תגית: הרמן מלוויל

"אה, בארטלבי! אה, אנושות!"

1.

"בארטלבי" הגיע אלי בטעות. האיתמר היה אשם בזה. זה הוא שהכיר לי אותו. אני כמעט בטוח שהסיבה האמיתית להיכרותי עם הסיפור של מלוויל נבעה בעקבות קורס מתסכל במיוחד בשבילו. במהלך אחד מהתקפי התסכול שלו הוא החליט להראות לי מאמר של אחד מרשימת ההוגים הבלתי נגמרת של הקורס. השם היה דלז. ז'יל דלז. לאותו מאמר קראו “בארטלבי או מטבע הלשון”. הסיפור, שאותו חיבב האיתמר עוד יותר, היה רק נספח לעסק. אז קראתי. היינו בשנה הראשונה שלנו, ומלוויל הוא קלאסיקה שיש לאשר. אז אישרתי. אפילו בהנאה. הוא היה מצחיק באופן שהוא צייר את דמויות המשנה שלו. ובארטלבי עצמו – שתמיד חזר בווריאציה כזאת או אחרת על המשפט האלמותי "אני מעדיף שלא",

(I would prefer not to.)- היה משהו עמוק שלא ממש יכולתי להבין אז. אבל רציתי להראות חכם, אז ניסיתי להתעמק יותר בדלז, ולנסות להבין ממנו מה הוא רוצה ממני. אהבתי את הפתיחה:

"בארטלבי איננו מטאפורה על הסופר ואף לא סמל לדבר זה או אחר. זהו טקסט מבדח להפליא, והמבדח הוא תמיד כפשטו. כמוהו כנובלה של קלייסט, של דוסטויבסקי, של קפקא או של בקט, נובלות שאליהן הוא מחובר בשושלת יוחסין תת-קרקעית מכובדת. הוא אינו מבקש אלא לומר את דברו, פשוטו כמשמעו. וכל שהוא חוזר ואומר שוב ושוב הוא: הייתי מעדיף שלא, זהו סוד גדולתו, וכל קורא מתאהב, בתורו, בחזרה זו."

אבל משם, כמו כל פילוסוף מצוי, דלז ברח למקום אחר. ובסוף אותו מאמר הוא קשר את הטקסט לכל העולם הספרותי של מלוויל ודיבר על האנטי אדיפוס שטמון אצלו ב-D.N.A, כמו בכל תרבות הנגד האמריקאית. זה נשמע חכם אז. וזה מה שרציתי להיות. וככה נשאר אצלי הסיפור הזה כקרקע פורה לפלטפורמה פילוסופית מסובכת שאותה אינני מבין עדיין; כאישור על טקסט שמעצם קריאתו גבהתי בעוד שני סנטימטרים של אוויר לחות אקדמאי.

קראתי את הסיפור עוד פעמיים במהלך האוניברסיטה. פעם בגלל קורס על דלז (הפעם עם גואטרי), ופעם, מסיבה לא ממש ברורה, בקורס שעסק בסיפורי מסע (גם זה היה יכול להיות פוסט שלם על איך הספרות הרסה לי את החיים. אבל לא בזה עסקינן). אבל הוא נשאר סתום ומגניב בעת ובעונה אחת. וזהו. רק פעם אחת נזכרתי בו שוב. בין אוניברסיטה לאוניברסיטה קראתי את "W או זכרון הילדות" של פֶּרק. שם, בפרק המבוא, הוא מתפלל תפילת סופר חילוני:

"לא זעמו הקוצף של אחאב מקנן בי, אלא חלמנות הסרק של ישמעאל ואורך- רוחו של בארטלבי. מהם אני מבקש גם הפעם, כפי שעשו רבים לפני, להנחות את עטי".

חייכתי כיודע דבר.

2.

אח"כ נגמרה האוניברסיטה. יותר נכון אני גמרתי אותה. הייתי צריך להחליט בין עבודה לסיום התואר וכתיבת הסמינרים האחרונים. האוניברסיטה הייתה אז משהו מעייף וחסר כל קשר למה שחלמתי ודמיינתי. היה לי כואב ורציתי לברוח. גם החיים בעיר זרה עשו את שלהם. וככה יצא שבחרתי בעבודה. וקברתי את עצמי. לא קבורה אורתודוקסית, אלא קבורה חילונית. בתוך חנות ספרים. הייתי קם מוקדם בבוקר, עולה אל האוטובוס של 6 בבוקר וחוזר אחרי משהו שנע בין שתיים עשרה לשש עשרה שעות עבודה אל בת זוג שלאט לאט התחילה להילחם על מה שאולי לא יישאר ממני. אבל זה קשה להלחם עם אדם אובססיבי. ואני הייתי כזה. אי אפשר היה לדבר איתי. לא הקשבתי, ובכל פעם שחשבתי שניסיתי הבנתי שאף אחד לא יכול להבין אותי. וככה יצא שפרשתי לאט לאט מהחיים. התרחקתי מכולם. זה לא היה קשה במיוחד, לא הכרתי כמעט אף אחד באותה עיר. ומכל השאר יכולתי לברוח בגלל המרחק.

אחרי חודשיים של סחרור אובססיבי, עבודה וריבים, הייתה לי מומולדת. “אשתי” קנתה לי את "איש ישן". שם, כבר בעמוד 15, הייתה מונחת איזו ודאות כואבת. כך, בדקדוק פשוט, מינימלי וכמעט מונוטוני (שמופיע לכל אורך הספר), בבריחה מטורפת ממטפורות ומשפה מנופחת הונחה האכזבה הגדולה שלי מעצמי. מנוסחת בתקיפות. "אתה לא תסיים את התואר הראשון… אתה לא תלמד יותר" אומר המספר (על עצמו?) בגוף שני. והמשפט הזה, כמו רבים בספר הזה, נושא את ההכרה של אדם בהתפרקות של חייו שלו ממשמעות. בהתערטלות המעציבה שלו מכל חלום שיכל לחלום עליו בתור מתבגר. ככה חושב אדם בדיכאון. וכמוהו כמוני. כי הייתי זר בעיר זרה ונוראית שבה לא יכולתי לעולם להרגיש נוח באמת. מנושל מכל הצלחה אקדמאית כלשהי. ואולי מה שכאב יותר מכל היה העובדה הפשוטה והמעציבה לא כתבתי כלום בחיי למרות שכל מה שרציתי מאז שהייתי בן 18 היה להיות סופר. וגם לא האמנתי שאוכל לכתוב עוד. כך מצאתי את עצמי אחרי כל אותם שנים בתוך נובלה מדכאת אחת. לא רציתי לומר זאת לעצמי, אז ברחתי לשעות מלאות של עשייה ריקה: עבודה שלא מעט ממנה יכולתי להשאיר לאחרים, אבל לא היה נעים לי. לאי הנעימות הזאת, המלווה בחוסר התאמה לחוקי השוק קוראים להתבזבז על השולי. הבוסים שלך שמחים מזה. אתה מת בעבודה והורג את כל מה שסובב אותך ומרגיש. ובין חוסר ההבנה שחשבתי שקיים מסביבי, הוויתור על החלומות הגדולים שלי בלי להמיר אף אחד מהם למשהו אחר; לאיזה חלום חדש והצורך שלי להזדהות עם ספר – הפכתי גם אני לאיש ישן.

3.

"איש ישן" נפתח בתיאור של תהליך הירדמות פיזי. תהליך שחל – החל מהפרק השני ועד הלפני אחרון – על העולם הנפשי של גיבור הספר. כשהשימוש בגוף שני כטכניקת סיפור משליך על הקוראים את העולם הרגשי של אותו סטודנט פריזאי נכשל, השוקע בדיכאון ושיתוק נפשי המחריב אותו כמעט לחלוטין (ואולי זה מה שגרם לי להיענות לו ולחיות בו כל כך הרבה זמן). זאת כמובן, עד לפרק האחרון והאופטימי של הספרון (פרק שאותו לא זכרתי לאחר חודש).

את הפרק הלפני אחרון, מסיימת הפסקה הזו:

"פעם, בניו יורק, כמה מאות מטרים אחרי שובר הגלים שעליהם מתנפצים הגלים האחרונים של האוקיינוס האטלנטי, איש אחד התאבד. הוא עבד ככתבן אצל משפטן. הוא היה יושב אל מכתבתו, מוסתר מאחורי פרגוד, ומעולם לא זז משם. הוא ניזון מעוגיות זנגביל. הוא היה מביט דרך החלון בקיר של לבנים משחירות, שהיה כמעט יכול לגעת בו בידו. לא היה טעם לבקש ממנו מה שלא יהיה… לאיומים ולתחנונים לא הייתה השפעה עליו, בסוף הוא כמעט נהיה עיוור. היו צריכים לגרש אותו. הוא השתכן בגרם המדרגות של הבניין. אסרו אותו, אבל הוא ישב בחצר בית הסוהר וסרב לאכול."

צריך להבין, הפסקה הזו, מלבד השורה הראשונה שהיא תוספת של פֶּרק, היא קיצור דמותו של בארטלבי. ובארטלבי, (שפֶּרק אובססיבי לגביו בעוד רומאנים שונים שלו. למשל הפסקה המוזכרת מ- W, וברטלבוטת' ב"החיים: הוראות שימוש") הוא מי שהגיבור של "איש ישן" נהפך להיות: איש נעלם ועדין, שהחיים, בעצם היותם מה שהם, שברו אותו. בלי שום רעש גדול, כמו שכולנו רוצים שיקרה לנו ובלי שום תסריט ידוע מראש – הם שברו אותו בחוסר היכולת העדין שלו להסתגל למציאות. במילים אחרות – הגיבור של "איש ישן" הופך אט-אט להיות מה שהיה בארטלבי של מלוויל. אבל בניגוד לגיבורו של פרק, הגיבור של מלוויל מאבד באמת כל טעם בחיים האלו.

ואז זה היכה בי. אז הבנתי סוף סוף מה רצה מלוויל; מהי אותה אנחת סיום של המספר בנובלה שלו. ולמה חשובה כל כך העובדה הפעוטה היחידה שידע המספר על בארטלבי; שמועה שהוא מכנה פעם כ"שמועה מעורפלת" ופעם כ"בדל שמועה קטן". בארטלבי היה איש שהחיים שברו אותו בעבודתו. שכן, כמו שהמספר ממשיך ומתאר:

"בארטלבי היה פקיד זוטר ב"משרד למכתבים ללא גואל" בוושינגטון ופוטר משם באופן פתאומי בגלל שינויים במינהל. כשאני מהרהר שנית בשמועה הזאת, בקושי יכול אני לבטא את הרגשות שתקפו אותי. מכתבים ללא גואל! האין זה נשמע כמו אנשים ללא גואל! שערו בנפשכם אדם, שעל פי טבעו וחוסר מזלו מועד לחוסר ישע חיוורוני, איזה עיסוק יוכל להדגיש זאת יותר מהטיפול המתמיד באותם מכתבים מתים ומיונם לפני שיעלו בלהבות?"

התמונה: מכאן