תגית: הכיוון מזרח

היברידיות אלק

"זה על היברידיות", אמר לי העורך כשהזמין אותי משהו לכתוב לגיליון הזה, "הרי היברידיות זו את בעצמך" – והתכוון לעובדה שאני ממוצא מעורב, אשכנזי ומזרחי. הזהות שלי מורכבת מכמה זהויות, אף לא אחת מהן היא לגמרי שלי, אמרתי בהקשר הזה במקום אחר, ולכן אני גם מזדהה עם הצורך בשייכות וגם מרגישה לא לגמרי נוח עם הגדרות ברורות של זהות. אני מעדיפה את האפשרות לייצר זהות ממקום מרובה, מפוצל, נזיל, למרות ש"אי שייכות היא פצע", כדברי רונית מטלון. "קטגוריות", התפארתי, "מביכות אותי"1.

אני באמת "היברידית", אם למילה הזו עוד יש תוכן, אם היא לא איבדה משמעות מרוב שימוש. אני בת תערובת, תמיד הייתי. גם זה וגם זה, לפעמים לא זה ולא זה. אצלנו בחגים יש שני סוגי גפילטע-פיש – זה שלמדה סבתא שלי להכין לסבא שלי הפולני, וזה שהיא המציאה בעצמה, איזה טייק אוף גלילי על הקציצה המוכרת, בעגבניות וכוסברה. כששואלים "מאיזה מוצא את" אני אומרת "כל מיני", ולפעמים "בעיקר ערבייה". הבדיחה הקבועה שלי על זה שאני לא אוכלת חריף היא שזה שאני שווארצע חייע, זה לא אומר שאני לא פולנייה.

כן, אני תערובת אמיתית. מותר לי להגיד פרענק ומותר לי להגיד ברברים ומותר לי לצחוק על פולניות, כי אני כל אלה. מותר לי בגלל זה לספר איזה בדיחות שבא לי ולעשות איזה מבטאים שבא לי, כולל של רוסים ודרום אמריקאים. זה תמיד היה הכי קל וברור.

ההיברידיות הזו שלי היא מקום נעים, מקום של "מותר". היא מאפשרת לי להתנודד, להיות איפה שמתחשק לי, לבחור על מה לדבר וגם את המקום שממנו אני מדברת. ותמיד בחרתי להזדהות עם האנדרדוג. גם בבית שבו גדלתי, התשובה הכי טובה לשאלה "מאיפה אתם" היא "אנחנו מהשמאל"2. צבע וגזע זה לא דבר חשוב במשפחה שלי. או אחרת: זה דבר לא-חשוב. וזה שההורים של סבתא שלי החרימו את החתונה שלה עם אשכנזי, זה אדיוטי לא פחות מזה שגיסתה החדשה, אחותו של סבא שלי, הקדימה את בואה ארצה בתום מלחמת העולם (מה שנהוג לכנות "אוד מוצל") – במכתב שאמר "שמעתי שמצאת לך אזייאתית להתחתן איתה".

האמנתי, אני עדיין מאמינה, שריבוי והתנודדות הם מקום מוצלח לייצר בו זהות – מקום זהיר, עירני, מודע לאחר ולאפשרות ה"אחרות" שלו עצמו. ההיברידיות שלי הייתה מה שאפשר לי להיות בו בזמן "אני" ו"אחר", להיות המרכז והשוליים גם יחד, ובכך לפרוע את הגבול המובן מאליו שביניהם. הייתי הוכחה מהלכת לזה שאי אפשר לומר "כל המזרחים" או "כל האשכנזים". התגאיתי בזה.

הכל היה טוב ויפה. ואז נולד לי ילד חום. אני לא ידעתי שהוא חום, אבל הראו לי. לא ידעתי שהוא שזוף, שחום, תימני-תימוני, מולאטי, כושי קטן, קרמבו מוקה, צבע קקי, כמו שאמרה לי מישהי בחמימות. אני בכלל לא ידעתי שיש לו צבע – "איזה צבע מדהים יש לו, מאיפה זה, מהאבא?". ילד אנטילי קטן נולד לי. "הוא לא מכאן", אמר לי קרוב משפחה מהגליל, "הוא כמו ההוא מהספר של יהודה אטלס. הוא מסיפור אחר".

אמרתי לאבא שלו לא מזמן, כל הזמן מדברים איתי על הצבע של אביתר. כל הזמן. זה עניין. מתייחסים אליו בלי הפסקה, אפילו במחמאות – "איזה צבע מדהים יש לו". והוא אמר: וולקאם טו מיי לייף.

וככה הבנתי שהייתי זחוחה.

מבחינתי "היבריד", גם-זה-וגם-זה, תמיד אמר שאני יכולה לבחור איפה להתמקם. היה לי ברור שאני ב"אחרים", וגם שאני יודעת איפה נמצאת האחרות הזו, בגלל שאני אישה. בגלל זה יכולתי להגיד שאחרות היא גם עמדה מוסרית, שמאפשרת – יחד עם הסבל שיש בה – גם לראות את העולם במשקפיים זהירים יותר. כמובן שידעתי שזו עמדה פריבילגית, כי בחרתי בה, לא כפו אותה עלי. אבל האמת היא שמעולם לא נצרכתי ליותר מדי הסברים. השם שלי הציל אותי. לא משנה שכמעט ואין פעם שלא מניחים אוטומטית שאני "צפרוקאית" כששומעים אותי מדברת צרפתית. לא משנה שיש איזו תמיהה כששומעים שאני "קפלנסקי". זה לא משנה כי בסך הכל אני עוברת בתור לבנה. וגם את זה לא ידעתי עד שנולד "התימוני שלי", הילד הקטן והאקזוטי שכולם כל כך אוהבים להגיד משהו, לא משנה מה, על הצבע שלו. ההיברידיות שלי הייתה מה שהייתה רק משום שבקטגוריית הצבע הייתי חסרת צבע, שקופה. לבנה.

באמת ידעתי משהו על אחרות, זה לא נכון שלא ידעתי. וגם ידעתי שיש גזענות. אבל לא הבנתי את הדבר הזה בגוף. את האחרות של להיות אישה – התוספת הקיימת-תמיד, הנוכחות הגופנית העודפת שאת תמיד נדרשת אליה, שהמבט לעולם לא מחמיץ – את האחרות הזו הכרתי בגוף. אוכלת-לא-אוכלת, כוסית-לא-כוסית, יפה-לא-יפה, ציצים-לא-ציצים, מניקה-לא-מניקה, אוהבת-ילדים-לא-אוהבת. אני יודעת שזה משהו שלא מבינים מבחוץ. אני יודעת כי ניסיתי להסביר כמה פעמים. וחשבתי שהידיעה הזו אמורה לחסן אותי מעיוורון, אבל היא לא מחסנת. והתמיהה שלי לנוכח הגילוי – בחיי! – שלילד שלי יש צבע, היא בדיוק התמיהה של מישהו שאת מספרת לו שלהיות אישה זה להידרש כל הזמן אל הגוף שלך מצד הסביבה, והוא אומר לך "אבל אני לא מבין מה הסיפור שלך. מישהו אומר לך מה לאכול?".

גם הילד שלי הוא היברידי. גם וגם. הוא יידע לדבר גם וגם וגם – עברית וצרפתית ואולי עוד יריח קצת ערבית וגם יידע לקרוא בתורה בתימנית. הוא יאכל גם וגם ויש לו שני שמות. אבל כל זה לא יציל אותו מהמבט שכבר קבע מאה פעם מאז שהוא נולד – "התימוני שלך, איך יצא לך כזה תימוני". ואני אפילו לא בטוחה שאני רוצה להציל אותו.

לילד שלי ההיברידיות לא תעזור. אם כבר, אני חוששת שהיא תהפוך לדבר שאמור "להגן" עליו מתיוג כמזרחי. שיחשבו שנתתי לו גם את שם המשפחה שלי לא מטעמי פמיניזם, אלא מטעמי שכנוז, כדי שבכל זאת ילך לו באוניברסיטה או משהו. אני יכולתי להיות היברידית איך שבא לי. זה היה הדבר שאפשר לי להתנגד למרכז – שבו, אני מבינה בדיעבד, הייתי – ולהתמקם בשוליים. אבל כשאתה חום, שזוף, תימוני כזה, כשהצבע שלך מדהים – כבר קבעו לך את המיקום. ההיברידיות הזו, במירעה, עלולה להפוך למה שמאפשר לך להתקרב אל המרכז.

אני כותבת ונזכרת איך שתי בחורות בעבודה צחקו עלי כשהתחתנתי, שאני שומרת על שם המשפחה שלי ולא מחליפה אותו כי זה שם אשכנזי. הן צחקו אבל התכוונו ברצינות, ולכי תוכיחי עכשיו שאין לך אחות (גזענית). עכשיו פתאום אני חושבת שזה שהתעקשתי לתת גם אני את שמי לילד שלי, עלול להיתפס – איזו אירוניה, כניסיון להלבין אותו, לשכנז אותו. תימוני-תימוני, אבל קוראים לו קפלנסקי. כותבת ונזכרת באשתו של חבר – חצי-תימני-חצי-עיראקי, שמצטערת עכשיו שלא נתנה לילדה השזופה-מדי שלה, שטרם מלאה לה שנה, גם את השם שלה. הסוגיה הזו כלל לא הטרידה אותה כשהתחתנה ולכן לילדה, כמו להוריה, יש עכשיו שם תימני למהדרין. "יהיה לה יותר קשה להסתדר ככה בחיים", הסבירה לי ברצינות תהומית. היא בעצמה מאוד עסוקה בצבע של התינוקת שלה: "היא לא בדיוק חומה, היא יותר צהובה, היא משתזפת כזאת".

***

אבא שלי תמיד הזכיר לי שאני חצי-חצי, ותמיד הזהיר מפני גזענים. גם אני אצטרך ללמד את ההיבריד הקטן שלי משהו על גזענות. ה"גם וגם" לא יוכל כנראה להיות השיעור הזה בשבילו – לא הייתי רוצה שהחצי-חצי יהפוך במקרה שלו לצידוק מטהר. את השיעור באחרות הוא כנראה יילמד מהחיים.

(בתוכי כבר צער על עלבון עתידי, אפשרי, שאולי יעלבו בו; שאיפה לא לגמרי הגיונית – שיהיה לו קל ופשוט, שיהיה מגזע אדונים).

 

פורסם ב"הכיוון מזרח" 14


1. "מה הצבע של פרנץ פנון?", בתוך: תיאוריה וביקורת 28, אביב 2006.

2. "מה זאת אומרת מאיפה אני?" היא מתעצבנת: "לכל מקום שברנאר ואני הולכים, בכל בית שאנחנו מבקרים בו, הדבר הראשון שאנחנו אומרים, זה Nous sommes de Gauche, כדי שיהיה ברור הדבר הזה: אנחנו מהשמאל" (רונית מטלון, "עמדה כלפי הביוגרפיה", בתוך: קרוא וכתוב, הספריה החדשה, 2001, עמ' 49).