תגית: האישי הוא הפוליטי

עוד פוסט שמאלני בנאלי על סער סקלי והאח הגדול

((זה ארוך, מה לעשות. אתם יכולים להפסיק כשנמאס לכם, אף אחד לא מצלם אתכם))

הפרסונה של סער סקלי, כפי שנבנתה במהלך העונה הרביעית של "האח הגדול", הכילה בתוכה שלושה היבטים משלימים ושווי-משקל: האידיאולוגי, האישיותי והסוציולוגי, או מזווית אחרת – הידוע-מראש, המפתיע והמודחק-קלות. ראשית, הוא היה "השמאלן הרדיקלי"; כך הוצג לצופים ב"תעודת הזהות" של תחילת העונה, והוא פרע את החוב בהזדמנויות רבות שהודגשו בתוכנית הערוכה. שנית, במשך שלושת חודשי העונה הוא התגלה בתור "אדם נפלא"; כל הדיירים האחרים, והרבה צופים, שיבחו אותו על ההתחשבות והנדיבות שלו, על שלא היה אגרסיבי ולא זלזל באחרים, ועל כך שהיה, פשוט, חבר טוב. לבסוף, סער היה "מלח הארץ", נציג אידיאלי יותר מאשר טיפוסי של האליטה הסוציו-אקונומית: יהודי, אשכנזי, ממעמד גבוה, חילוני, נאה בצורה גברית, שהיה "במקומות הכי טובים" בתיכון, בצבא ובאוניברסיטה. שתי הפנים הראשונות שציינתי מרכיבות את הסיפור הרשמי של סער בעונה, “הוא הגיע בתור שמאלני אבל למדנו לראות בו את האדם הנפלא שהוא מעבר לדעות הקיצוניות שלו", אבל גם השלישית הוזכרה תכופות בצורה מוסווית רק קצת, גם ב"תעודת הזהות" של סער מטעם ההפקה וגם בידי הדיירים והצופים – למשל בשבח הפופולרי "איכותי" או בגינוי המקביל, "מתנשא". אני זוכרת טוקבק ששמט את מסכת ההסוואה הקלה ושיבח את סער בתור "אדם נפלא – רהוט, איכותי, אשכנזי, משכיל, רחב אופקים", ונענה בטוקבק שהצהיר "אני מסכים לגמרי, חוץ מאשר לגבי ה'אשכנזי' – איך זה קשור לכל התכונות הטובות האחרות?”

אולי זה הרגע לציין שסער הוא חבר אהוב מאוד שלי מזה שנים רבות, כי אני עומדת להניח בהמשך שכל שלוש הפנים האלו הן אמיתיות, ואף אחת מהן לא ניתנת לרדוקציה לאף אחת אחרת. ברור אמנם שהמוצא וההשכלה של סער היוו מצע שאיפשר לתפוס אותו בתור "מיטב בנינו" למרות הדעות שלו, ולכן בתור "בנאדם נפלא". אבל אותו שיוך סוציולוגי, בעיקר כשהוא מקושר לשמאלנות, היה יכול בקלות להוביל לתיוג של סער בדעת הקהל בתור סנוב תל אביבי יהיר שחושב רק על עצמו, אילולא העובדה שהוא לגמרי לא התנהג ככה. בקיצור, אני מאמינה שסער נתפס כבנאדם נפלא כי הוא באמת בנאדם נפלא במובן הנאיבי ביותר של המילה. אבל זה לא מעניין.

הדבר המעניין הראשון הוא ששלושת ההבטים האלו, שלשני הראשונים שבהם נתפסו בדרך כלל כמתנגשים, למעשה משלימים זה את זה באופן שבזכותו סער, למרות מראית העין ההפוכה, היה למעשה דייר אח גדול הכי ארכיטיפי שאפשר (בדיעבד קל, מדי, לראות אותו, את תמיר ואת קותי בתור שלושה טיפוסים שונים של הדייר המושלם, ואיך שלושתם היו מודעים לגמרי לארכיטיפ שלהם והציעו וריאציות ופרודיות עליו). הטיפוסיות של סער נבעה מהעובדה שהוא היה לא מעוניין – חסר אינטרסים, קוראים לזה באנגלית – בהטבות החומריות שיש לתוכנית להציע: זכייה במליון, הישארות ארוכה ככל האפשר בתוכנית, חמש עשרה דקות של תהילה, אפילו האפשרות לפתח רומן בין כתלי הבית. זו נקודה קריטית, כי "האח הגדול" כולה בנויה סביב מתח אחד בסיסי: מצד אחד, היא משחק סכום אפס, מאבק הישרדות של הכשירים ביותר משבוע לשבוע, עד שהטוב ביותר זוכה בכל הקופה (ההיבט הזה משגשג גם על מאבקים מקומיים, כמו בין שני דיירים על ליבה של דיירת שלישית וכדומה); מצד שני, היא מהללת חברות, נדיבות, “אותנטיות", “נפשות טהורות", “הקרבה עצמית", ומענישה על תאוות בצע, רכילות וקנאה. כל הדיירים אומרים כל הזמן שהם שם "כדי לעבור תהליך", ודיירים שמפגינים עניין אנוכי גלוי מדי עלולים להיות מודחים. המתח הזה עובר כחוט השני בתוכנית כולה – מהאופן שבו הדיירים מדברים בזמן ההדחות ועד לבחירה בין אפקטים קוליים 'מצחיקים', 'מרגשים' או 'דרמטיים' בתוכנית הערוכה. אפשר לראות את אותו מתח גם ביחס של ההפקה אל הדיירים, שהוא תערובת משונה של ניצול בוטה עם דאגה ואכפתיות.

גם בלי להיות הילד שצועק "בורדייה בורדייה", אפשר לנסח את המתח הזה בתור עיקרון מוסרי פשוט: “מה שיש צריך ללכת לאלה שהכי פחות רוצים אותו". כיוון שאלה שהכי פחות רוצים אותו הם אלה שהכי פחות צריכים אותו כי הם אלה שכבר יש להם, זהו עיקרון פוליטי שמרני מאוד, דרך להלבין שיעתוק חברתי. רוב הדיירים היו בעמדה דו-קוטבית ביחס לציווי הכפול הזה, כי הם רצו לזכות בפרס אבל הבינו, וחלקו, את האיסור על אנוכיות. על רקע זה, העמדה של סער אפשרה לו עקביות יוצאת דופן והעניקה לו מידה מסויימת של כוח וחופש, אבל גם עשתה אותו הכי מיינסטרים שאפשר, ועם הזמן שאבה אותו יותר ויותר עמוק אל לב המשחק, גם כיוון שעמדת ה'לא מעוניין' שלו נסדקה קצת עם הזמן (ולו רק כיוון שהתחיל לרצות להישאר) ולכן השתנתה באופן עקרוני. אבל, וזו נקודה שניה, בעמדה הזאת היה גם משהו חתרני, כי האינטרס של מי שנמצא בה, כלומר של סער, היה לקדם סולידריות בין הדיירים, וסולידריות כזאת אכן התגבשה במידה מפתיעה במשך העונה, בין השאר בזכותו (בהחלט לא רק). ב"סולידריות" אני מתכוונת לכך שהדיירים זיהו במהלך העונה את האינטרסים המשותפים שלהם כקבוצה, ואת הניגוד האפשרי בין האינטרסים האלו לאינטרסים של הפקת התוכנית. זיהוי כזה מנוגד ישירות למחוות של הקרבה עצמית וחוסר אינטרסים, “להיות טהור", “להתנהג כמו קדוש" (שבחי טוקבקים נפוצים), והוא מעשה פוליטי מאוד, לפחות בתוך גבולות הבית – ולכן, לפחות מבחינה סימלית, גם מחוצה לו.

החשיבות של המעשה הפוליטי הפנימי הזה מתבלטת גם לאור העובדה שהדמות הפוליטית היותר גלויה של "סער השמאלן הרדיקלי" שעוצבה לאורך העונה עסקה כמעט אך ורק בסכסוך הישראלי-פלסטיני ולא בנושאים פוליטיים אחרים. סיבה אחת לכך היא כנראה העובדה שעבור הדיירים האחרים, עבור ההפקה, עבור הצופים ובמידת מה עבור סער עצמו, הסכסוך הוא-הוא ה'פוליטי', בעוד שהפוליטיות של המאבק החברתי, המאבק המזרחי או המאבק הפמיניסטי מודחקת כנגדו. סיבה שניה וקשורה היא התפיסה של ה'פוליטי' כניגודו של ה'אישי'. גזענות אשכנזית ושוביניזם עלו בתוכנית בהקשר של יחסים אישיים בין דיירים, אבל הפלסטינים היו במובהק משהו שנמצא בחוץ, משהו 'אידיאולוגי' שאפשר 'להתווכח עליו באופן תרבותי'. ההישג הגדול של סער היה בעובדה שהוא הצליח להיות פוליטי בפנים ולקשר במידת מה בין שני סוגי הפוליטיות. גם את זה הוא כמובן לא עשה לבד. למעשה, האנלוגיה הישנה בין משק הבית למדינה טבועה במידה רבה בפורמט הבסיסי של התוכנית. הייתי אפילו מרחיקה וטוענת שזה אולי מקור המשיכה המרכזי שלה: “האח הגדול" היא מימזיס גאוני, פרודי ומוקצן אך בעומקו מדויק מאוד, של מדינה מודרנית. גם באח הגדול וגם בישראל, למערכת יש הרבה הרבה יותר כוח מאשר ליחידים, היא שולטת באלימות הלגיטימית, במשאבים הכלכליים ובאמצעי הייצוג, אבל היחידים עדיין סובייקטים פוליטיים, ויכולים לפעול ביחד כדי לקדם את האינטרסים שלהם כפי שהם תופסים אותם – גם אם רוב הסיכויים הם שהמערכת תטמיע ותסובב לטובתה כל מהלך כזה, כל תפיסה אלטרנטיבית, או אם לסכם בשש מילים, “מופז: אני אנהיג את המחאה בקיץ". גם באח הגדול וגם בישראל, אנשים נשלחים להילחם זה בזה על ידי מערכת שמספרת להם שאלו חוקי המשחק – המליון יכול ללכת רק למשתתף אחד ותסמסו כדי שזה יהיה מי שהכי ראוי לו, רק 'המוכשרים ביותר' שגם 'עובדים קשה' יכולים להרוויח מספיק כדי להרשות לעצמם לקנות בית, הארץ הזאת יכולה להיות המולדת של עם אחד בלבד ואנחנו היינו פה קודם. אבל לפעמים, אנשים מבחינים שחוקי המשחק האלו הם לא כורח טבעי אלא משהו שמשרת את האינטרסים של בעלי הכוח, והם מסתובבים, משיבים מבט לאחים הגדולים שצפו בהם בלתי נראים, ובמקום להילחם זה בזה על חסדו של הכוח, נאבקים מול הכוח למען האינטרס המשותף שלהם. (זה תיאור אוטופי כמובן וזה אף פעם לא עובד בדיוק כך, אבל משהו מזה נמצא בתוך כל ניסיון להביא לשינוי פוליטי חיובי.) סער עזר ליצור את הסבת המבט בווילה שבנווה אילן, רק לפעמים ורק באופן זמני, ואני חושבת שזה, למרות כל הדיסקליימרים, מהלך פוליטי מאוד ונפלא מאוד, ולו רק בתור הוכחת היתכנות.

מול זה, ובפרט מול העובדה שהקשר בין "הדעות הפוליטיות" של סער ובין מעשי הסולידריות ה"מרדניים" שלו היה מובן מאליו להפליא לכולם, מעניין במיוחד שהפרסונה הרביעית של סער, וזו שהיתה למעשה המרכזית ביותר לפחות בתקופה הראשונה שלו בבית האח הגדול, התפספסה לגמרי. אני מתכוונת לפרסונה של "אמן הפרפורמנס", או "השחקן". סער נכנס לוילה כשהוא מתייחס לאח הגדול כמדיום ולא כתוצר, בשאיפה לנסות לא רק להיות מנוצל על ידי ההפקה, לא רק להיות אמצעי באמנות שלהם, אלא גם להשתמש בהם לפעמים כאמצעי באמנות שלו. הוא זכה להצלחה מפתיעה במשימה הזאת (ראו למשל את הקטע הזה ושימו לב לאפקטים הקוליים), אבל אף אחד לא שם לב – וזאת למרות שהיה ברור לכל שסער עושה פרפורמנס, או סתם מופיע, במספר ניכר של הזדמנויות לאורך העונה. למה? בדיעבד, נראה לי שההיבט הזה התפספס פשוט כי הוא היה המעשה היותר רדיקלי, ולכן היותר מבלבל (המעשה החתרני ביותר בעונה היה היציאה הספונטנית של ברי סימון מהבית אחרי שבוע וחצי יחד עם חברתה המודחת זיווה, וגם הוא עבר די בשקט). סיבה מנוגדת ואפורה יותר יכולה להיות העובדה שסער משתייך אל הקבוצה החברתית של אלו שיש להם את סוג הכוח הספציפי הזה, וזה פשוט לא כל כך מדהים שהוא מסוגל לדמיין את עצמו במקום יורם זק, שמשחק את תפקיד האח הגדול; הם באמת דומים (כפי שהטוקבקיסטים הבחינו במדויק, למרות שייחסו – בטעות, נדמה לי – את הדמיון הזה לכך שההפקה שמאלנית ולא לשיוך חברתי). בהרבה מובנים סער היה נציג ההפקה בתוך הבית.

הנקודה האחרונה היא שאלה וכמה הצעות לתשובות: מה אם בכלל המשמעות הפוליטית של ההופעה של סער באח הגדול? ההורים שלי, שמאל מתון, חושבים שהצופים למדו (כפי שלמד למשל ערן טרטאקובסקי, אחיו למוצא ואויבו לדעות של סער בתוך הבית, שהפך לידיד קרוב), שגם שמאלנים יכולים להיות אנשים טובים ועכשיו אולי יתחילו להקשיב להם. נדמה לי שההפך נכון יותר: סער הוא עוד מסמר בארון של ההצרה הדי 1984-ית של השיח הפוליטי בישראל בשנים האחרונות. “מישהו אומר שלפלסטינים צריכות להיות זכויות אזרח שוות! בואו נדון האם למישהו עם הדעות הקיצוניות והמסוכנות האלו מגיעות זכויות אזרח!” – וכשאנחנו עונים בחיוב (ונדמה שרובנו עונים בחיוב במקרה של סער), אנחנו יכולים להרגיש הו כה דמוקרטיים על כך שהרשינו לסער חופש ביטוי ולעולם לא לחשוב יותר על הפלסטינים. בהקשר זה אפשר לחשוב למשל על המקרה המוזר של צבי פורטל, הימני שהוכנס לתוכנית באמצע העונה כדי להילחם עם סער אחרי שערן סירב: בסבב דרמטי של הדחות גלויות, צבי נמנע מלהדיח את סער, בנימוק שסער הוא אויב שהוא מכבד ורוצה שיהיה בסביבה כדי לריב אותו, ובמקום זאת הדיח את ערן, שהיה אמור להיות אחד משלנו אבל הוא "יושב על הגדר" ומסרב לבחור צד. הטענה הזאת נפוצה יותר בהקשר של ערבים ושמאלנים – ערן עצמו העלה אותה בהקשר הזה ב"תעודת הזהות" שלו: הערבים הם האויב המוכר והמכובד, האחר שאנחנו רוצים "שיהיה בסביבה", אבל השמאלנים הם הסכנה האמיתית כי הם מטשטשים את הגבולות בין אנחנו והם, לא אויבים אלא בוגדים, מחלה פנימית. העובדה שתפקידי הערבי והשמאלן הוענקו על ידי צבי לשמאלן ולימני-הלא-מספיק-מיליטנטי, שהיא אנלוגית לעובדה שיאנה יוסף הישראלית מאוד והדתייה לשעבר נתפסה בתור "המוסלמית של הבית" ואפילו "הערבייה של הבית" כיוון שיש לה סבתא מוסלמית, מראה שסער, למרות ובגלל הדעות שלו, היה (גם) חלק במנגנון הניוספיק שעוזר לנו לא להצטרך לחשוב על הכיבוש.

מצד שני, ברור שיש גם לפחות כמה צופים, ואולי דווקא צעירים, ואולי זה דווקא מה שחשוב, שכן חשבו ממש על הדברים שסער אמר, וחשבו בגללם ובעקבותיהם מחשבות משל עצמם. וזה די אדיר. עצם הגילוי שהעמדה הפוליטית שסער מייצג קיימת בכלל כעמדה קוהרנטית ועקבית בתוך השמאל היהודי בישראל, הוא חשוב ולא טריוויאלי עבור הרבה יהודים והרבה פלסטינים – וגם זה הישג חשוב של סער. בכל זאת נדמה לי שהדברים היותר מעניינים שסער עשה שם היו, ראשית, מעשים של סולידריות פנימית, ושנית, השימוש באח הגדול בתור מדיום לאומנות של עצמו. לפני שאני מפסיקה למלמל כאן שירי הלל לחברי הטוב באריכות שאפילו באדי גלאס היה מתחלחל ממנה וחוזרת פעם אחת ולתמיד לעמול על היותי סובייקט נפרד, אני רוצה לציין עוד רק את המשותף לשני סוגי המעשים האלו: שניהם מעשים של אקטיביזם, כלומר פעולות פוליטיות בתוך הסיטואציה המיידית שבה אתה נמצא, לא דיברור של עמדה פוליטית מופשטת ביחס לדברים שנמצאים במקום אחר; כמו כן, שניהם פעולות של היפוך המבט הבלתי נראה, ביסוס של עצמך ושל האנשים שסביבך כסובייקטים בתור סיטואציה נצלנית ומחפצנת מאוד. אז טוב שהוא עשה אותם. וטוב שהוא יצא ויוכל עכשיו לעשות גם עוד הרבה דברים אחרים.

כשפסיכולוגים שומעים, סוציולוגים עושים: טיוטה למניפסט שעבר זמנו

לבנות דמות, לאפיין דמות, פירושו לייצר אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) ידע על הדמות.

ידע על דמות שונה מידע על אדם ממשי בעולם: את עצמה הקוראת מכירה מבפנים, ואנשים אחרים היא מכירה ביחס אליה, דרך היחסים (הממשיים והאינטרסנטיים) שלה איתם (בתור 'אימא שלי', 'חבר שלי', 'קופאית', 'מניאק שעוקף מימין'. גם עם היחס משתנה, למשל 'מניאק עוקף' הופך ל'חבר שלי', עצם קיומו של יחס נותר על כנו). את הדמות היא מכירה בלי יחסים איתה.

כלומר, צריך ליצור אצל הקוראת (ולפני כן אצל המחברת) פסאודו-יחס אל הדמות, הכרות-נטולת-אינטרס של הדמות. נראה לי שיש שתי צורות בסיסיות לייצר ידע כזה, ופסיכולוגי וסוציולוגי הן מילות קוד לא ממש מדויקות לשתי הצורות האלו.

א. "סוציולוגי": לסווג את הדמות אל קבוצה שמוכרת לקוראת, שיש לה ידע עליה; למקם אותה בעולם החברתי ביחס למיקומה החברתי של הקוראת. זה יכול להיות באופן ישיר – "על המדרכה ממול עמד ערבי, שהתבונן במיכל בעיניים חודרות" –  או באמצעות מיטונימיות, אפיונים שהקוראת יודעת לשייך אל הקבוצה הזאת – "על המדרכה ממול עמד בחור שחום עם כאפייה", או "על המדרכה ממול עמד בחור נאה עם אוזניות. 'מה אתה שומע', שאלה מיכל. 'אום כולתום, מכירה?' ענה הבחור במבטא קל ובחצי חיוך"

ב. "פסיכולוגי": אפיון דמות באמצעות האישי, ליתר דיוק אפיון דמות כמימוש של אפשרויות מסויימות מתוך האנושי-אוניברסלי, זהות או שונות לאלו שמימשה הקוראת, כך שבין הקוראת לדמות נוצר יחס של זהות, או של שוני על בסיס זהות. נניח: "כשהיתה בת חמש, מתה אימה של מיכל. מיכל לא בכתה על כך מעולם. גם כשגדלה, ואהובים אחרים יצאו מתוך חייה, היא לא בכתה מעולם." הקוראת יכולה לתת משמעות לאינפורמציה הזאת על בסיס הידע שיש לה לגבי איך מרגישים אנשים שאימהותיהם מתות או אהובים יוצאים מחייהם, והעובדה שמיכל מממשת בנקודה זאת אפשרות אחרת (או זהה?) של התמודדות-עם-אבל מאשר הקוראת בנסיבות דומות, להבין את מיכל דרך זה, להזדהות איתה או לסמפט אותה דרך זה.

האבחנה הזאת בין סוגי ידע על אנשים רלוונטית גם לגבי העולם האמיתי, אבל שם זה אחרת: צורות הידע תמיד מעורבות לעומק, כי היחסים הממשיים בינינו לבין אנשים אחרים הם תמיד גם אישיים וגם חברתיים. אמנם, בהכללה אפשר לומר, שככל שאנשים מתקרבים אלינו יותר, כלומר הקשר נהיה יותר אישי, אנחנו מכירות אותם יותר דרך ה'פסיכולוגי' מאשר דרך ה'סוציולוגי' (זה נכון בפרט לגבי עצמנו) (ולהפך, כמובן: יותר קל ליצור קשרים אישיים עם אנשים שדומים לנו סוציולוגית, בין השאר כי קל לשכוח את הסוציולוגיות של תכונות שגם אנחנו חולקים; מי שאוהב אותה מוזיקה כמונו יש לו 'טעם טוב' או 'אישיות'; מי שאוהב מוזיקה אחרת מספיק מאופיין על ידי כך כשייך לקבוצה חברתית אחרת ("מוזיקה של ערסים")). אבל הצורות תמיד נשארות מעורבות לעומק; שוב – כיוון שאנחנו תמיד מכירות את האחר דרך היחסים בינינו, כלומר דרך המיקום שלנו ביחס לאחר.

בספרות אין את היחס הזה. כפיצוי, הספרות מתיימרת לאפשר לקוראת (ולפני כן למחברת) ליצור יחס שהוא בחיים בלתי-אפשרי, ולהכיר מבפנים אדם שאיננו היא. אבל זה בדיוק מה שמכשיל לעתים קרובות כל-כך את התערובת.

שטרנברג נוהג לציין לטובה את העובדה שג'יין אוסטן לא כותבת מתוך התודעה של גברים, כי היא יודעת שהיא לא יודעת איך זה להיות גבר, אז היא כותבת על גברים מבחוץ ועל נשים מבפנים. לפיכך הדמויות שלה אמינות. – אבל, אפשר להקשות, היא גם לא התחתנה, אז איך היא יכולה לכתוב מבפנים על אישה שעומדת להתחתן? ובכלל, הרי כל עוד את כותבת על דמות שהיא לא בדיוק עצמך, את לא יודעת איך זה להיות היא מכל הבחינות שבהן היא שונה ממך; אז מה, את אף פעם לא יכולה באמת לכתוב דמות מבפנים? – האמת שלא. אבל מימזיס זה לא אמת אלא דמיונלאמת, אז את יכולה להחליק את זה על ידי כך הפרדה: לכתוב מבחוץ על ההיבטים של השוני ולכתוב מבפנים על ההיבטים של הדמיון. – מה השוני ומה הדמיון? – הדמיון מתקיים בתוך הטווח שבו הסוציולוגי שלכם משותף (במקרה של אוסטן, שתיכן נשים מהאצולה הנמוכה הבריטית במאה ה), או בטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי אלא טווח-האפשרויות-שבתוך-האוניברסלי (את יכולה לדמיין איך זה להתחתן אפילו אם זה לא קרה לך). – אבל מה הטווח שבו הסוציולוגי לא רלוונטי? –הוא נקבע, כמובן, על ידי הנורמות התרבותיות, הסוציולוגיות בעצמן, לגבי מה הוא האנושי הכללי, ואם אין תיאום בין הנורמות של הקוראת והמחברת, אז הדמות 'לא אמינה'. תחשבו על סרטים הוליוודיים הסטוריים שהם, למרות התלבושות התקופתיות והכל, 'לא אמינים' כי ברור ש 'פעם היו מושגים אחרים של אהבה' או 'של יופי' וכו'; זו אי-הסכמה על הגבול בין האנושי-הכללי והסוציולוגי. – אבל בהינתן נורמות שהקוראת והמחברת מסכימות עליהן, אז הטווח של האנושי-אוניברסלי זהה תמיד, ורק הסוציולוגי גדל אצל דמויות שקרובות לך יותר? – לא: ככל שיותר סוציולוגי משותף לך ולדמות, יש יותר מקום שבו הסוציולוגי לא רלוונטי, כיוון שהרזולוציה שמתאפשרת לך גדולה יותר.

טולסטוי, נגיד, הוא אציל ובעל קרקעות רוסי בסוף המאה ה-19 (גם אם הוא מפנטז על להיות איכר, הוא אציל ובעל קרקעות שמפנטז על להיות איכר). אז האפיון של קונסטנטין לוין, הגיבור של "אנה קרנינה", הוא דרך הסוציולוגיה שלו כאציל בעל-קרקעות רוסי בסוף המאה ה-19, שמתחברת אל הפסיכולוגיה האישית שלו באופן עמוק – נגיד, הוא נפגש עם חברים ומדבר איתם בעניין על מה שמעניין בעלי קרקעות רוסיים בסוף המאה ה-19, כמו הרפורמה בקרקעות או ספיריטואליזם, אבל אומר דברים קצת אחרת מהם כי הוא אדם אחר – אותנטי ועקשן, נאמר (שזה תכונות מתוך טווח האפשרויות האנושי-אוניברסלי). מה שמעניין הוא, שהאפיון של האיכר שלוין קוצר יחד איתו איזה בוקר יהיה גם כן אישי וסוציולוגי שמחוברים באופן עמוק, בדיוק אותו אופן. האופן פשוט יהיה הרבה יותר מוגבל על ידי היכרותו המוגבלת של טולסטוי עם איך זה להיות איכר. הוא לא יודע מה הם אומרים זה לזה כשהם לבד.

אז מה אחרת בספרות העברית? נדמה לי שהתשובה פשוטה: העניין הוא שלספרות העברית יש דומיננטה הסטורית חזקה ועיקשת של נטייה להכחיש את הסוציולוגיה של המחברים והקוראים שלה.

אפשר לומר במרקסיסטית שזה בגלל שבתנאים של מאבק על הגמוניה, הקבוצה ההגמונית נוטה להעמיד פנים של כלליות. או לא במרקסיסטית: זה בגלל הניסיון ההיסטרי, הו כו היסטרי במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית, להבחין בין ספרות 'פוליטית' לספרות 'לא פוליטית'.

כתוצאה מההכחשה של הסוציולוגיה 'שלנו', המחברות והקוראות, נוצרת דיכוטומיה עמוקה בין שתי דרכים לאפיון דמות, ששתיהן בלתי-מספקות בקריטריונים ריאליסטיים: ה'אנחנו' שמתוארים מבפנים ובאופן פסיכולוגי, וה'הם' שמתוארים מבחוץ ובאופן סוציולוגי – הטווח שבין 'הצעיר התלוש' לבין 'דמות הערבי'.

זה לא עובד, כמובן, הדיכוטומיה הזאת, כי ברור שהמאפיינים הסוציולוגיים של ה'אנחנו' חייבים לעלות בין השורות, ראשית כל עבור כל מי שאינם 'אנחנו', אך גם עבור מי שהם כן, ולו רק על דרך השלילה. אבל המאפיינים מוכחשים ומטושטשים ככל האפשר. אורה הבורחת מבשורה, למשל, היא אשכנזית, שייכת לעשירון העליון, ומצביעה כנראה למר"צ, אבל לא נתעכב על הפרטים האלו -גרוסמן, שמתאר באריכות את דעותיה ולבטיה הפוליטיים כמאפיינים אישיים-פסיכולוגיים, לא יכתוב במפורש אף פעם שהיא מצביעה למר"צ. כי זה מיקום סוציולוגי, קבוצתי, לא אישי, שיכריח גם את הקוראים ואת המחבר למקם את עצמם ביחס אליה, לזכור את מקומם במפה החברתית.

או שמות. תחשבו רגע על שמות. מישהי שעוד צריכה נקודות לתואר יכולה לכתוב על זה סמינר כמותי בנזונה בספרות מתישהו: לעבור על כריכות אחוריות ולבדוק שמות של גיבורים ואז לחלק לקבוצות ולספור. גם בלי לעשות את זה, אפשר לציין בנפנוף ידיים שלחלק ניכר מגיבורי הספרות העברית לא יהיה בכלל שם ('הוא הביט דרך החלון, ליבו מלא חששות. מיכל היתה אמורה להגיע, והוא לא ידע האם הוא יכול לספר לה על אתמול', וכו'), ואם כבר יהיה להם שם, אז רק שם פרטי, סתמי ונפוץ ככל האפשר, או שכן יהיה שם משפחה, אבל הוא יהיה משהו כמו 'פלד'. לא שם מזרחי חלילה, או ערבי או רוסי או משהו אחר של ה'הם', אבל גם לא שם אשכנזי מובהק כמו 'סוקצקי', אלא שם כאילו לא מאופיין סוציולוגית, שם ישראלי אוניברסלי. והרי הוא בעצם מאופיין לגמרי, אשכנזי-חילוני-מהאליטה-הישנה לא פחות ואפילו יותר מאשר 'סוקצקי', אבל 'אנחנו' יכולות תוך כתיבה וקריאה לא לחשוב על זה.

ואז כמובן באות תגובות-הנגד, המהלכים ששוברים את זה, כמו:

א. לעשות סוציולוגיזציה של ה'אנחנו', לתאר גם את ה'אנחנו' מבחוץ וכשבויים על ידי הסוציולוגיה שלנו, ולוותר על לאפשר לקוראת להכיר מבפנים (כי מבפנים כל אדם הוא יותר פסיכולוגי מסוציולוגי). עין לפרטים, קוראים לזה.

ב. לעשות פסיכולוגיזציה של ה'הם' בידי סופר/ת שהיא 'מהם'. ואז יתברר לך שגם ל'הם' יש מאפיינים אוניברסליים, ומזל, שהיתה מנקה בתים ומכינה ג'חנון בשבתות, מתה כשביתה מיכל היתה בת חמש, ואמרה לה על ערש דווי לא לבכות אף פעם, וכו'. הבעיה היא שגם ות כזאת במידה רבה נוטה להכחיש את הסוציולוגיה של עצמה, אם כי באופן אחר (את היותה ספרות על מזרחים-עניים שמיועדת לאשכנזים-בורגנים, כי כאלו קוראי הספרים ומבקרי הספרים וכזה הקורא המובלע של הספרות העברית). ואולי מלכתחילה אין לה ברירה, כל עוד התפרים בין הפסיכולוגי והסוציולוגי נשארים גסים, אלא לאשרר מחדש את ההבחנות הישנות (אם 'גם מזרחים הם בני אדם' ברור ש'אשכנזים הם בני אדם קודם-כל') – ואותו דבר נכון לגבי הסוג הקודם (כי המחברת והקוראת לא באמת מוותרות על הסובייקטיביות הפסיכולוגיות שלהן לעולם).

משני הכיוונים אפשר, עקרונית, להגיע לאפשרות השלישית, שהיא חיבור-עומק מחדש של הפסיכולוגי והסוציולוגי. וברור שיש סופרות ישראליות שעושות את זה במידה מעטה או רבה. מי אלו שמצליחות, זה גם עניין של טעם אישי, של מה הצרימות החברתיות שאת אישית (לא-)רגישה אליהן. בעיני הישראליות המצליחות ביותר במעלל הספרותי הספציפי הזה כוללות נגיד את יעקב שבתאי, רונית מטלון, עמליה כהנא-כרמון המאוחרת, אסף ענברי. אבל כל דיבור נעשה ביחס לשיח הקיים ומשתלב בתוכו בעל-כורחו, ומול הדומיננטה של הכחשת הסוציולוגיה של המחברות והקוראות, והדיכוטומיה העמוקה הנלוויית לה  של פסיכולוגיה וסוציולוגיה בספרות העברית, קשה לתערובת של הפסיכולוגי והסוציולוגי להתמצק לכדי תרכובת אמיתית בכל רומן ישראלי ספציפי.

= = = =

שתיים ועשרים בלילה, אך לפחות הרווחתי ביושר את הזכות לסובב בחגיגיות את הבקבוק: ובכן: הקשיבו הקשיבו! אני מזמינה בזאת את ערן חכים לכתוב פוסט שכותרתו "העולם לא יעיל פארטו", ו/או פוסט על ההגרלה.

מחשבות על סקס

[זהירות: אישי ומביך]

 

סיפור אמיתי ולא מזעזע: בחור פוגש בחורה. בחור ובחורה בסופו של דייט די מוצלח מטיילים ברחוב בלילה לעבר הים. פתאום הבחור נעצר, מצביע על הבניין הסמוך: רואה את המרפסת הזו, לא ההיא, השניה? אז האמת היא שפה זה הבית שלי, את רוצה אולי לעלות? כיוון שהבחורה מחבבת את הבחור ונמשכת אליו במידת מה, אך לא רוצה לשכב איתו, היא אומרת לא, נראה לי שזה לא רעיון טוב. הבחור אומר לא התכוונתי ש, זה לא איזה זה, רק לכמה דקות, את חייבת לראות את הדירה שלי. הבחורה אומרת לא יודעת, לא נראה לי, טוב, בסדר, בוא נעלה, אבל זה באמת יהיה רק לכמה דקות ואז אני אלך. הבחור שמח. הם עולים למעלה, רואים את הדירה, שותים תה, מתמזמזים חצי שעה, תחילה על הספה ואז על המיטה של הבחור. הבחור מנסה להתחיל להפשיט את הבחורה והיא מסלקת את ידו; קצת אחרי שזה קורה שוב היא זזה אחורה ואומרת, נראה לי שאני אלך הביתה עכשיו. הבחור אומר וואו, כשאת אומרת חמש דקות את באמת מתכוונת לזה, מה? הבחורה אומרת כן. הבחור אומר אבל את כבר פה, אולי תישארי בכל זאת? הבחורה אומרת: אני באמת באמת רוצה ללכת הביתה עכשיו, והולכת הביתה.

רק כשהיא יוצאת מהבניין וחוזרת מהר מאוד במעלה הרחוב היא שמה לב, שלמרות שבסופו של דבר היא עשתה לא יותר ולא פחות ממה שרצתה לעשות, היא לא נהנתה מזה בכלל, כי היא היתה אחוזת חרדה כל זמן שהיתה שם; עסוקה בלהזכיר לעצמה רפיטטיבית, כמו כשצריך לזכור מספר טלפון ואין איפה לרשום, שהיא החליטה לא לשכב איתו, שהיא לא חייבת לשכב איתו, ודרוכה להימנע מדברים שיגרמו לה להרגיש שהיא כן חייבת לשכב איתו, כמו להתפשט מאיזשהו בגד. והיא נכנסת הביתה בהקלה כשהיא חושבת, קצת בהפתעה וקצת לא, עד כמה קשה לפעמים לאישה להימנע מסקס שהיא לא רוצה גם בטובות שמבין כל הנסיבות האפשריות.

חשבתי על זה עוד למחרת: תהיתי איך זה מהצד השני. ואז הבנתי שההפך – כלומר, שבחור שמעוניין בי באיזשהי מידה עדיין לא ירצה לשכב איתי עכשיו – לא קרה לי כמעט אף פעם. כלומר, זה לא בדיוק דיכוי גברי של נשים, זה מבנה חברתי שחוסם גברים ונשים כאחד: גם לגברים אין כמעט אפשרות לסרב לסקס בנסיבות כאלו בלי 'לשבור את הכלים'. אם בכלל, דווקא לנשים יש בהן יותר מרחב תמרון לגיטימי.

אבל יש איזו דינמיקה רעה שנוצרת כמעט תמיד כמעט מיד ברגע שאת בוחרת להשתמש במרחב הזה, כלומר להפוך את הגדרת המצב, מסיטואציה של משיכה הדדית שנעה לכיוון הכללי של סקס, לסיטואציה שבה הבחור רוצה סקס ואת מסרבת. זו ממש תחושה פיזית של חציית גבול בלתי-נראה, מעבר מסוג אחד של יחס בינאישי לסוג אחר ורע. לפעמים את לא מגיעה לגבול הזה, פשוט כי גם את רוצה את הסקס באותה מידה כמו הבחור. נראה לי שלפעמים, כשאת לא בטוחה מה את רוצה, את מעדיפה להחליט שאת רוצה סקס כדי להימנע מלהגיע לשם.

][

אז ניסיתי לנסח לעצמי בין מה למה הגבול, ולאט לאט השתכנעתי שאפשר לתאר את המבנה החברתי הבסיסי של איך אנחנו עושים סקס, ואת רוב מה שממש רע בו, באמצעות מבנה בינארי פשוט להחריד:

הדוקסה שלנו לגבי מיניות מכילה שני מודלים סותרים: לפי אחד מהם סקס הוא דבר הדדי שגם הגבר וגם האישה עושים בשביל הכיף (שיכול להיות פיזי, רומנטי, ריגושי וכו'), ושמעניק הון סימבולי של נחשקות ומוצלחות-מינית לשניהם; לפי השני סקס זה משהו שגברים רוצים ונשים יכולות לתת או להילקח מהן, שהוא טוב לגברים ורע לנשים, מעצים את כבודו של הגבר ולוקח כבוד מהאישה וכו'.

המודלים האלו שניהם דוקסה, לכן שניהם נתפסים לנו כנכונים באופן רגשי עמוק ובלתי ניתן לערעור רציונלי (כל טענה שמסתמכת על אחד מהם נשמעת הגיונית, אינטואיטיבית), ואנחנו לא באמת מתמודדים אף פעם עם הסתירה ביניהם אחת ולתמיד, אלא עוברים כל הזמן בלי להרגיש מאחד לשני, ולשילובים לא-לוגיים של שניהם, כמו שקורה לנו גם עם דוקסות אחרות.

אבל כמו עם דוקסות אחרות, גם הדוקסה הזאת מאפשרת לצד ההגמוני לחיות עם עצמו בשלום ובתחושת קוהרנטיות, ומפילה את מלוא עול ההתמודדות עם סתירותיה הפנימיות על הצד המוכפף. מבחינה אישית, עבור הגברים אין בתוך הדוקסה הזאת סתירה ישירה: הם אמורים לרצות סקס תמיד ובכל מקרה (גם זו כאמור נורמה דכאנית בדרכה). אבל מבחינת הנשים יש פה סתירה יסודית שמנכיחה את עצמה כל הזמן למרות שלא באופן מילולי, כי הסקס יכול בכל שניה, בכל הערה קלישאתית של הגבר או מחשבה סתמית של עצמך, לעבור מלהיות מובן באמצעות מודל אחד, ללהיות מובן באמצעות המודל השני, ולהוציא אותך לגמרי משיווי משקל.

ולכן נראה לי שמעט מאוד גברים, אם בכלל, מבינים באמת עד כמה סקס הטרוסקסואלי הוא גם במיטבו אמביוולנטי-לעומק עבור נשים: כי המודלים יכולים להתחלף בלי התראה: אפילו בסקס טוב ושוויוני עם מישהו שאת אוהבת ובוטחת בו וכו', יש רגעים שבהם את מתעייפת וחושבת אולי להפסיק, ואז עונה לעצמך הוא יתבאס, אולי נמשיך קצת בכל זאת עד שהוא יגמור, ונזרקת פתאום לתוך המודל השני; שלא לדבר כמובן על המקרה שבו את שוכבת עם מישהו חדש בהמשגה של סקס זה דבר שאנשים בוגרים עושים בשביל הכיף, ואז הוא אומר משהו קטן על כמה קל היה להכניס אותך למיטה, וכל המליון וריאציות של זה; ועד המקרים שבהם את מוצאת את עצמך עושה סקס שאת לא באמת רוצה.

נראה לי שהרבה מקרים של דייט רייפ מהסוג ה'אפור' (מישהי שלא רוצה, אבל לא בצורה נחרצת, משוכנעת 'בטוב' להסכים לסקס שעושה לה מאוד רע) הם כאלו: את נכנסת מרצונך לתוך סיטואציה מינית 'טובה' מהמודל הראשון, מה שתלוי בזה שהגדרת-המצב של שניכם היא מתוך המודל הראשון, ופתאום הבחור – לעתים קרובות לא בזדון ואפילו לא במודע – משנה את הגדרת המצב לכזו שהיא מהמודל השני, כולל תבנות חוזר לאחור של הגדרת המצב עד כה, ואת משתכנעת שברור שאת לא אמורה לגמרי-לרצות סקס בשביל לעשות סקס, ברור שאת אמורה להרגיש קצת רע ובכל זאת להמשיך, שאם את כבר שם אז התחייבת 'לתת' ואת לא יכולה לסגת.

ויש פה עוד עוקץ די חמקמק, כי בשביל הניסיון היומיומי של כולנו לחיות ככל האפשר במודל הראשון, שהוא הכרחי כדי לעשות סקס טוב ושוויוני כלשהו, צריך תמיד להדחיק כל הזמן בצורה אקטיבית את המודל השני, כי גם הוא מתבקש ואינטואיטיבי. וכך תמיד, ברגע שהמהפך המהמם לרעה בהגדרת המצב מתרחש, עולה גם ההרגשה שהיית אמורה להבין מראש, שזו גם אשמתך, כי למה בכלל עלית אליו הביתה אם לא רצית לשכב איתו, שבעצם ידעת כל הזמן שלשם זה הולך ואיך יכולת – –

רגע ההלם הזה שחוזר ונשנה בכל כך הרבה דרכים: הרגע שבו את חווה את האנומיה החברתית שבתוכה את חיה בתור משהו דפוק ומערער בפסיכולוגיה האישית שלך.

][

הרבה מהמאבק הפמיניסטי הציבורי בהקשר הזה הוא ניסיון לעקור מהשורש, כלומר מהדוקסה, את המודל השני, ולהישאר עם המודל הראשון. זה מאבק חשוב מאוד, וההצלחה החלקית הגדולה שלו מרשימה מאוד.

אבל עם זאת, נראה לי שזו טעות לחשוב שהמאבק הפמיניסטי היומיומי-הפרטי שלך לחיות את חייך בצורה דכאנית פחות צריך להיות פשוט העתק מוקטן של המאבק הציבורי הגדול. כי לשנות את החברה זה עניין אחד ולחיות באופן משחרר בתוך החברה הקיימת זה עניין אחר. ברור שיש קשר הדוק בין שני המאבקים האלו, כי אם מספיק מאיתנו נחיה ככה החברה תשתנה, וכי כדי לשנות את החברה צריך לשנות את איך שאנחנו חיות; ובכל זאת אלו חזיתות שונות, שדורשות טקטיקות שונות קצת.

בחברה שבה אנחנו חיות, מודל שתיים הוא רלוונטי באופן עמוק מאוד. וההנחה שהדבר הפמיניסטי לעשות בחייך הפרטיים היא למחוק אותו אחת ולתמיד מתוך האופן שבו את חושבת, ההנחה הזאת היא דווקא חלק ממה שמשמר את האנומיה: נסיון המחיקה מייצר בעצמו סוג מסויים של סיטואציות דכאניות (את עושה סקס שאת לא רוצה, תוך הדחקת הסיבות לכך שאת לא רוצה, כי הן שייכות למודל שתיים, כי הרי סקס זה אמור להיות כיף, את אמורה להנות מזה) ומעצים את האיום בסיטואציות דכאניות מסוג אחר (אם כל מאמצייך מושקעים בניסיון להימנע מלחשוב באופן מסוים, הרי שכשהמודחק הזה חוזר וצץ במלוא הרלוונטיות והמובנות-מאליה שלו אין לך יותר מה לעשות, כל העמדה שלך מתפרקת; וכך את שומעת נשים שגילו ש'בעצם', 'בעומק', 'נשים תמיד היו ותמיד יהיו', וכו').

ולכן נראה לי שאולי מה שהכי כדאי לעשות עכשיו, ביומיום, בינינו לבין עצמנו, הוא להבין שבניגוד לכל האינטואיציות הפסיכולוגיסטיות שינקנו עם מוסר אבינו, זה שמשהו מודחק לא אומר שהוא ה-אמת, אלא רק שהוא אמת רלוונטית אחת; וכך, בכל פעם שמודחק כזה מציג את עצמו לזהות אותו כשייך למודל שתיים, לקוד בפני הקומון-סנסיות הבלתי-נמנעת שלו, ואז בכל זאת לסרב להיכנס אליו;

וגם להבין ולהסביר לבני הזוג שלנו, שבניגוד למיתוס הפאלוצנטרי שבו כולנו מחזיקים ומחזיקות (וריאציה קלה בלבד על המודל הפורנוגרפי הקשיח שתיארו פעם איה ופלאי מזוית אחת ואיתמר מזוית אחרת) – בניגוד למיתוס הזה, לא נכון שהטלוס של כל אינטרקציה בין גבר לאישה שיש בה איזשהי מיניות הדדית הוא זין משפיך בתוך כוס.

אבל קשה להבין את זה, ועוד יותר קשה לזכור את זה בסיטואציות מלחיצות.