תגית: היסטוריה

היטלר: שאל אותי כיצד

לא התכוונתי, אבל יצא מחווה לקרן.

1.

ראשית, הכותרת. מוחלטת, דפניטיבית. זה לא "עלייתו ונפילתו של היטלר", ולא "רוע ירקרק". סתם "היטלר". קשה לדמיין כותרת יומרנית יותר. כנראה שאין. "היטלר" הוא כמו "היטלר וזהו" או "רק היטלר" או "היטלר, כל מה שרציתם לדעת על".

ספרים אחרים, עם כותרת דומה, לא היו יוצרים את אותו האפקט. נסו לגלגל על הלשון את "סטלין" או "אטילה". קרוב, אבל לא זה. אי אפשר לכתוב ספר על היטלר מבלי שזה יהפוך לעוד ספר על היטלר, כלומר ייכנס לספרייה המתרחבת של עשרות או מאות או אלפי הביוגרפיות שנכתבו עליו. צריך אומץ להיכנס לספרייה כזו עם רק "היטלר" על הלשון.

2.

לקרוא ספר על היטלר. אתה מכיר את הסיפור, לפחות בגדול. אם לא דחפו לך את הסיפור הזה עד כה, כנראה שלא דחפו לך סיפורים בכלל. יש לך בראש דמוקרטיה מתגוננת, אנשלוס, גרינג, גבלס, נאצים, מלחמת עולם, פנצרים, חורף רוסי, בונקר, התאבדות. אתה מחזיק תוואי סיפור כללי, בנקודות מסוימות פרטני יותר, בנקודות אחרות מעורפל, שנראה קצת כמו מפות המלחמה בספרים, עם חצים עבים שנעים ממרכז אירופה לעבר צרפת ורוסיה (ופולין, הריין, אוסטריה, צ'כיה וכו'). ופתאום לקרוא את זה, ולראות איך כל אחד מהחצים העבים הללו מתמלא פרטים קטנים, משתנה קצת בקצוות, מתקרזל במפתיע. וגם זו, אתה יודע, חוויה שמיוחדת לנושא המסוים הזה, תוצאה ישירה של מידע שהצטבר במשך שנים, שעבר פורמליזציה נוקשה בספרי לימוד ותוכניות בערוץ ההיסטוריה.

3.

איך, ככותב, מחליט אדם לספר שוב את מה שסופר כבר שוב ושוב, ברזולוציות הנמוכות והגבוהות ביותר שניתן להעלות על הדעת? ואיך אתה אמור לקרוא את הדבר הזה? אפילו הזיכרון מתמרד. אתה קורא, מתמלא פרטים ושמות, ויודע שבעמוד הבא תשכח, שכל מה שיוותר מזה הוא תבנית גסה, מצוירת בעיפרון עבה; שמכל השמות והוויכוחים תיוותר לך רק צללית של דינמיקה, רוח הרפאים של הנאציזם שמהלכת אימים על אירופה.

ומיד אתה חושב שזה די דומה גם לעולם, ושמכל הפרטים תמיד נשאר לך רק המדרון. ואז אתה הודף את המחשבה. סימטרית מדי. ובכל הנוגע לנאצים, צפויה.

4.

הספר מתחיל בנבירה טרחנית בעץ המשפחה של אדולף. כמו שער נעול, שתקוותך היחידה לפתוח אותו היא לכרסם את העץ באיטיות. כמו סימן: כאן רציניים.

5.

בערך בעמ' 30, כשהיטלר עדיין אדולף, הוא מתגלה כטיפוס לא נעים. זה כאילו מצחיק, אבל בעצם מפתיע. מאוד. לא רק בגלל ששנים של ספרות ואלוהים יודע כמה מיתוסים פסיכולוגיים מובלעים גרמו לי לצפות לעיצוב אופי הדרגתי או לשינוי חד, מונע טראומה, אלא בגלל שנראה היה שזו חלק מההבטחה של הספר, כשהוא עוד שוכב על המדף, כולו פוטנציאל. איזו סיבה יש לקרוא על היטלר אם לא כדי להבין כיצד היטלר נעשה. אבל לא. הוא נולד חרא. ואם לא נולד כך, היה כך מגיל צעיר מספיק בכדי שזה לא ישנה כלום. זה מהמם, המיזוג המוזר הזה בין ההיסטוריה לבין הספרות. אתה קורא היסטוריה ומצפה לספרות, ואתה מתחיל להבין עד כמה זה כך רק כאשר ההיסטוריה מתנגשת בציפיות הספרותיות שלך.

6.

בערך בעמ' אפס מתחוור דבר נוסף: איאן קרשו מתעב את היטלר. אתה מצפה לזה, אבל עדיין מוזר לראות את זה מתגשם במהלך הקריאה. אתה לא רגיל למחברים ששונאים את הדמויות שלהם, אפילו בקריאת היסטוריה. ואתה יודע שקרשו לא רק מתעב את היטלר, עליו להראות זאת שוב ושוב. כי אי אפשר לדבר על היטלר בטון ניטראלי, ובטח שלא בחיבה. חלק מהמקום המיוחד של האיש הזה בהיסטוריה.

7.

קראתי את הכרך הראשון במהירות, ושמתי לב שהקריאה שלי כמעט תועלתנית. למצוא עצות התארגנות ותעמולה מהנאצים. אני מזדעזע, אבל לא מצליח להפסיק לקרוא כך. רורטי בטח היה אומר משהו על לקרוא כלהשתמש, וזה, כמובן, נכון. אני משתמש בספר, לא רק קורא אותו. חיי, הדברים שהתחלתי לגעת בהם לאחרונה, הם חלק מהפילטרים שדרכם מתמיין הסיפור של היטלר מחדש. אולי לא הייתי שם לב לזה כך, לולא הייתי מזדעזע. כלומר, לולא זה היה היטלר. אבל הקריאה כשימוש שם, והיא מבליטה אלמנטים ומצניעה אלמנטים אחרים, והיא חלק מהאופן שבו הספר הזה הופך לתבניות מסוכמות בזיכרון.

8.

ואז, לקראת סוף הכרך הראשון, עברתי לקרוא את כל ההמשכים של "חולית", מלבד השני, שלא הצלחתי להשיג. וגם אותם קראתי כך, כספרי הדרכה פוליטיים. יש משהו מאוד חצוף בפרנק הרברט, משהו שרק מד"ב יכול לאפשר; "חולית" הם לא יותר מהדגמות עלילתיות לממשלי זן, לעצות הפוליטיות של הרברט עצמו. יוהרה שמוסווית בכסות עלילתית. ואני אוהב את העצות הפוליטיות ואת היוהרה גם, מלבד כאשר אלו מתנגשות בתפיסות שלי.

9.

אני מסיים את חולית, וחוזר להיטלר. אבל לא להרבה זמן. קצת אחר כך אני קורא שוב את "V for Vandetta" של אלן מור. למה בחרתי דווקא את זה? מוצא רמיזות לנאצים למכביר: בחורה שרה קברט קצר, ומזכירה, כשנינות, את "כוח באמצעות שמחה", ארגון הפנאי ותיירות הפנים הנאצי; הסיסמאות של המשטר בקומיקס נראות כהעתק מדויק של הסיסמה של "הנחשול השלישי"; והיו עוד, ועוד כמה שבטח לא ראיתי.

10.

חזרה להיטלר. הוא עולה לשלטון היכנשהו באמצע הכרך הראשון, והכל משתנה. בהתחלה זה מזכיר לי את חוקיות החלום של המציאות. מרגע שדבר מה מתרחש בחלום, לא משנה כמה מופרך, הוא נעשה הגיוני, חלק בלתי נפרד מהחלום כולו. כך גם כאן. היטלר עולה לשלטון, ופתאום היטלר נראה סביר. כך גם כאן, כלומר בארץ. חיילים מכריחים ילד לפתוח תיקים שהם חושדים כי הם ממולכדים, ופתאום יש טורי בעד ונגד. אם זה קרה, זה חלק הגיוני מהעולם.

11.

בכרך השני מתגברת תחושה לא נוחה, שמלווה אותי כבר מאמצע הכרך הראשון. רק אחרי 100 עמודים אני מבין מה זה – אני מרגיש כאילו אני צופה ב"בית הלבן", רק של הרעים. יש בזה משהו משכר, ונראה לי שאני מבין פתאום למה קרשו רצה בכל זאת לכתוב את הביוגרפיה הזו. "אירופה בתנועה," אומר היטלר, וקרשו עוקב אחר האיש שחולל את התנועה, האיש שהתנועה הגשימה עצמה דרכו. זה קצת מזכיר ספרי ריגול פתאום. ספרי ריגול אף פעם לא בנויים רק מאנשים, הם בנויים מבני אדם שהם חלק ממערכות שלמות – מדינות, מוסדות ביטחון, סניפים. וחלק מההנאה נובע מהאופן שבו מערכות גדולות מתמודדות זו מול זו באמצעות אנשים.

12.

אבל פתאום, באמצע האנשלוס, זה נהיה יותר מדי. אני עוצר, ומתחיל לקרוא את "הרפתקאותיהם המדהימות של קוואליר וקליי" (הנפלא, אגב. והתודות לאסף דבורי). ושוב, נאצים. הם בכל מקום.

13.

מדי פעם אני חוזר להיטלר. בקושי עברתי את האנשלוס. הקריאה מטרידה, מוזרה. כתבתי את זה בנקודות, כי כך גם אני חווה את הספר הזה. ואי אפשר אלא להרגיש את הרושם שעשה היטלר על המציאות, לא רק בעצם קיומו של הספר, אלא באופן שבו הספר כתוב. בסלידה המופגנת של קרשו מהיטלר, בהזדעזעויות הקטנות שלי, בהפתעה מהאופי המחורבן של היטלר הילד. היטלר הוא כמו ספינה שטבעה בשלולית, ואתה לא יכול לכתוב אודותיו מבלי לשחות נגד הגלים; ואתה לא יכול לקרוא אודותיו מבלי לחוש את ההדף. כך, עדיין כך.

צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי #7

אני ממשיך ומפרסם כאן מדברי ימיו של הקורס המיוחד הזה, שלא נוגע במישרין לספרות או לתיעוב אבל כסטודנטים, ובעיקר כשוחרי הפצת מידע מעניין בדרכים מעניינות, אני מקווה שקוראי הבלוג לא ישתעממו ממנו לחלוטין.

הקורס בן 4 נקודות הזכות בנוי כך שביום רביעי מתקיים שיעור של שעתיים וחצי, ויום שישי נחשב "זמן מעבדה" בו אנו אמורים ליישם את חציו השני של שם הקורס, בעבודת רגליים עצמאית. אבל להיום בזכות מזג האוויר היפה התוכית הייתה שונה, ופרופסור צ'ן הזמין אותנו לסיור בו הוא מתכוון "לחשוף את המורשת הימית הסמויה של ניו-יורק".

אכן, קשה שלא לחוות את ניו-יורק כחגיגת ההווה – הנחות, אירועים, השקות, מיצבים, הקרנות; ובמובן רחב יותר, הבניינים, השדרות, האתרים, הרוכלים, הירידים. בניגוד לבוסטון למשל, שלא מרפה מהמרכזיות שלה בהיסטוריה האמריקנית, ניו-יורק מתנהגת כמקום בלי עבר. ובדיוק את התפיסה הרווחת הזו של ניו-יורק, נועד הסיור של פרופסור צ'ן היום לקעקע.

ההיסטוריה הנעלמת הזו מתחילה מהים. הניו-יורקרים כיום יבשתיים מדי, סובלים לשיטתו בניתוק חמור מהמים (LAND BOUNDED). אבל העיר הזו כפי שאנו מכירים אותה כיום, במהופך לאליק של משה שמיר, באמת באה מן הים, ובייחוד האי ששמו מנהטן. נפגשנו ברציף ה-16 של הנמל מתחת לגשר ברוקלין, אזור שלא ידעתי על קיומו ושביום שמש נדיר מתפקד כמובלעה ים-תיכונית בלב התפוח. הסקירה הממצה שעברנו נעה הלוך ושוב בשנים ובמקומות, אני אנסה לתת בה סימנים כרונולוגיים.

א. אמצע המאה ה-17

נקודת ציון ראשונה יכולה להיות הגעתו של המושל ההולנדי האכזר וילֶם כייפט (KEIFT) למנהטן ב-1638 (בתמונה הענקית). עד אז הסוחרים המעטים מהולנד ושאר אירופה חיו בשלום יחסי עם הילדיים המקומיים, אינדיאנים לימים, תוך הבנות משותפות ואפילו התקשרויות של ריקודים ואורחות חיים משותפים. אלא שכייפט הנהיג חוקים חדשים באזור, בשני תחומים עיקריים: הוא הוביל את החלטת חברת DUTCH EAST INDIA לקנות שטחים ולהפר הבנות קודמות, ובעיקר יזם ואישר הקצאת קניין פרטי ל"אנשים חופשיים", כלומר לגברים לבנים.

לימים, נישאים על הגותו של לוק, הפכו אותם בעלי קניין לערש הליברליזם, האינדיבידואליזם, ובעיקר לאזרחים בעלי אמירה בענייני השעה. משום מה נדמה לי, וזו כבר השגה שלי ולא של פרופסור צ'ן, ששיירים מהתפיסה הזו עודם רלבנטים גם כיום, בואכה המירוץ הלא מאוד מתוקשר לראשות העירייה שכנראה יילקח בידי הטייקון בלומברג.

על הדרך, כייפט גם תכנן ופיקד על שורת מעשי טבח ברוטליים להחריד בשכנים המקומיים, מה שהאדם הסביר שגדל על ברכי החינוך המערבי היה מצפה שה"פראים" האינדיאנים יעשו להולנדים, ולא להיפך: בפברואר 1643 כתב ביומנו דויד דה-פְרֶיי על תינוקות שנקרעו משד האימהות ובותרו לחלקים בנוכחות המשפחה, על ילידים שבאו להתיישבות ההולדנית בסטטן איילנד אוחזים בידיים, ברגליים ומעי וחלקי קרביים אחרים ששיספו ההולנדים.

ב. המאה ה-18

בהמשך הסיור התרחקנו מהרציף עצמו, אל אתר קבורה אפריקאי עתיק. הנה המחשה נאה עד כמה מצד אחד נדחק העבר מתחת להווה הבלתי-פוסק, מילולית, ומצד שני שלוב בו לבלי הפרד: האתר (בתמונה) התגלה לגמרי ב-1991, על ידי פועלים שהניחו באדמה יסודות לגורד שחקים חדש. הפועלים מצאו 427 גולגולות, שהתגלו כשחורים שבאו או הובאו לניו-יורק, אנשים חופשיים וכאלה שנכפתה עליהם העבדות.

אני מדקדק בעקלתון המילולי הזה בעקבות טומיה, האמנית שיצרה את ציור הקיר באתר ההנצחה, שהשתמשה במונח enslaved ולא slaves וטרחה להבהיר שאין עבדות כתכונה טבעית בנוסח אריסטו, שהם לא עבדים בנשמתם. הקו הזה של הצגתם שלא על דרך הקורבנות ניכר גם בציור הקיר הענק עצמו (ושוב, כמובן, למטה בשתי התמונות), שמנסה לשקף את חייהם של אותם אנשים, שהניו-יורקרים דרכו על גולגולתיהם במשך כמה מאות שנים. זה למשל, תפקיד הצדפות בתחתית, שבאו מן הנמל בשפע. זה גם מקור ההבלטה של הסמל האפריקני העתיק שנמצא על המצבות, שמשווה להן קדושה, ופירושו שאי אפשר להתקדם אל העתיד בלי לשאת איתנו את העבר.



[והנה תוך כתיבה נקלטת שורה מתוך "hurricane" של בוב דילן (1975):

"if you black you might as well not show up in the street, unless you want to draw the heat"]

ג. אמצע-סוף המאה ה-19

המלחמה הבריטית-הולנדית בשעתו על ניו-יורק לא הייתה אלימה. הואיל ומושבת מנהטן לא נתפסה אלא כעיר נמל זניחה (הא!), החברות ההולנדיות ויתרו די בקלות ובספטמבר 1664 הפכה אמסטרדם החדשה ליורק החדשה. בסיור עצמו קפצנו מאתיים שנים קדימה בערך, לימי המתיישבים לאחר המלחמה עם הממלכה הגדולה. הימים בניו-יורק ימי רעב ועוני, הבריטים חירבו חלקים נרחבים מהאזור, והשיקום החל מחדש.

הנמל, מדגיש בפנינו פרופסור צ'ן, הוא לא רק נקודת מעבר של סחורות, אלא מקום שיוצר תרבות וסגנון חיים. המסחר האדיר בפירות ים למשל, התקיים מן הסתם בשווקים שקמו ליד הרציף, והאחסון של הצדפות ושאר הטרפות נתן לרחוב pearlאת שמו. אפילו הרציף עצמו בעניין, כאשר קורות עץ האורן מהם הוא בנוי הובאו במיוחד ממדינת מיין.


ומעניין יותר, ישנו התא המשפחתי. עניין המגורים המופרדים מבתי האחסון של הסחורות בקרבת הנמל הוא יחסית חדש, והרבה שנים האישה ובעלה חיו בבית העסק. יש את מעמד האישה האומללה – אם הלך הרוח השובינסטי המוצהר מצביע על זיהוי של נשים עם המרחב הביתי, מה הן אמורות לעשות כשאפילו את זה אין להן? – ויש גם את המצב בו בעידן נטול בתים, המעמד הבורגני המתהווה בין הסוחרים מחפש אחר סמלי סטטוס להבחין עצמו מהעבדים איתם הוא חי.

המובחרים שבאותם אמצעי-אישוש-סטטוס-חברתי, אותו תבעו לעצמם הסוחרים המוצלחים יותר על שפת הנמל בכל תוקף, הולכים ומתקבעים עם הזמן כטעמי תה מיוחדים, כלי חרסינה מעוטרים (להתעדן בהם בעת שתיית התה המיוחד), ורצועות בד משי ענוג, לתפור ממנו את הבגדים ההולמים את מעמד שתיית התה במערכת הסרוויס.

המכנה משותף לכל אלה הוא למעשה הסיבה לבוקר הזה שעברנו, והוא קושר את כל מה שכתבתי עד כה לקורס של פרופסור צ'ן: את כולם הביאו לכאן האוניות מסין.


 

לפרק הקודם: צ'יינהטאון והדמיון האמריקאי 5-6#

הקונספירציה של האלף

פיליפ הרביעי מצרפת היה מלך אביון. תמידית. הוא החל ברצינות בהקמתה של הביורוקרטיה המלכותית, וזה דרש כסף. מקורות מימון של ממש לא היו לו, לא בקנה המידה השאפתני שלו נזקק.

על כן, הוא פנה לעושק. תחילה, סחט את היהודים: הם נדרשו לשלם הון עתק כדי שיורשו להשאר בצרפת. לאחר ששילמו, גורשו. לאחר מכן, סחט מהם סכום נוסף כדי שיורשו לחזור – וגירש אותם שוב. זה אושש קמעא את מצב אוצר המדינה, אבל בכך לא היה די: פיליפ היה, כמקובל, עסוק במלחמה חסרת תועלת ויקרה למדי עם אנגליה. בצר לו, פנה פיליפ לחפש מקורות הכנסה אחרים, ומצא את הטמפלרים.

מסדר האבירים העניים של ישוע ושל מקדש שלמה (או, כמו שכולם קראו להם, הטמפלרים) היה שרוי בתחילת המאה ה-14 במשבר זהות קשה. כעקרון, הוא הוקם בתחילת המאה ה-12 כמסדר צלבני; אבל מסעות הצלב כשלו בזה אחר זה, וב-1291 נבעט הצלבן האחרון מפלסטינה חזרה לאירופה. מסעות צלב חדשים לא נראו באופק, ונראה שהמסדר – כמו אחיו העוין, מסדר ההוספיטלרים – גמר את הסוס. היו דיבורים על איחוד בין שני המסדרים, או אף על פירוקם.

אלא שמאז הקמתו צבר המסדר יוקרה רבה – לא ברור על שום מה – ועושר רב לא פחות. הטמפלרים היו בין הראשונים לשבור את הטאבו הכנסייתי על הלוואה בריבית, ויש להם חלק בלתי מבוטל בפיתוח המערכת הבנקאית האירופאית. ארגונים כאלה לא מתפרקים מרצונם החופשי.

הלוואה בריבית היתה עסק מסוכן בימי הביניים, משום שהלווים יכלו להמלט ממקום למקום מבלי חשש לפגיעה מצד השלטונות, שכמעט לא היו קיימים, התחלפו כל כמה עשרות קילומטרים, ושמעו על שכנות טובה באגדות. בנוסף, במקרים קיצוניים היו הלווים פשוט מארגנים פוגרום כנגד המלווים (בעיקר יהודים ואיטלקים) – אף אחד לא אוהב מלווים בריבית. אבל הטמפלרים היו תאגיד בינלאומי וחמוש, שטכנית קיבל הוראות רק מהאפיפיור – וגם מאלה הם התעלמו לעיתים קרובות. כך שלגנוב מהם כסף היה רעיון לא מי יודע מבריק.

אלא אם כן אתה מלך בעל ביורוקרטיה מפותחת יחסית. הטמפלרים הלוו לפיליפ סכומים גדולים לממן את ההרפתקאות האנגליות שלו, וכשהוא גילה שהוא לא יכול להחזיר את הכסף, הוא החליט לחסל אותם.

ב-13 באוקטובר 1307 עצרו שליחיו של פיליפ, במבצע חשאי מרשים, את כל הטמפלרים בצרפת. האשמות מפוברקות הוגשו נגדם, והאינקוויזיציה גויסה לחקירתם בעינויים – מהלך שהיה לא חוקי בעליל אפילו במונחי החוקיות הנזילים מאד של התקופה. אבל פיליפ בדיוק מינה אפיפיור משלו, כך שהוא לא חשש יותר מדי.

האבירים הטמפלרים ב-1307 לא ראו קרב ב-16 השנים האחרונות לפחות, ורובם היו מבוגרים והתעסקו בבנקאות הרבה יותר מאשר ברכיבה. חלק גדול מהחברים הכירו את המוסלמים רק משמועות. כך שכשהתחילה חקירת העינויים, הם הודו מהר מאד. האוצר שלהם התבזבז במהלך שבע שנים של משפט ארוך – כמקובל באותה תקופה, הם מימנו את כליאתם – שבסיומו הועלה ראש המסדר, ז'אק דה מוליי הישיש, על המוקד, המסדר פורק רשמית, אדמותיו ושרידי אוצרו חולקו בין הכתר להוספיטלרים, רוב העצורים שוחררו ונמוגו אל ערפילי ההיסטוריה.

או, על כל פנים, זה מה שהם רוצים שתחשבו.

* * * * *

סיפור הטמפלרים הפך לתיאוריית הקונספירציה הגדולה ביותר של האלף השני. סביר להניח שזה לא היה קורה אלמלא סצינת מותו של דה מוליי. כשעלה על המוקד, חזר בו האביר הישיש מכל הודאותיו, טען שהמסדר היה חף מכל פשע – וזימן את המלך והאפיפיור לבית דינו של אלוהים בתוך שנה. כשהסתבר שפיליפ והאפיפיור קלמנטוס החמישי התפגרו שניהם בתוך שנה, נוצרה האגדה.

על פי בסיסה של הקונספירציה, פיליפ לא הצליח לעצור את כל הטמפלרים; חלק גדול מהם נמלט וירד למחתרת, יחד עם אוצרם. ומהמחתרת, הם מתכננים את נקמתם. מה היא אותה נקמה, ומה היה האוצר – זה משתנה מפסיכי לפסיכי; יש שיאמרו שמדובר בממון, אחרים באוצרות מיסטיים יותר; אחרים טוענים שמדובר בעבודת השטן (בה אכן הורשעו הטמפלרים). אבל כמעט כולם מסכימים שמטרת הטמפלרים כוללת את הפלת השלטון, לפחות זה הצרפתי. מטרה ראויה לשמה, תאמרו; ועל פי אגדה רווחת, כאשר נערף לואי ה-16 ב-1793, זינק אדם מן הקהל, נופף בראש נוטף הדם, וזעק: "ז'אק דה מוליי, נוקמת!"

תרומתו של משפט הטמפלרים לתיאוריות הקונספירציה המערביות לא תסולא בפז. כל האגדה על עובדי שטן הנמצאים בינינו ופועלים להחרבתנו מקורה במשפט הזה; ואף שהזוועה הזו לא תגיע לשיאה אלא בעידן החדש, הכל כבר שם. חלק מן האלמנטים נלקחו מעלילת הדם הרומאית הישנה – פגישות ליליות בסתר, שתית יין או דם, ויחסי מין פרועים (הומוסקסואליים, במקרה הזה); אחרים היו מקוריים יותר, כמו חילול צלב וסגידה לחתולים שחורים (כולל נשיקת עכוזם). מאז המשפט, הפך החתול למלווה הקבוע של המכשפה או עובד השטן; קודם לכן, החיה המועדפת על טיפוסים שליליים אלו היתה הארנבת או הכלב.

התפיסה של ארגון חשאי וחורש רע, הנתפס כבלתי קיים או מתחזה לארגון ידידותי, שיש לו שלוחות בינלאומיות, שרד היטב. לאורך המאות, נטען כי הטמפלארים עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית; שהם השתמשו בבונים החופשיים ובאילומינטי כמסווה; שהם עומדים מאחורי הבנקאות הבינלאומית, במיוחד משברים בבנקאות הבינלאומית; שהם חורשים להקים מדינת-על אירופית; שהם שואפים לאנרכיה כלל אירופית ולשפיכת דמם של השליטים; ובתוך כל הבליל הפרוע הזה, המילים "טמפלאר/בונה חופשי/אילומינטי/יהודי/קומוניסט" הפכו לבעלות משמעות זהה. סצינת המפתח של "הפרוטוקולים של זקני ציון" – הפגישה החשאית, הלילית, בבית הקברות של פראג – התועבה הזו היתה במקורה ימנית, נסיון נואש להתמודד עם העולם המודרני על ידי הטענה שהדברים אינם כפי שהם נראים, אלא שמדובר בקנוניה של גורמים נעלמים מאחורי הקלעים. במערב, היא איבדה מהלגיטימיות שלה: אם באמצע המאה ה-19 יכול היה ד'יזראלי לדבר על "אגודות סתרים מתחת לפני הקרקע בכל אירופה", ואם ב-1920 יכול היה הטיימס הלונדוני לכתוב על "הפרוטוקולים" שנראה שיש בהם אמת רבה – היום טענות כאלה לא יישמעו יותר בחברה מכובדת.

אלא אם, כמובן, המדבר הוא מוסלמי. החברה המוסלמית אכולת הקונספירציות בלעה את המעשיה הטמפלארית על קרביה. המסמך המכונן של החמאס מזכיר את הקונספירציות של היהודים, הבונים החופשיים והרוטרי (!). כך גם "ספר הלוחמים" של אל קאעדה. 46% מהמוסלמים בלונדון היו מוכנים לומר לסוקרים בשנת 2006 שהתקשורת נשלטת על ידי קנוניה משולבת של יהודים ובונים חופשיים.

הווה אומר, 700 שנה לאחר מעצרם של הטמפלארים על ידי פיליפ ואנשיו, האגדה שלהם ממשיכה לעשן במוחות רדופים – וממשיכה להפיל קורבנות. הקונספירציה המוצלחת ביותר של האלף השני הצליחה לשרוד אותו, וממשיכה להפיל קורבנות.

עדכון: הוותיקן הודיע כי הוא ישחרר  את מסמכי משפט הטמפלרים.