תגית: וולך

איך הרסה "איך הרסה הספרות את חיי" את חיי

צחי אמר שכשאני בשליטה אני יכול להיות כל מה שאני רוצה. וזה נכון, אם רק הייתי יודע מה אני רוצה. פעם זה היה פשוט, היום לא. אמא ואבא תמיד אמרו שאני יכול להיות מדען, או מהנדס, או אולי רופא. ואני הסכמתי, והמורים הסכימו, וסבתא הסכימה. תמיד הייתי טוב במספרים, סקרן, יודע דברים. וקראתי, אוי כמה שקראתי. הייתי מרגיש צורך להתנצל שאני יותר טוב בלקרוא מאשר בלתקשר, שתי פעולות שפעם היו הפכים, והיום הן כבר כמעט מילים נרדפות. היום הכל אחרת.
=================================

מצחיק לכתוב ל"סיפור האמיתי והמזעזע"- כשהוא נפתח הייתי ילד מחוסר חברים בתחילת החטיבה, כש"איך הרסה הספרות" התחיל הייתי במשבר גיל התבגרות דיכאוני. ועכשיו, אם זה יתפרסם, משהו שכתבתי יופיע בין כל המגניבים מגילמן. כמו הפעם ההיא שהופעתי ב"מופע הקולנוע של רוקי", ואלו ששנה הסתכלתי עליהם מופעים בלי שהם ידעו את השם שלי מסתכלים עכשיו בי.

=================================
הכל התחיל כשפגשתי את לילך? כן, הכל התחיל כשפגשתי את לילך. היא ילדה מגניבה. קוראת הרבה, כמוני, אבל יש לה ביטחון- היא לובשת גלימות, קטיפה, כובעים משונים עם נוצות וקלפים וקרניים, עושה פסים סגולים בשיער. ויצא שהתחברנו, אנחנו וטל, שקורא עוד יותר משנינו ביחד ויודע מה קורה ב"קהילת האינטרנט" ותמיד אומר משהו מתוחכם ומקורי. והם דיברו איתי על ספרות, והם דיברו איתי כמו שאף חבר שהיה לי קודם לא דיבר. והרגשתי שאנחנו משהו אחר, משהו חדש, משהו מיוחד. ונהיה לי ביטחון. לא הרבה, אבל יותר. היו לנו הרפתקאות, היינו הארי, רון והרמיוני. הדוקטור, רורי ואיימי. ויולט, קלאוס וסאני.

=================================

הלכנו לערב שירה בנחלת בנימין. זה היה קצת לא טריוויאלי בשבילנו, בשבילי. כולם שם היו תלמאיסטים, מעשנים, שותים ג'ין אנד טוניק, לבושים טוב, כמו החברים מתלמה של לילך ודמבי. לא הבנתי מה אני, יהודניק לא פופולרי שכמוני עושה שם. והם עיקמו את האף כשאמרתי שאני אוהב את גינסבורג ואת לואיס קרול. והם הקריאו גושים של טקסט, שברובם בהינו בשקט בלי להבין מה קורה, ולפעמים החלפנו מבטי התפעלות מתרגשים כשמישהו הקריא בתיאטרליות שיר עם מטאפורות יפות כאלו וכמה קללות במקומות המתאימים. ובסוף לילך אמרה שהערב הקודם היה יותר מוצלח ושבכלל המקריאים טובים רק כשאתה שיכור. היא תמיד יודעת מה לומר.

=================================

והלכנו לאייקון. לילך אמרה שאפשר להתנדב שם בתור סדרן ולהיכנס למה שרוצים חינם ושאני אפגוש המון חנונים חמודים כמונו שגם ירצו לדבר על הפילוסופיה של דוקטור הו ועל כמה אנחנו אוהבים XKCD ואולי היא אפילו תמצא לי חברה חנונית חמודה כמוני. והיו שם כאלו. ולא דיברתי עם אף אחד שלושה ימים. ושמעתי המון הרצאות מגניבות, וכמה פחות, וניסינו להשתמש בחרבות ספוג והיו אנשים מחופשים ודוכנים יפים. ולא דיברתי עם אף אחד שלושה ימים. ולא אכלתי כמעט בכלל. המשמרות שלנו אף פעם לא הסתנכרנו, והתפדחתי לאכול לבד על המדרגות כשכולם פוגשים חברים חדשים ובערב של היום השני כבר הרגשתי ממש רע ותשוש אז חזרתי הביתה כדי לאכול ולנוח כשלילך הלכה לשתות עם החברים החדשים שפגשה. ובסוף לילך אמרה שלהתחיל שם שיחה עם אנשים זה הדבר הכי קל שיש, כי לכולם שם קשה כמוני וכשלכולם קשה אז אפשר להצטרף לשיחה של אחרים בלי להתבייש. היא תמיד יודעת מה לומר.

=================================

וצחי אמר שלהתבייש לאכול בציבור זה אחד התסמינים של מה שהוא חושד כבר כמה זמן שיש לי- חרדה חברתית. לא בטוח באיזו דרגת חומרה, אבל כנראה שדי גבוהה, כי ממה שאני מספר לו זה נשמע כאילו זה ממש מפריע לי לתפקד. אז כמו שחשבתי, כן יש לי הפרעה נפשית. אומנם לא אחת שווה עם כדורים צבעוניים ומוטיב לסרטי אימה רצחניים, אבל זה מופיע ב-DSM, ומומחה אומר לי שזה מה שיש לי.

=================================
אני לא אוהב לקבוע שמשהו היה "הכי", אבל אחד הימים הכי מדהימים בחיים שלי היה דווקא היום שאחרי אותו היום. פתאום זה הכה בי- אם הכישלונות החברתיים האלו היו אשמת החרדה ולא אשמתי או אשמתם, אז בעצם אני מוקף באנשים מדהימים. אתה יוצא החוצה ורואה עולם חדש מופלא- האנשים האלו באוטובוס, בית הספר, בסופר ומסביב לשולחן הארוחה המשפחתית, הם לא רוצים לפגוע בי, לא מבקרים אותי או בוחנים איך אני אוכל או מתבדח או מחייך. הם ממש רוצים לדבר כמו שווים. אחרי כמה שבעות מגלים שלא הכול כל כך פשוט, שקשה להיפתח למרות הגילוי, שברגע האמת אני מגמגם ומזיע ושוכח כל מה שצחי לימד אותי. אבל הם שם, וכשאני בשליטה אני יכול הכל.

=================================
והיה עוד משהו, החלק שאי קצת מתבייש לספר עליו. מתבייש בו אבל גם גאה, כל כך גאה. הרעיון בא ממני, היוזמה להוציא אותו לפועל באה מלילך, ואחרי שבועות של הכנה ודיון ותכנון התייצבנו בחופש פורים לבית ספר עם תיקים מלאים בספרים וסיפורים ושירים ומלא מלא טושים לא מחיקים בכל הצבעים. וכשכולם חזרו אחרי החופש, הם הופתעו למצוא את הלוחות מקושטים ב"האול לדור בלי שם", ב"צינורות", ב"כה אמר זרתוסטרא", ב"אליס בארץ הפלאות", ב"ההוביט" ו"מדריך הטרמפיסט" ועוד מלא דברים אחרים שכבר שכחתי. הייתי גאה, הראיתי להם מה זה בנשק הכי מתאים שהיה לי. עכשיו כל הבית ספר, כל אותם ילדים שאני לא מסוגל לומר להם מילה פנים מול פנים ישמעו את מה שיש לי לומר.

=================================
והיו עוד דברים: היה את הסיפור בהמשכים שפרסמתי באינטרנט תחת זהות בדויה של ילדה מקורנוול, ואת יחסי האהבה שנאה שלי עם הספרנית הממורמרת של הספרייה הקהילתית, ואת אמא ואבא. וכתבתי קטע לקרוא בערב שירה הבא, אבל אני מפחד שהם ישנאו אותו. הוא כזה, איך לומר, מובן מידי. לא יודע.

=================================
לפני חודש, כשהרהרתי בזה שאני היחיד בחבורה שלנו שמרחיב מקצועות ריאליים, ולא איזה ספרות או אומנות, הלכתי לאתר של אוניברסיטת תל אביב, לחוג לספרות, לראות מה אני מפסיד. נעמד לי הזין מרוב התלהבות. איך יכול להיות שמישהו לומד "חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי 1ב" כשאפשר ללמוד "דמיון של אסון במודרניזם ובריאליזם"? פאק. לרגע כמעט כעסתי על ההורים שלי שגרמו לי לחשוב שזה כל כך פשוט. שאני אלך לעשות דוקטורט באיזה פיזיקה או כימיה ואז אעבוד באיזו עבודה כזו ואהיה דור שלישי לעוסקים במדע (לסבא רבה הייתה חנות ממתקים קטנה בנובי סונץ, וזה ממלא אותי בגאווה הרבה יותר מאשר אם הוא היה רב או ראש קהילה).

=================================
בפעם השנייה שניסינו לעשות את מבצע לוח כמעט נתפסנו באמצע. הרגשתי רע ממש, סיפרתי על זה להורים שלי והם שיכנעו אותי לבוא בבוקר ולמחוק הכל- את קפקא ואת וולך ואת בטאיי (תודה על התרגום שלו, אגב). הרגשתי רע, שמחקתי את עצמי ואת לילך ואת התקווה למשהו אחר. והכי גרוע, מה שבאמת גרם לי למחוק לא היה הפחד להיתפס, זו הייתה התחושה ששיקרתי להורים, המחשבה על המורה הקשיש שלי לפיזיקה, שקצת מזכיר את סבא, שיבוא לכיתה ויתעצבן כי הוא יכול לכתוב רק על חצי לוח עד שמישהו ימצא את הספריי שמוחק טושים לא מחיקים. שיעור פיזיקה ניצח את שיעור ספרות.

=================================
אבל אני לא כועס יותר, ואני לא רוצה לשנוא את המדע. אם כשאני בשליטה אני יכול להיות מה שאני רוצה, אז אני רוצה להיות גם וגם: לקרוא את הוקינג ואת בודריאר, לנתח טקסטים ובני אדם, לגלות את סודות תורת האבולוציה בלי להזניח את התורה, לדבר צרפתית וג'אווה שוטף, להתפלסף, לדעת, לצייר, לנגן, לרקוד, לשחק, לקפוץ, לרוץ, לצחוק. להיות הכל. לעשות הכל. אולי בגלל זה בשנים האחרונות כששואלים אותי מה אני רוצה להיות אני עונה משהו מפגר כמו אסטרונאוט או פיראט. אבל בעצם פעם גם סופר הרגיש לי כמו תשובה מפגרת באותה מידי.

=================================
אז מה? הספרות הרסה את חיי? אולי. היא שינתה אותם, בלי ספק, היא שינתה אותי בכל כך הרבה דרכים. אולי לא הלכתי ללמוד ספרות אבל הספרות לימדה אותי. "משחקי הכס" לימדו אותי שהכול עניין של נקודת השקפה, "סופו של מיסטר Y" לימד אותי שהרפתקאות יכולות לבוא בכל צורה, "תמונתו של דוריאן גריי" לימד אותי שלא צריך להתבייש לתת חשיבות גם לאסתטיקה, "מדריך הטרמפיסט" הזכיר לי להימנע מפניקה, "מופע הקולנוע של רוקי" לימד אותי שאנשים יכולים לאהוב אותי ושגם אני יכול להראות אהבה, "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" לימד אותי על עולמם של ילדים, "נבלות" על של קשישים. "כה אמר זרתוסטרא" לימד אותי כל מיני דברים, אם אני רק אצליח להבין מה הם היו. "התפסן בשדה השיפון" לימד אותי שלא תמיד החברה צודקת, "בית חרושת למוחלט" על מלחמות מיותרות. והיו גם לקחים בהמשכים: "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" הראה לי שכנראה הדמות שאני מזדהה איתה הכי טוב היא דווקא של אוטיסט, "המעניק" לימד אותי שאולי עדיף ככה, "עולם חדש מופלא" גם הראה לי למה. הספרות לימדה אותי שאני בסדר, וזה לא פשוט למתבגר שגדל עם פחד לא מוסבר מכל מי שסביבו ולא הבין מה לא בסדר בו ולמה זה כל כך קשה לו.
ו"איך הרסה הספרות את חיי", היא לימדה אותי שלמדתי את כל זה. שהחיים הם לא מסלול שסורטט מראש, הם לא מסלול בכלל, וכשאני בשליטה אמיתית, אז אני באמת יכול להיות מה שאני רוצה. ואני רוצה לכתוב על זה ל"סיפור האמיתי והמזעזע של".

התמונה באדיבות Jason Pier in DC, עם התחכמות של מיטל