תגית: הבלוגוספירה העברית

אני ואני נשנה את העולם

"לפני הרבה שנים בקש ממני עורך ידוע לכתוב משהו באחד המגזינים על רפואה בשנות ה – 2000. הלכתי ופגשתי כל מיני מדענים ופרופסורים מנופחים ומופרזים ורשמתי כל מילה. התוצאה הייתה כתבה מנופחת כמו שצריך שהכילה כל מיני חידושים ותגליות וכל מיני מחלות אקזוטיות – והעיקר, הרבה שמות לועזים שנועדו להראות על בקיאותו של העיתונאי.

לאחר שהגשתי אותה פנה אלי העורך המיתולוגי, העיף מבט בדפים ואמר: תגיד עמי: האם יהיה נזלת לאנשים במאה ה-21 ?

המשפט הזה סידר לי את הראש. פתאום הבנתי שצריך לכתוב לקורא הקטן בפשטות ולא לנסות ולטפס עם המילים כדי להרשים את הפרופסורים ההם…התופעה של הניסיון לרצות את בעלי המקצוע, כמו רופאים, מדעני מוח, כלכלנים, טכנולוגים וכד' היא תופעה מוכרת. זה קורה בעיקר בתחומים מקצועים שבהם העיתונאי מרגיש קצת נחות ומנסה להידמות ללדמות אותה הוא מראיין.

האינטרנט הוא קרקע פורייה למילים גבוהות. בשנים האחרונות, וכמיטב המסורת של היוזר ג'נרייטד קונטנט – הרשת היא אכסניה חסרת גבולות לבעלי אתרים וטורים, כותבים ומהגגים ובלוגרים שחלקם מעמיסים על הרשת תמלילים ריקניים מלאים בכלום ו-בשום דבר.

יכול להיות שהנייר – כמו שאומרים – סובל הכל, אבל תאמינו לי: הרשת סובלת הרבה יותר.

האינטרנט נתן למשתמש הקטן הרבה דברים נהדרים, ביניהם מידע חופשי וזכות ביטוי חופשית אבל בדיוק כמו שקרה במהפיכות הגדולות של ההסטוריה האנושית, גם כאן היו אינדיבידואליים שלקחו את החירות הזאת למקומות אחרים, למשל לקדום האני העגלגל והתפוח של עצמם.

מאחר וצריך להתמקד, אני בוחר לדוגמא את הבלוגוספירה הישראלית. לא צריך להתאמץ יותר מידי כדי להבחין ולראות את הבלוגוספירה הבלונית שלנו שעמוסה אוויר להתפקע.

לא רוצה להזכיר כאן שמות אבל כל מה שצריך זה רק להתבונן, נגיד, בבלוגר-הפומפוזר ההוא – מהפלטפורמה המכובדת ההיא, שנופח מילים וביטויים מקצועים וכל אות אות – נשבע לכם – נוטפת חשיבות. וואו!

וישנו גם חבר וותיק שלי – איש הספרות שאני אוהב אותו אהבה גדולה, הוא שמניח את המילים שלו בזהירות ובעמימות, שורה שורה וממתין לרגע כדי לראות האם העולם עמד מלכת.

בעיני רוחי אני רואה רשת אינטרנט עצומה בכחול ולבן שבתחתיתה אפשר להבחין באלפי שקערוריות זערוריות – ביטוי למשקל האגויים הקטנים שלכל אחד מהם בליטה קטנטנה ומזדקרת משלו.

אז הנה לטובת אלה ולטובת העולם הקטן והפשוט שבחוץ שמסרב לעצור את נשימתו כאשר הבלוגרים הישראלים רועמים, אני נועץ את הסיכה הזאת בשק האויר של הבלוגר הקרוב…(הדובר שולף מחט סריגה ארוכה ונועץ אותה בחזהו ומתמוטט על הפודיום)".

הקטע הנ"ל פורסם גם בבלוג של עמי בן בסט

איך להשמיד את הבלוגוספירה הישראלית

1. השמדת הבלוגוספירה הישראלית, כמו השמדתם של דברים אחרים, מתחילה בהגדרת חזיתות: חזית האויב והחזית שלך. האויב, במקרה הזה – היא הבלוגוספירה. אתה, במקרה הזה, אתה.

2. החוק הראשון של כל מלחמה הוא דע את האויב. החוק השני הוא לא לזלזל באויב. החוק השלישי הוא כמובן להעריך את כוחו של האויב, ולפעול נגדו בתחבולות. במקרה של הבלוגוספירה כל אלה אינם תקפים: מדובר באויב טיפש, שראוי לזלזולכם, ושכל תחבולה תשאיר אותו ממצמץ ופעור פה. כך שזו הולכת להיות מלחמה קלה והשמדה זריזה. מוכנים?

3. כל קרב מתחיל על הנייר [להראות את הנייר לקהל] ונגמר בנצחון ובהפסד. בדרך, ישנן אסטרטגיות, מופיעים כלי נשק, ואף נרקמות חברויות מוזרות. לעיתים בין אויבים. במקרה של השמדת הבלוגוספירה כל זה כמעט תופש. כן, יהיה נשק (ר' סעיף 4 ואחריו), אבל הסיכוי שהמלחמה הזו תסתיים בהפסד הוא סיכוי קלוש וזניח. איש לא יפסיד מהשמדת הבלוגוספירה.

4. כלי נשק: אנחנו מדברים על מלחמה נגד אויב גדול אבל טיפש. רחב יריעה ומלא אמוציות, אבל עילג ואיטי ואטום. האמצעי היעיל ביותר, הוא כמובן fight fire with fire. להלחם בבלוגוספירה באמצעות בלוגים. במלים אחרות: הקם מערך בלוגים רחב, הפוך אותו לפופולרי (ר' ישראבלוג, תפוז וכו') והכרז על תחרות נושאת פרסים. בעיקר כסף. כסף מדבר לבלוגרים. ברגע האמת, השמד את האתר, והכחד את הגיבויים. זעקה תשמע בחוצות ישראל. רשום לפניך: הצטייד באטמי אזניים.

5. נשק נוסף שאפשר להכניס למערכה הסופית כנגד הבלוגוספירה הישראלית הוא הדיאלוג האדיוטי והאינסופי, המכונה טוקבקים. השתמשו בטוקבקים כדי להעמיס על בלוגים. שלחו יחידות כותבים מיומנים כדי לחסל כל אפשרות דיונית בתגובות לפוסטים. יחידות שייצרו בלילה אחד את כל מקבת', יחידות שיעשו קופי פייסט לרומאנים שלמים לאורך מאות תגובות בכל בלוג. חסלו את הדיון. בוודאי תיחסמו. היעזרו ביחידות התכנות הצבאיות ובמתכנתים יוצאי צבא כדי לעקוף את החסימות האלה. זה אפשרי. עושים את זה. אני עושה את זה עכשיו, למשל.

6. במלחמה כמו במלחמה יהיו גם מרגלים, גם בוגדים, גם פחדנים עלובים וגם משתמטים. פתחו להם בלוג. צלמו אותם בשירותים והעלו את התמונות לבלוג. ואז, מלאו את הפוסטים הללו בטוקבקים מרומזים מדי וגסים מדי (ר' סעיף 5).

7. הפוך על הפוך: החמיאו לבלוגרים על "פוסט מצויין!” והוסיפו "תודה רבה!”; זה ירכך אותם. במקביל, שסעו את הקהל הרחב בפוסט האדיוטי והסתמי של אותו בלוגר ברברן, וצרו פלאש-מוב של גולשים לפי החוק הפשוט: מי שרוצה להראות כמה הוא שונא את הפוסט הזה, שיוסיף תגובה חיובית. לכל התגובות הכאילו חיוביות הללו, הוסיפו את הלינק לפוסט השיסוע. הבלוגר יגלה זאת במהרה, וימחק את כל התגובות. מאוחר מדי. אתם כבר העלתם צילומי מסך אינסופיים למערכת הבלוגים שהקמתם. שגם היא (ר' סעיף 4) תושמד בקרוב ובחיוך.

8. כל מלחמה צריכה עורף, וכל אג'נדה צריכה קהילת מאמינים תומכת. חפשו את הלוחמים שלכם – באינטרנט, ברחוב, בבית, בעצמכם. חפשו אותם וגייסו אותם. זכרו: אם הם לא אתכם – הם נגדכם.

9. חטיפות של בכירים במשק עשויות להיות אמצעי יעיל להשיג את מטרתכם. דרשו כופר, והיפטרו מהגופה. רדו למחתרת.

10. בלוגרים אוהבים תנאי שימוש. בכלל, בלוגרים אוהבים תנאים. לפעמים זה נראה כאילו מדובר באוכלוסיה שחיה בשביל הגבלות ובעיות בין-גבוליות, וזה מה שהופך את השמדת האוכלוסיה הזו לכל כך כיפית, ויותר מזה: לדבר שנחוץ לעשותו. במערכת הבלוגים שהקמתם (ושתשמידו, ר' כלי נשק לעיל) צרו מערכות בלתי אפשריות של תנאי שימוש: הקריאה מותנית בוויתור על סודיות רפואית, הוספת תגובה במערכת תקנה למערכת את הזכות לשלוח לבלוגרים קבצים גדולים וחסרי שימוש, כל גולש יתבע – ללא יוצא מן הכלל. תנאים כיד הדמיון הטובה עליכם. ואם אתם רוצים לצאת המלחמה הזאת, כדאי שיהיה לכם דמיון, ואם יש לכם דמיון, אז בטח כבר יצאתם למלחמה הזאת, ואם כבר יצאתם למלחמה הזאת, אז רוב הסיכויים שתנצחו, כי מישהו חייב לעשות את זה כבר, מישהו חייב להפטר מכל העומס המיותר הזה כבר, מישהו חייב לסגור את הברז, לתקוע את הפקק, ללחוץ על המתג. מישהו חייב לחסל את הבלוגוספירה.

11. הערה לסיום המלחמה: אחרי הנצחון הסוחף, על עיי החרבות שהיו הבלוגוספירה הישראלית, עצרו לרגע, התבוננו, הפשילו מכנס והשתינו. זה יהיה ריקוד הנצחון שלכם. והכי טוב – לא תצטרכו לכתוב על זה שום פוסט. לאף אחד.

חמישה דברים

 

יש איזה מם שמסתובב לאחרונה, ות. ליכטש הדביק בו אותנו. נדבקנו.

1. בכל פעם שאני יוצאת מהבית לטיול ארוך, אני עדיין לוקחת איתי את התפסן. אין מה לעשות, אפילו בגילי המופלג יש מצבים מסויימים שרק הולדן יכול להבין אותם. מצד שני, לא יצאתי לטיול ארוך זה ארבע שנים, אז יש סיכוי שהתבגרתי.

2. ליום הולדתי האחרון ביקשתי, ואף קיבלתי (תודה, אמא ואבא ואחיות), עשרה ספרים לפי בחירתי. מדובר בערימה נאה ששוכבת לה על הספרייה שלי. מאז לא קראתי אפילו עמוד, מהבהלה של "אני צריכה לקרוא את כל זה?"

3. מעולם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לקרוא ספר עיון שלם. אני נרדמת כמו אחרונת תלמידות התיכון לפני בגרות באזרחות.

4. אני לא אוהבת קומיקס ומדע בידיוני. יום יבוא ויהיה כאן פוסט חוצב להבות על כמה שהדברים האלו משעממים, ועסוקים בעיקר בניסוח חוקים שתקפים רק לאותו ספר או סדרת ספרים. לפני כן, אני רוצה להצטייד בכל הציוד הנדרש שיאפשר לי להפנות את חיצי הזעם בחזרה על מי ששולח אותם. אין לדעת, אולי אקס-מן יבוא לעזרתי.

5. יום יבוא וגם לי, כמו לכל פרחי הספרות, תהיה הוצאת ספרים.

[מיטל שרון]

 

1. אני קורא עכשיו שישה ספרים במקביל: "הדרך הקצרה לאוקו" (באשו), "החטא ועונשו" (דוסטויבסקי), "שוגון" (קלאוול), "האיש בלא תכונות" (מוסיל) ו"המלך מתיא הראשון" (קורצ'אק). את הספר השישי, "טרזן חוזר לג'ונגל" (בורואוז), אני קורא בהפסקות, בכל פעם שאני מבקר אצל יואב ואסא.

2. אם יש טעם בחלוקת סופרי העולם לפי מדינות-האם שלהם, אז יש לי העדפה ברורה כלפי ספרות אירית. הספרות האמריקאית היא במקום השני. בשירה אני מעדיף את הישראלים דווקא, ואחריהם – יפנים.

3. פעם, כשאני אהיה אדם טוב יותר, אני אפטר מרוב הספרים בספריה שלי. אני לא בטוח אילו מהספרים אני אשאיר, אבל די ברור שאחד מהם יהיה "פראני וזואי".

4. הבנתי למה אני לא אוהב ערבי שירה. יום אחד, בקרוב, גם אכתוב זאת כאן.

5. לאחרונה אני חושד שגיליתי כיצד ליהנות מספרי הדרכה אמריקאים לשיפור עצמי.

[איתמר שאלתיאל]

 

(והנה התווספו לפוסט עוד אנשים. אחרים מוזמנים גם)

1. הפעילות האזרחית הראשונה שלי היתה בכיתה ה', כשהייתי בין מארגני מרד נגד רב הכיתה, שנהג להעליב את התלמידים ולפחות במקרה אחד גם להכות אותם. הכנו עצומה והחתמנו עליה את התלמידים. ההנהלה היתה כל כך בהלם, שלא ידעה מה לעשות איתנו. הרב הודח בסוף השנה.

2. באותה שנה, 1981, גם השתתפתי בפעילות הפוליטית הראשונה שלי: פעיל בשכר של – קחו אוויר – מפלגת הליכוד. הייתי צעיר מאד וטיפש מאד.

3. פחות או יותר באותו הזמן התחלתי לקרוא כמויות גדולות של ספרי היסטוריה. זה הדאיג מאד את הורי; קריאה נחשבה לפעילות אנטי חברתית, חתרנית. הם צדקו.

4. כמעט ולא סיימתי את הבגרויות שלי, לאחר שבארון שלי בישיבת נחלים נמצאו ספרי הברית החדשה וביוגרפיה של הבישוף אלכסנדר, יהודי שהתנצר והיה הבישוף האנגליקני הראשון במזרח התיכון. אבא שלי שילם שוחד לרב בא גד – כן, ההוא – והבעיה נפתרה במטה קסם. מאז אני מעדיף, כעקרון, כמרים על רבנים.

5. לפני כעשור בישר לי רופא עיניים בעליצות כי אני עתיד להתעוור בסביבות גיל 60. מאז, כמו אבנר, אני מחכה לבייבי בומרז שיצילו אותי.

[יוסי גורביץ]

 

חמישה דברים שלא ידעתם עליי, ואפשר לפרסם במסגרת בלתי-מצונזרת:

1. יש לי פֵטיש מוחלט לגבי אווירת הקריאה המתאימה לכל ספר: בשכיבה מותר לקרוא רק רומאנים; מאמרים מסובכים קוראים באור חזק ובישיבה זקופה אל שולחן הכתיבה (ומציירים ככל שהשוליים מאפשרים); ספרי עיון זורמים ייקראו מחוץ לבית (בפארק הירקון, ברכבת, בספסלי מרכז תל אביב, במדשאות האוניברסיטה, בספריה, בקפיטריה), ספרי עיון קשים ומתישים – בקול רם, במבטאים משתנים ובטון דרמטי. ספרי שירה בתיק, בכל מקום ובכל זמן. שום מוזיקה.

2. אין לי כמעט שום העדפות ושיפוטי טעם גורפים, ערבוביה של סתירות בלי הרבה חוקיות, בספרות כבשאר תחומי החיים. זאת בעיה.

3. הייתי מהילדים שקראו בלי סוף ופתאום הפסיקו (עם הבלחות. "כל החיים לפניו", "התפסן", "בעל זבוב". אתם יודעים), אי שם בכיתה ז', בגיל שבו שום דבר לא ניתן לעיכול אינטלקטואלי – או נמוך או גבוה מדיי. חזרתי ובגדול בתחילת כיתה י', בגלל המורה התובענית והצייצנית לספרות שכל הכיתה שנאה ובדיעבד, אוף, איזה קראש היה לי עליה.

4. לזמן קצר ומאלף, הייתי עורכת ב"במה חדשה".

5. הדבר הטוב ביותר שקרה לי בזכות לימודי התואר הראשון היה ההשלמה עם כך שלא אהיה אמנית משום סוג. שאחרים יחתכו לעצמם את הוורידים בחודי עיפרון.

6. גרסה מסעירה וחושפנית של המם הזה מחכה על הדסקטופ לרגע שבו הבלוג שלי יצא מתקיעותו הטכנית (כבר שבועיים ואין מושיע!!). למי שהרשאתו משגת, כאן.

[איה מרקביץ']

 

1. אני מכורה לנסיעות באוטובוסים, פחות או יותר מאז תקופת שירותי הצבאי, שאז ביליתי משהו כמו 3 שעות ביום בממוצע בתחבורה ציבורית. אם אני לא מבלה לפחות שעה ביום באוטבוסים, בין אם עירוניים ובין אם לאו, אני מרגישה כאילו שהפרודוקטיביות של יומי נפגמה. בכלל, יש לי יחסי שנאה-אהבה מורכבים מאוד עם מערכת התחבורה הציבורית של מדינת ישראל.

2. קראתי את "רודף העפיפונים" ונהניתי ממנו. למעשה, זו אחת הסיבות שאני ממעטת לכתוב כאן.

3. הסולו של ריצ'ארד מנואל בבית השני של "I Shall Be Released", בהופעת הפירוק של The Band מזכך את נפשי ומביא אותי לידי השתנקויות כמעט בכל פעם שאני שומעת אותו. ואני מרבה לשמוע אותו.

4. מוסיקה, בכלל.

5. הלכתי ללמוד הסטוריה של עם ישראל במטרה ללקט כלים כדי שאוכל, בסופו של דבר, להפריך -לפחות בעיני עצמי- את התזות התועמלניות שעליהן מבוסס החינוך להסטוריה בארץ. עד כה, עיקר התגלית שלי מסתכמת בכך שרֹב החוקרים, לפחות באוניברסיטה העברית, תומכים נלהבים בתזות האלו.

[נועה דרור]

 

1. לפני כמה שנים קיבלתי מסבא וסבתא שלי בירושה (בעודם בחייהם) את כל ספרי "עם עובד" לדורותיהם. חישוב מתמטי פשוט מראה שאין שום סיכוי שאני אספיק לקרוא את כולם עד שאני אמות. זה לא מונע ממני להמשיך לקנות ספרים כאילו יש מחר.

2. כשהשתחררתי מהצבא חלמתי להיות סופר, אז נרשמתי לחוג לספרות כללית. כשיצאתי משם אחרי שלוש שנים ידעתי שאין שום סיכוי שאני אכתוב אף ספר אף-פעם.

3. ביקורת הספרים הראשונה שלי שפורסמה הפכה גם לאחרונה אחרי שמי שהיה אז העורך הסביר לי שאני חייב להיות יותר מרושע ולא התחשק לי להיות מרושע בשביל 200 שקל.

4. הספר שנסע איתי הכי הרבה קילומטרים הוא "שירים ללואיס" של יאיר הורביץ, במקום השני "מרגוט" של דליה הרץ.

5. כשאני כותב כאן אני מבין באימה שזהו- הפכתי לבלוגר.

[אורי בר-און]

 

1. אחד הסודות הכי שמורים בכספת הפנימית שלי הוא לילה ארוך, כשקראתי איזו חוברת מזעזעת על עלילות טרזן או גיבור אחר וחטפתי התקף חרדה כזה, שהקאתי את נשמתי מרוב פחד, ואח"כ אוננתי את עצמי לדעת. רק אז נרגעתי.

2. עולם הזבל המילולי בעברית בשנות נעוריי כלל כמובן את "פטריק קים" הידוע. אחת הסצנות היותר מופרכות הייתה כשפטריק הציץ [בלי בושה] בבן של שייך ערבי והמאהב האירופי שלו וחטף זקפת אדירים אותה חיכך בחול. [גם בארזים הכי הטרוסקסואלים קיימת אזוביות הומוסקסואלית ]

3. אחד הספרים הפילוסופיים שהצחיקו אותי במניירה הפוליטיקלי-קורט שלהם הוא הספר עב הכרס של עדי אופיר "לשון לרע". אופיר במאמץ עליון לפרק את המיננות של העברית כותב פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה. התוצאה "סטנד-אפ" פילוסופי מעורר געיות של צחוק. [בינינו, אם ספר פילוסופי מצליח לעשות זאת, הוא ראוי לפרס]

4. אני מאוהב במלים, ברעיונות מעוצבים על ידי מלים ובאמונה הילדותית-מיתית –מאגית שמילים יכולות לשנות את המציאות. לכן למדתי קבלה באוניברסיטה העברית עם שמות שהיום כבר לא מכירים אותם ממש. משה אידל הוא שם מוכר, אבל הספרים שלו נורא משעממים, למרות שאני קורא אותם בדבקות רבה, ואני לא חסיד.

5. לסיום, אני חובב ספרי מד"ב ופנטזיה. יכולתי לכתוב כאן רשימה של מה אני חושב שחשוב לקרוא, אבל לא אעשה זאת. אני אמליץ על "אלטנוילד" של הרצל לחובבי הביזאר בז'אנר.

[אריק בנדק-חביב]

אנחנו מזמינים למם הנ"ל את: איה, ז'ניה, נועה דרור ויאיר