1. הספר "פלטפורמה" מאת מישל וולבק, שיצא בעברית בהוצאת בבל, מחזיק 288 עמודים. אני קוראת בממוצע עמוד בדקה. מהירי מחשבה יבינו שהקדשתי כמעט חמש שעות מחיי כדי לקרוא את הספר עד תומו.

2. במרכז הספר "פלטפורמה" של מישל וולבק עומד כוס לח וזין כמוש. גם כוסים שאינם לחים הם בסדר, אבל פחות. אני לא חושבת שהוזכר כוס רטוב, אבל יכול להיות שהחמצתי משהו.

הכוס הלח שייך בדרך כלל לנשים גמישות שאינן מערביות. הזין הכמוש שייך למספר גברים מערביים בגיל העמידה, שהבינו כבר כי הקריירה שלהם והנישואים שלהם לא יביאו להם את הגאולה, אבל כן השיגו קצת כסף (אפשר גם הרבה כסף, אבל זה לא ממש משנה כי כוסים שאינם מערביים אפשר לקנות בזול).

מה כן יביא להם את הגאולה? מין. אבל לא מין עם נשים מערביות, אלא מין בתשלום עם נשים אחרות (הספר אינו מפלה כמעט. הנשים התאיות הן הטובות ביותר, אבל גם בקובה יש עוד כמה נשים שיודעת להזיז כראוי את הלשון והכוס שלהן).

3. לטענתו של וולבק, נשים במערב אינן יודעות לשרת כראוי. הן מתמחות באמנות הפיתוי, אבל לשרת כראוי אינן יודעות ואינן רוצות – הן עסוקות בלהשיג קריירה או בעל עם קריירה (יש כמה נשים יוצאות דופן, והדובר אפילו השיג אחת כזו, אבל הוא באמת בר-מזל. אגב, אם היה לכם ספק בנוגע לזקיפות קומתו של איבר המחבר, דעו לכם שגם לגיבור קוראים מישל). גברים במערב, לעומת זאת, מעולם לא שכחו את אמנות המגע הטהורה, ולכן בסופו של יום הם רוצים לזיין (כאמור, כוס לח). כן, קוראים יקרים, זו האמת ואין מלבדה. אם אתם לא מסכימים אתם פוריטניים או פמיניסטיות, ואתם לא רוצים להיות אף אחד מאלו. בלב ליבכם אתם רוצים לזיין.

4. יש לציין לטובתו של וולבק שהוא איננו שוביניסטי במובן החד-חד ערכי של המילה. גם נשים מערביות לפעמים רוצות לזיין. ואז מה הן עושות? נכון, הכוס שלהן הופך לכוס כמוש והזין של התאילנדים הופך לזין לח וגם הן משלמות 3,000 באט עבור זיון.

5. ולמה כל זה קורה? בגלל שהתרבות המערבית דפוקה. אבל גם בגלל שבארצות אחרות, נחשלות יותר (כמו קובה ותאילנד), לא השכילו להתמודד כראוי עם המעבר לשיטה הקפיטליסטית, ולכן כל שנותר להם למכור (אחרי השחיתות, משבר האנרגיה וגו') הוא את המיניות הבלתי פגומה של החברים והחברות באותן מדינות.

6. זה דומה קצת למה שאומר בודריאר (יהיו שיגידו שזה בודריאר קלאסי :)) על כך שהחברה המערבית הגיעה לשלב שבו הכל נעשה פיתוי, וכל חפץ או אדם (לא שנשארו אנשים, כולנו רק אובייקטים, אבל נניח לרגע, לצורך הדיון, שיש גם מה שמתיימר להיות סובייקט) נמדד רק בהון הסימבולי שלו.

אבל המחבר לא אוהב את בודריאר:

"על-פי המודל של מרשל, הקונה הוא פרט רציונלי שמבקש להעצים ככל האפשר את סיפוקו בהתאם למחיר; המודל של ובלן, לעומת זאת, מנתח את השפעת הקבוצה על תהליך הקנייה (במידה שהפרט רוצה להיות מזוהה איתה, או ההפך, להיחלץ ממנה). המודל של קופלנד מוכיח שתהליך הקנייה משתנה בהתאם לקטגוריה של המוצר (קנייה יומיומית, קנייה מחושבת, קנייה ייחודית); אבל המודל של בודריאר-בקר מעריך שלצרוך זה גם לייצר סימנים. בסופו של דבר הרגשתי שהמודל של מרשל קרוב יותר ללבי".

כנראה שהמודל של בודריאר מערב סימנים, וזה דבר שקשה לוולבק להתמודד איתו. שהרי הדבר העליון הוא הגוף עצמו, בלי שום מטאפורות בזויות של התרבות המערבית.

7. אז אחרי כל זה מה עושים? נכון. מעודדים את תיירות המין המערבית. ככה לאנשים המסכנים מהלא-מערב יהיה איך להתפרנס, ולמערביים יהיה קל יותר להשיג מין. והם לא יצטרכו, חלילה, להגיע למקום ולגלות שדווקא כאן אין בית זונות.

8. ואם כל זה לא מספיק, אז יש בספר גם כמה פסקאות על האיסלאם, שיהיה לגבר המערבי מה לשנוא, בזמן שהוא מאונן תוך כדי מחשבה על תאית.

9. אז למה בכל זאת הקדשתי את כל 288 הדקות? תחילה חשבתי שמדובר בעירוב הזה בין פילוסופיה בשקל למין בשקל. זו לא הייתה מחשבה נעימה. וגם לא נראה לי שגברים כמושים או תאילנדיות לחות עושים לי את זה.

ואז הגעתי למסקנה שזה כמו חתול דרוס: אתה יודע שזה נראה נורא, אבל לא עד כדי כך נורא שאתה תהיה חייב שלא להסתכל. מצד שני, הזוועה מושכת. וכך אתה מוצא את עצמך מסתכל ומעווה פרצופך.

מה שמוכיח שלספר של וולבק יש תועלת – בימות הקיץ החמים עדיף לעוות פרצופך במזגן בבית, מאשר לחפש חתולים דרוסים ברחוב הלח.

10. אני לא גבר מערבי עם כסף, אבל בכל זאת השקעתי כסף בספר (אני לא זוכרת שקניתי אותו, אז יכול להיות שהשקעתי רק חיוך ולקחתי את הספר ממישהו). ולכן, על פי אותה ראיית עולם שהיא כלכלית ביסודה, הייתי שמחה אם לא יהיו בו שגיאות הגהה, וכן שלא יהיה זה ספר שבו לוקחים תצלומים, אלא פשוט מצלמים.