תגית: השכלה

Michelangelo, Caulfield and Nurit Galron: Together, They Fight Crime

במסגרת מיזם "כל מה שרצית לעשות במקום לכתוב את הסמינרים, ולא העזת לשאול" שעליו אני עמלה מזה חודשים, לא חשוב כמה – קראתי הסופ"ש, שוב, את הספר "The Catcher in the Rye". אל סאלינג'ר יש לי חיבה עמוקה, שנובעת מכך שהמנוול מחזיק ביכולת הקוסמית לבוא לי בדיוק בזמן, בצורה שמביך מכדי להדגים שלא בדרך אנלוגיה: פעם ישבתי ליד החלון באוטובוס בין-עירוני מייגע אחד, שברדיו שלו התנגן השיר "אתה הולך לישון מוקדם" של נורית גלרון. לא שמתי לב למילים, עד שנכנס הפזמון – "אתה הולך לישון מוקדם, אני בלילה ערה/ אתה מדבר עברית, אני לא מבינה/ לא טוב/ בינינו"; בעוד גלרון מזמרת את המילה האחרונה, עבר לצד הדרך שלט פרסומת גדול של גולדסטאר ועליו בקבוק מיוזע, הרבה ירוק דיגיטלי סביב ובענק, המילה – "בינינו". ככה, אתה מבינים? כאילו החיים מריצים עליכם קליפ.

חברה שלי, סטודנטית לספרות, סיפרה לי איך כשקראה את "Franny and Zooey" יצא לה לקחת את הספר לשירותים בביתו של סטודנט לספרות, החבר שלה, ואז לשבת שם, לבכות ופתאום לקרוא על הגיבורה שבאמצע הדייט עם סטודנט לספרות, החבר שלה, הולכת לשירותים עם איזה ספר צהוב-כריכה, קוראת בו שם ופתאום מתחילה לבכות, בדיוק מאותה הסיבה. וכך אני קוראת את התפסן ומתפלצת למצוא בו את הולדן המוצא מפלט בלילה ניו-יורקי בבית מורהו האהוב לספרות: אני מתלבטת לי פה בסוגיית "עתידי האקדמי – האמנם?", ושם חותך מיסטר אנטוליני להולדן שכל כיוון שיבחר לו (בדחיפות), יעבור, בהכרח, בהשכלה, כי לא זו בלבד שסטטיסטית, הדיוטות יצירתיים ובעלי רעיונות מותירים חותם פחות ממלומדים בעלי רעיונות ויצירתיים; יותר מכך, אנטוליני מסביר, רכישת השכלה היא הדרך למוד את שכלך ולבדוק מה גודל הרעיונות המתאימים לו.

המדרגה השנייה במעלה סולם הזילות הספרותית, אחרי "ארספואטיקה" (מנסיוני הדל כעורכת ב"במה חדשה" – קטגוריית ה"מלל" הפורה ביותר. אנחה), היא, לטעמי, סיפורת הבילדונג הספרותי; זו הסיבה שאינני גאה בהזדהויות הקולפילדיות שלי, שביוגרפית, פג תוקפן, והיסטורית – גם (בילדונג מאוחר ומודרניזם, אליבא דג'ושוע אסטי; פרהיסטוריית המאה העשרים). אף על פי כן, את התובנה לעיל, בנוגע לתא המדידות האינטלקטואלי שמהווים הלימודים הגבוהים, אני מאמצת בשתי הידיים ומורידה לאלתר מן הקולב.

היה איזה זמן שביקשתי לטבוע מילה שתצביע על קטגוריית המושגים המדגימים את עצמם; למשל, "אַיָאִיזְם": "ניאולוגיזם שאני המצאתי". סוג-של תת-ז'אנר אינטלקטואלי של דאיקטים פאלינדרומיים, פרדוקס שאוכל את זנבו שלו. ליקטתי אותם, מיינתי, הוקסמתי, וכך נפלתי, שוב, לכשל המביך שלוקות בו אקדמאיות ידועות שם בדורנו, שאותו הגדיר יפה פלאי באוזניי במילים – "להזניק כל דבר לאינסוף". וכל זאת למה? כיוון שכולנו מבקשים את המטריצה, זו שתנער את כל המוץ הרטורי מן הרשת הפוסטמודרנית, שתחזיר את קנה המידה לתחתית הדף ואת הגבולות למפה. הניסיון האוטו-טרמינולוגי שלי הוא סימפטום לכיוון השגוי שבחרתי (בדחיפות), שמוכרח לעבור בהשכלה: אם נמשיך בדרך שבה כל אחד מייצר מטריצה משלו, קוד חובק-כל, נחמיץ את הפואנטה הדיאכרונית של ההשכלה כמפעל אנושי משותף.

במודדי, במהלך לימודי הבי.איי, רעיונות בגדלים שונים – לשכלי, למדתי הרבה מאד ענווה שלא תמיד נעים לדגמן. ברם, אם אתעקש לקרקש בסוליות הגדולות מכפי מידתי, אם גם אתם – – לא נותיר אחרינו אלא אופנות חולפות, לא ניצור משהו נכון ושלם. כשהייתי בת שמונה עשרה סגרתי שש שנות לימודי אמנות והגעתי, בפעם הראשונה, לוותיקן ואל מתחת לקפלה הסיסטינית. אין תנוחה מתאימה יותר מאשר העמידה בשמיטת הצוואר לאחור בכמה שיותר מעלות, לגלות ממנה בדיוק עד כמה מיכלאנג'לו גדול ואני קטנה. ברם, הידעתם? גם למיכלאנג'לו היו אסיסטנטים. שלמות מוחלטת כזאת (הכנס כאן סימני קריאה כיד המקלדת הטובה עליך) – לא יכול אדם לייצר לבד, ואני בספק אם כל עדרי המבקרים שפקדו את המקום ולו בבוקר הבודד ההוא, היו מטריחים את עצמם בעבור תקרה גדולה משורטטת בסקיצות.

ספרות התלונה – תוספת צנועה לפרויקט הסיפור הקצר

הסיבה בגללה איננו משכילים למצוא פיתרון לבעיות כמו הסכסוך היהודי ערבי או העוני, או כל בעיה אחרת המפליאה מכותיה בארצנו דומה מאוד לסיבה בגללה כותבים אנשים סיפורים כמו אלה של עגל- שפילמן וחבריה.

זוהי הסיבה שחרטה קמטים נפוחים מחשיבות עצמית סביב עיניהם הבוהות של אבאמ-נצורים לאין ספור והסיבה שגרמה לאנשי רוח בכל העולם להפנות את תשומת ליבם ואת מלוא כושרם האינטלקטואלי בשלושים השנה האחרונות לשרטוט מדוקדק ואנאלי של כל מה שאיננו אפשרי.

הסיבה הזו היא חוסר חזון ופחד. ואולי ראוי להתחיל בכיוון ההפוך: פחד שמוביל לחוסר חזון.

המאה שעברה הייתה גדולה מכדי להעניק לה כותרות. כל מי שמבקש לאפיין אותה על ידיזרם כזה או אחר של חשיבה חוטא בעיוורון. אולם מה שברור הוא שבמקום כלשהו באמצעה, אחד הדברים שקרו היה שזרם ההשכלה, אותה האמונה המערבית ביכולתו שלהאדם לברוא לו מחר טוב יותר בכוח תבונתו, התנפץ על שובר גלים רעיוני כלשהו.

מההיה שובר הגלים הזה? לא לחלוטין ברור. מלחמות העולם שיחקו בו תפקיד. ההתפכחות הקולוניאליסטית גם היא לא הדירה ממנו רגליה. כישלון הפרויקט הקומוניסטי, שרבים תלו בו תקוות לגאולה חומרית של ממש, היה מכה קשה.

הקטסטרופות הגדולות של המאה העשרים הפחידו אותנו, כתרבות. הן נתפסו ככישלונה של ההשכלה, ככישלונו של האדם החושב. זהו השלב בו עלתה ההגות הפוסטמודרנית על בימת ההיסטוריה האקדמית. הגות שכילתה את ימיה בחזרה על אמיתויות פילוסופיות שהיו נדושות כפי שהיו נכונות. שהיו אמיתיות באותה המידה שהיו בלתי חשובות.

ומתחתלכל האמירות הפוסטמודרניות, מתחת לכל הנפיחות האינטלקטואלית, בצבץ המניפסט המכוער והפחדני של הצייטגייסט: איננו יכולים לדעת מאומה, איננו יכולים לעשות מאומה, איננו יכולים להשיג דבר בעולם, מלבד להזיק לעצמנו ולשכננו. מוטב שנעזוב את הניסיון העקר להבין ולהנדס את עצמנו ואת חברתנו. זה רק מוביל בסופו של דבר למקלחות הגזים.

לא כולם קלטו את הבשורה על פי דרידה ופוקו כפי שהם "התכוונו" אליה. בני אדם הם יצורים שאינם מסתדרים היטב ללא תקווה למחר טוב יותר מהיום והחלק הזה מהבשורה, הדטרמיניזם האיום, עומעם מעט. כך יכלו אקטיביסטיות פמיניסטיות לנסות ולהשפיע על השיח התרבותי בעודן מצטטות את פוקו שהצהיר שבני אדם לעולם אינם משפיעים עליו, אלא לכודים בו ללא תקווה ומושפעים ממנו בלבד. אבל בני אדם רבים הבינו גם הבינו את מה שהפילוסופים שלהם שידרו ממעמקי מגדל השן. הם הבינו שהפילוסופים שלהם אמרו להם שלמעשה אין ערך למחשבה הרציונלית, אין ערך ללמידה, אין ערך לניסיון לחקור ובטח שאין תקווה לבן אדם אחד להבין ולתקשר עם רעו שמעבר לגדר התרבותית או המגדרית.

ומתוך המציאות האינטלקטואלית הזו, עלתה ובאה הדומיננטה הספרותית השלטת של זמננו, ספרות התלונה. בני אדם הסבורים כי הם אינם אלא מריונטות על חוטי השיח התרבותי אינם מסוגלים לעשות דבר מלבד להתלונן על מקומם בו. ולכן זה מה שהםעשו, בקול גדול.

הם התלוננו על אי שוויון בין גזעים ואי שוויון בין המינים ואי שוויון בין המפגר והגאון. הם התלוננו על אי השוויון של בן התרבות המערבית עם בני התרבויות האחרות ואי השוויון של בעלי איבר מין קטן עם בעלי איבר מין גדול. התלונה לבשה צורות ומסכות רבות אבל למעשה הייתה קבועה וניתן אף לנסח אותה כדלקמן: לבני האדם בתרבותנו נדמה שההבחנה ההירארכית בין [הכנס את הקטגוריות שברצונך להתלונן עליהם] היא תקפה, אבל למעשה, היא איננה, וזה ממש נורא שבבורותם בני האדם לכודים בתוך האשליה הזו.

אמרו ולא יספו. לא ניסו ליצור בדמיונם מציאות בה הדברים עליהם הם מתלוננים נעשים כהלכה. לא כתבו ספר מדע בדיוני על כוכב רחוק ומופלא שבו היחסים בין המינים הם מעוררי השראה, לא כתבו פרק לסדרת הטלוויזיה מסע בין כוכבים, העוסק בגזענות או בפיצוץ אוכלוסין או בכל בעיה אחרת. לא עשו דבר מלבד להביע תלונה. לא עשו דבר כיוון שאי אפשר לעשות דבר, אי אפשר לדעת שום דבר,לא באמת. הכל הבל הבלים.

אבל ההבלים הללו, כפי שמודיע גיבורו של רוג'ר זלאזני בסיפורו הכביר והבדיוני מאוד, "ורד לקוהלת", הם מקורו של כל מה שאי פעם עורר בנו השראה. הם שהביאולנו את האיליאדה והאודיסיאה, הם שבנו את הפירמידות, הם שגרמו לנו לבנות טיל מטומטם שהגיע לירח. ההבלים הללו הם מקורן של אמנויות הלחימה הסיניות ושל היוגה ושל המאבק הפמיניסטי וגם, למרבה הצער, מקורן של מלחמות העולם ומחנות ההשמדה שלנו.

אינני מציע שהתלונה איננה דבר חשוב. לתלונה שמור מקום קריטי בכל תרבות שהיא.התלונה היא, במקרים רבים, המוצא האחד לתסכולו של פרט הכלוא במערכת בלתי צודקת. זוהי היכולת של אדם לקום ולהצהיר שמשהו לא בסדר במצב העניינים כפי שהוא. ג'ורג' אורוול, למשל, בילה זמן ניכר מזמנו ככותב פוליטי וסופר, בייצור של תלונות רבות השראה.

התלונה חשובה היא, אבל לא ניתן בעזרתה בלבד לשנות את העולם. לשם כך דרוש חזון. וחזון פירושו בדיון. חזון פירושו החופש להזות הזיה על מצב עניינים שאיננו בנמצא ולהאמין שניתן לקיים אותה הלכה למעשה בעולם. להאמין ביכולת שלנוכחברה לארגן את עצמנו מחדש בסידור טוב יותר, צודק יותר.

והציווי לכתוב על הכאן ועכשיו, לכתוב על מצב העניינים הקיים, הוא למעשה הציווי שלא לשגות בחלומות. שלא לעסוק בדבר מלבד בצורה בה הדברים מתרחשים כעת.

הסופרים, במשך זמן רב, היו שרי הבדיון בתרבותנו. להם ניתן החופש לחלום, לשגות בהזיות, לחיות בעולמות דמיוניים ומוזרים, ולהעשיר את חיי כולנו בחלומותיהם המטורפים. להם ניתן החופש לעשות זאת בדיוק כיוון שלא הם אלה שמחליטים את ההחלטות. חייו של איש אינם תלויים ביצירתו של הסופר או המשורר. לא ישירות. ובתור אלה המופקדים על הבדיון, הם היוו מאגר בלתי נדלה של רעיונות,פרספקטיבות אלטרנטיביות והמצאות.

הציווי החמור לכתוב פוליטיקה הוא הציווי החמור לצמצם את מאגר האפשרויות. זה נעשה מתוך מחשבה על ספרות כמעצבת חברה, כמעצבת מציאות.

זה נכון, היא אכן מעצבת חברה, היא אכן מעצבת מציאות. ודווקא משום כך ראוי לנו לשאול האם אנו מעוניינים במציאות המבוססת אך ורק על תלונות. מציאות המבוססת אך ורק על מה שנראה לנו כאפשרי ברגע זה ממש. תרבות היא, בין היתר, סך חלומותיה. וכרגע, החלומות שלנו קטנים מאוד.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם תפקידה החברתי של הספרות הוא רק לומר "ראו, כך זה. האין זה מגעיל?", או גם לומר "ראו איזה חלום יפה ופרוע, האם הוא אפשרי? למה לא?".