ושוב, היא כמו סיכום רדיקלי של כל הידיעות שהתפרסמו השנה על הגרעין האיראני. אם יש גרעין, יש גם צנטריפוגה, תהא זו אשר תהא.

5.

לצד תיאורי אחמדינג'אד, יש משהו מאוד מוכר בתיאור הצד הישראלי בסיפור. מוכר, בין היתר, משום שזו פנטזיית הריגול הקלאסית. אבל מוכר גם כי זו ישראל של סיפורי הילדים, שרק מחכה בצד מאז מבצע אנטבה והפצצת הכור העיראקי, כדי לחזור לזירה.

בעצם, אני חושד שזה מה שבאמת הטריד אותי בטקסט הזה, הקרבה המשונה בין העולם של ספרי הריגול לבין עולם הצללים של המוסד. הקרבה הזו מסומלת גם סגנונית: ריבוי התארים, למשל, המין הזול (מלכודת דבש, בספרי ריגול), כל ה"ליבה החל לפעום בחוזקה" ושאר הטררם.

רומן הריגול, אני חושב, הוא ז'אנר יחסית חדש, שנתפר למידות המלחמה הקרה. בעולם שבו כבר פסעו באנטרטיקה ובאפריקה, הריגול הצליח להחזיר קסם ומתח. חוקי הז'אנר תמיד היו נזילים יחסית, אבל כמו כל ז'אנר, גם הוא לקח מהעולם רק את מה שעובד עבורו. עלילות זקוקות למתח ולהפתעה, והמציאות לא תמיד מספקת אותם במינון הנכון. אז נוצר מעין עולם ממודל, שבנוי על העולם שלנו, אבל מוגבר: המרגלים נושאים אקדח, המפעילים שלהם צריכים להוציא אותם במהירות ממזרח גרמניה, וכולם מתנקשים בכולם. זה לא נכון לגבי כל רומן ריגול, אבל זה בהחלט נכון לגבי הזולים שבהם. ספרי הריגול, שנבנו בהתבסס על מציאות המלחמה הקרה, הפכו להיות חלק ממנה. הם תיארו את פנטזיות הניצחון האפשריות היחידות בעולם שבו יש גרעין, והתיאור, מוגזם ומעובד ככל שיהיה, חלחל.

גם טורי דעה ממדלים עולם כלשהו, אבל העולם הזה צריך להיתפס לפחות בקרב חלק מהאוכלוסיה כאקוויוולנטי לעולם האמיתי. אבישג חייק טורפת את שני העולמות הללו ליצירה אחת, במסווה דק של חלום. עולם ספרי הריגול הזולים הופך להצעה אופרטיבית. והוא יכול להפוך לכזה רק משום שהוא דומה באופן מחשיד לדרך שבה ישראל אוהבת להסתכל על עצמה. הפנטזיה של חייק, מגלומנית ככל שתהא, היא פנטזיה קטנה מאוד. היא מקבילה לפנטזיות הישנות שלנו, על ישראל זעירה וחכמה, פנטזיות שהצמיחו לנו רעיונות מבריקים כמו חיזוק החמאס. הגרעין האיראני מחזיר אותנו לשם. כי אם יש לאיראנים גרעין, אי אפשר עוד לשלוח את השריון. מוטב כבר, אם כן, שנלך בקטנות.

ועכשיו תורכם. אני הולך להתקלח.

העולם כמרקחה

The Wire, אמרו לי כולם, היא סדרה ריאליסטית. מה ריאליסטית? אולטרה-ריאליסטית, אוּבֵּר ריאליסטית; סדרה שחושפת את המציאות כהווייתה. ואכן, זו סדרה ריאליסטית, לפחות במובן המשונה שבו אנו מגדירים ריאליזם.

דיוויד סימון, יוצר הסדרה, ביסס אותה על ספרו "The Corner", שעוקב אחר שנה בפינת רחוב שבה נמכרים סמים. זה מסוג הספרים שכמעט ואין לנו כאן, ספר של עיתונאי הבוחן סיטואציה חברתית, ולא את המערכת הפוליטית. העונה הראשונה בסדרה, מספרות השמועות, מבוססת על הספר, שבעצמו מבוסס על המציאות.

אז מה עושה את The Wire לריאליסטית? כמעט כל מה שהופך את הריאליזם בה למובחן. רוצה לומר, יצירה יכולה להיות ריאליסטית מבלי שזה יהיה הדבר העיקרי שאנשים יאמרו עליה, ולא זה המצב ב-The Wire. יש יצירות שהעולם בהן משרת את הסיפור, ויש יצירות שהסיפור בהן משרת את העולם. The Wire שייכת לסוג השני, יחד עם ספרים כמו "שוגון" ו"מלך עכברוש", ולהבדיל מספרים כמו "אבא גוריו", למשל.

אבל שלא כמו "שוגון" או "מלך עכברוש", בסדרה של סימון אין עולם חדש, אטלנטיס מזרחית שמגלה גיבור מערבי. העולם הוא בולטימור, וכל עונה בסדרה סוקרת אזור/סיטואציה אחרים – סחר הסמים בפינות, הנמל, המערכת הפוליטית, מערכת החינוך והעיתונות, בסדר זה. כדי להפוך כל זאת לחדש, ליפן של המאה ה-17, צריך לעשות דבר מה אחרת. ב- The Wire זה מתבטא בצילומים מלוכלכים ושימוש מרהיב בשפת דיבור ובמונחים מקצועיים; אגב, להבדיל מסדרות אחרות, כאן לא טורחים להסביר לך בעקיפין מה המונחים הללו אומרים, לעזאזל. כמה זמן לקח לי להבין ש-OT הוא קיצור של Over-Time, שעות נוספות.

אבל כל אלה לא היו עושים חצי מהעבודה, לולא The Wire בנתה את העולם אחרת. אחרת, כלומר נבדלת מייצוגים אחרים של אותן מערכות וסיטואציות. העולם בסדרה רקוב. המשטרה עובדת בעיקר כדי להשיג סטטיסטיקות טובות, ומוכנה לשם כך לוותר על חקירה של סוחרי סמים גדולים כדי לקבל יותר מעצרים של דגי רקק (שזה אולי הביטוי החמוד ביותר שאני מכיר בעברית); סוחרי הסמים אינם בריונים מגושמים, אך הם גם לא מוחות-על עם מבטא אנגלי; המשטרה כפופה למערכת הפוליטית, שכבולה לכוחות משלה, לסטטיסטיקות משלה, לדרישות משלה; ושום דבר לא עובד כמו שצריך.

זה לא CSI, "חוק וסדר" ואפילו לא "רצח מאדום לשחור". הסדרה, למעשה, נבנית על ההבדל בינה לבין הסדרות הללו. העולם בה נראה לנו ריאליסטי, והריאליזם שלו נראה מודגש, בעיקר בגלל שהוא מובחן מהעולם בסדרות הללו. ובה בעת, מרגע שראינו את The Wire, שוב אי אפשר לראות את הסדרות האלו מבלי לפקפק באמינותן.

אז למרות שיש טעם לפגם בכך שאנו מתייגים כריאליזם כל ייצוג שלילי של המציאות, יש כאן משהו מגניב. כי ריאליזם אינו רק תיאור עולם מסוג מסוים, הוא נעשה לריאליזם רק ברגע שבו הוא הופך את הייצוגים הקודמים של אותו עולם לייצוגים ז'אנריים. כדי להיתפס כאמיתי, עליו להרוג את הייצוגים הקודמים לו. וזה כל כך מזכיר את התפיסה של דה-סוסיר לגבי טבע הסימן, וכל כך מזכיר את הדיבור הפורמליסטי הישן על הזרה, שהתאורטיקן שבי צווח בתענוג.

הזרה מבוססת על ההנחה שהספרות היא מערכת כמעט אוטונומית, שפועלת מתוך עצמה. ביטוי מסוים מחליף ביטוי ישן לא בשל שינויים ביבוא התבואה לרוסיה במאה ה-19, נניח, אלא בגלל שהביטוי הקודם התבלה. אלה שטויות, מאחר שאין אוטונומיה מלבד בעולם עצמו. ובכל זאת, כמה מלבב לראות שדווקא במקום שבו המציאות היתה צריכה להיות בעלת הכוח, בדיבור על ייצוג ריאליסטי ואמיתי, אנו מדברים בעצם על "ריאליסטי יותר" ו"אמיתי יותר" או על "ריאליסטי, בניגוד ל". ומלבב אפילו יותר לראות שהטענה הישנה של דה-סוסיר לפיה ערכו של המסומן נקבע ביחס למסומנים אחרים, יכולה להתאים, בשינויים קלים, גם לתיאור מערכות ייצוגים גדולות בהרבה מאשר המילה הבודדת.

אבל בעונה השלישית, בערך, קורה משהו חדש. פתאום העולם כבר לא מפתיע אותך. אתה מקבל אותו כנתון, ומתחיל לעקוב בעיקר אחר העלילה. פתאום שוטר שמעלים גופה נראה לך כמו דבר סביר, ופוליטיקאי שמרמה סוחר סמים הוא הצעד העלילתי המתבקש. מרגע מסוים, העולם המיוצג נעשה למובן מאליו.

ואולי התהליך הזה דומה לתהליך ההטמעה של הכוח הפוקויאני או המיתוס של רולאן בארת. אנו פשוט מקבלים, משלב מסוים, את העולם כנתון. ומרגע שעשינו זאת, אנו גם רואים אותו כהגיוני, כלא-יכול-להיות-אחרת. העולם חדל מלהפתיע, ונותרות רק העלילות שבתוכו. ואולי זה מה שקרה גם בסדרות קודמות. אני זוכר את תחושת הריאליזם ב"רצח מאדום לשחור". אני זוכר את הריח של הדיאלוגים. ועתה התחושה הזו נראית לי כמעט מגונה.