תגית: גברים

החיים – חלק ב'

וולטר קירן (Walter Kirn) הוא הבנאדם שבילה כמה שבועות בשדות תעופה כדי לכתוב את הכתבה הזאת ל-GQ, כתבה שמצליחה בעיניי לזקק בצורה מופלאה פלח מסויים של גבריות ולהסביר מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך. תרבות שלמה שאין לי גישה אליה, תרבות של גברים במועדוני נוסעים מתמידים, שחיים באוויר, משתכרים מאלכוהול בחינם, ומחוברים תמיד לסלולרי ולמחשב שלהם. הכתבה פורסמה לראשונה בשנת 2000, מה שהופך אותה למופלאה עוד יותר, משום שהעשור ומשהו שחלף מאז שינה לא רק את זמינות המידע אלא גם את האופן שבו כתבים במגזיני גברים חושבים וכותבים על קפיטליזם פרוע, והשינוי הזה משתקף היטב בכתבה. קירן גם כתב ספר בעקבות הכתבה: Up in the air, שאפילו עשו ממנו סרט.

הכתבה ארוכה מדי בשביל הפורמט הלא כל כך נוח לקריאה פה. אז חילקתי לשניים.

חלק א'.

החיים

"הייתי אמור לטוס לבוסטון היום. ואז זה שונה ליום שישי", אומר אריק הורן, מנהל פרוייקטים בחברת אינטרנט שאת טבעה המדוייק הוא מתקשה להסביר, ואת הלקוח המרכזי שלה, יצרנית רכב גדולה, הוא מותיר אנונימי, מפחד שמא האויב יקפוץ עליו. "כמובן שהזמנתי חדר ביום חמישי. ואז הם אמרו שהפגישה בדטרויט. נאלצתי לבטל את החדר שלי בבוסטון ולהזמין חדר בדטרויט, אבל המלון שבו אני ישן בדרך כלל בתפוסה מלאה. אז נאלצתי להזמין מכונית משום ששדה התעופה רחוק כל כך מהעיר". לפעמים, אומר אריק, הוא חוצה את המדינה בשביל פגישה של שעתיים, ואז טס הביתה באותו לילה.
עד כמה שאדם שרוצה להישאר חלק מההומו סאפיינס ולא להיהפך להיבריד ביוני מסיליקון יכול לעשות זאת, אריק התרגל ל"חיים". הוא שייך לרשת ארצית של מכוני כושר, כך שהוא יכול לתחזק את הטורסו השרירי שלו בכל מקום בו הוא נמצא. הוא משלים את הארוחות המזדמנות שלו בחטיפי אנרגיה, שאותם הוא מזמין מהמחשב הנייד שלו מחברה ששולחת אותם באמצעות פדקס לכל מקום בו הוא נמצא. הוא שותה הרבה מים כדי לא להתייבש ושומר על המשקל שלו בעזרת הסרת הלחמניות מהכריכים שמחלקים במטוסים.
אריק יושב זקוף לחלוטין בכורסא שלו ומורה לחבר צוות שלו לבדוק את המסכים, ואז דן בהבטחה הגדולה שטמונה במסחר אלקטרוני; הוא בטוח בעצמו ומתנהג כצוער, חייל בספינת הדגל. הוא מהווה גם תזכורת חיה לרעיון כי בחורים צעירים מתרככים ומתרשלים בתקופת שלום. האינסטינקט החייתי בזכרים אמריקניים בריאים תמיד קיים; הוא לא יכול להיכבות, רק להיות מכוון למטרה חדשה. ייתכן שזו הסיבה לכך שמדינות אחרות פוחדות מאיתנו בתקופות רגיעה, כאשר הבחורים שלנו מגיעים לחוף ובאמתחתם טלפונים סלולריים במקום רימונים.
האתגר של אריק הוא ללמד את אהובתו בחזית הביתית להתרגל אליו. בגיל 33 הוא ארוס טרי, אבל שיחה על מערכת היחסים מקדירה את פרצופו הזורח. "כאשר בת הזוג שלך לא נוסעת למחייתה", הוא אומר, "קשה לה להבין שכאשר אינך נמצא, אתה עובד. שמירה על הקשר מקשה על הדברים".
צ'אד שמידט, בן 24, הוא חבר בצוות של אריק. הוא מעצב גרפי באינטרנט, בוגר קורנל, בעל הבעה גיקית יחידה ושיער משוחרר מאופנה ומסטייל בסגנון ביל גייטס. "חברה? אני תמיד מחפש", הוא אומר קצרות. "זה קשה. זה ממש קשה". יש לו חבר שטס הרבה כמוהו ומתחיל עם בחורה בכל נמל, אבל לו אין מזל. הוא צריך להמשיך לנסות; ממה ששמעתי במועדון בימים האחרונים, נוסעים מתמידים יכולים להיות חבורה מלאת חיים. הם תמיד מוכנים למפגש זריז במלון החביב עליהם ברשת מריוט. אפשר לדמיין אותם במיטה מתחת לציורים גרועים, תמונות מערוץ פורנו רך בתשלום מרצדות מולם, והיין מתקרר לצידם בשמפניירה מפלסטיק. היום חיים, מחר מתים. או נתקעים באוקסנארד, בלי מכונית שכורה.
הצעידה בצבא המחשבים הניידים של אמריקה גבתה מצ'אד מחיר פיזי.
"מטוסים הם כלי קינון של חיידקים ומחלות. פעם הייתי חולה הרבה", הוא אומר. ויותר מכך: "פיתחתי בעיות צוואר משום שישנתי עם הסנטר על החזה במטוסים ומהתבוננות מטה אל מסך המחשב הנייד שלי. עכשיו אני צריך להמשיך ולקבל טיפול פיזי". אבל מלבד הכאבים שלו ומחוסר בחיים חברתיים מחוץ לצוות שלו, הוא אומר שהתרגל לחיים במדים. הוא טוען כי הוא אפילו מצא שלווה דמוית זן בהודאה כי הוא חסר אונים אל מול מטרדי הנסיעה. "כאשר אנחנו במיאמי או משהו, אני אומר פשוט תביאו אותי מערבה. אני אגיע הביתה בסופו של דבר".
צ'אד מכנה זאת "חיים במהירות העסק". אבל במקום לשנוא את הקצב שמכתיבים אריק והחברה שלו, הוא אסיר תודה על כך שלמד לבחון את הגבולות שלו. ויש גם את עניין הכסף. צ'אד מוציא תיקיית קרטון מטויוטה ומראה לי את ג'יפ החלומות שהוא מקווה לרכוש, מסמן את האפשרויות המועדפות עליו כאילו הוא מתאר את האישה האידיאלית שהוא נוטר לעצמו על כי לא פגש. "אני מחכה שהמניה שלנו תגיע לחמישים כדי שאוכל לקנות אותו", הוא אומר. הוא נשמע מעט עגום בנוגע לתקווה הזעירה הזאת, חלקית בשל הנאסד"ק הצונח וחלקית משום שהוא יודע שעם לוח הזמנים שלו, כמעט לא יזדמן לו לנהוג ברכב. הטויוטה היא כמו נקודות הנוסע המתמיד: תמריץ כמעט דמיוני.
החיים במהירות העסק שינו את צ'אד ולפעמים הוא תוהה האם השינוי הוא לטובה. "אלן גרינספן מדבר על שיעורי ריבית מחר. לפני שנתיים אם הייתי חושב שאני אתעניין בזה, הייתי קופץ מהחלון". הוא מניח את ידיו על הילקוט הארגונומי שבו הוא סוחב את הציוד האלקטרוני שלו. "בסופו של דבר אני אתחתן ואוליד ילדים ואקנה מיני-וואן. גדלתי בעיר פרברים בקליפורניה. אני אוהב את הסביבה הזאת".
אבל ברכת העיר הקטנה תצטרך לחכות. הגשם והשלג מפסיקים והגיע הזמן לדהור, אומר אריק, ועובד למצב לחימה. צ'אד תולה על התרמיל על כתפו, מותח את הצוואר התפוס שלו. היה נכון, חבר מרינס.
אבל האם זה שווה את זה? אם מסתכלים מסביב במועדון בזמן שמזג האוויר מתבהר והגברים מתחילים לנוע שוב, מרימים מזוודות מסמכים כמו מצנחים ומבריחים כמה לגימות אחרונות של קפה שחור, אפשר לתהות אם קיימת אסטרטגיית מנוסה מהקרב הזה. בחורים נשחקים, נחים וקופצים בחזרה פנימה. השיבה הביתה נדחית לנצח. האם ירקדו אי פעם ריקוד ברחובות? האם תתקיים עבורם תהלוכה שמחה בכיכר טיימס? גברים עבדו קשה גם בשנות החמישים, אבל המטרה הייתה מרטיני על המרפסת בסוף היום או טיול קמפינג בסוף השבוע. לצבאות השטיח האדום יש מטרות אחרות, ולא ברור האם הגשמת המטרות תפנה עבורם זמן לצליית סטייק או זריקת כדור עם הילדים. לא משנה באיזו תדירות יושב הראש גרינספן מעלה את שיעורי הריבית, אפילו הוא לא יוכל להכריח את נערי המטוסים להאט, להניח למרדף אחר נקודות נוספות במועדון הנוסע המתמיד.
כאשר מנסים להסביר את הכלכלה הבוערת של המדינה, האשם והקרדיט מונחים בדרך כלל בפתחן של מניות הטכנולוגיה מרקיעות השחקים ושל האינטרנט. אני, אני תוהה אם זו לא אשמתן של חברות התעופה. אולי הן אלו שהציתו את הגפרור. אולי תכניות הנאמנות שלהן גרמו למהומה. אחרי הכל, אדם יכול לצבור מספיק כסף, אבל לעולם לא יצבור מספיק נקודות במועדון הנוסע המתמיד.

At last, got my Silver level on British Airways 'Executive Club' (תמונה: rutthenut)

ווילי לומן עמד מול העולם כשברשותו משחת נעליים וחיוך בלבד. ב"מועדון השטיח האדום" הגברים מצויידים טוב יותר לחיי סוכני מכירות שנוסעים ללא הרף. מלבד ציוד ההיי-טק שהם גוררים איתם, יש להם כרטיסים.
קרייג סטורי מחזיק ספר מיוחד, סוג של אלבום תמונות, עבור כל הכרטיסים שלו. הם ממוסגרים בכיסי פלסטיק, עשרות מהם, זהב וכסף ופלטיניום ויהלום, ומזכים אותו במיילים של מריוט, בשירות VIP בדלפקי השכרת רכב, בשדרוג למחלקה ראשונה בחברת תעופה אחרי חברת תעופה. הכרטיסים הם סמלי אצולה לדרגתו של קרייג, ויום אחד, כאשר הילידם שלו ישאלו אותו מה הוא עשה במלחמה למען שגשוג עולמי, הוא יוציא את המדליות ויניח אותן על המיטה באותו אופן שבו מוציא חייל בדימוס את קופסת המדליות שלו. וזכיתי בזה כי טסתי יונייטד אידליינס יום כן יום לא במשך שבע שנים…
קרייג, בלונדיני רחב כתפיים שכולו לחיצת יד איתנה ושיניים לבנות, הוא סוג של דובר מלא התפעלות המוכר מפרסומות בכבלים מאוחר בלילה. יש לו חברה משל עצמו, Pure Water Technology, והוא נשבע שבועת דם נגד חיידקים, מתכות כבדות ומזהמים אחרים, שלתחושתו מזהמים לאט לאט את אמריקה. כאשר הוא מדבר על מכשירים לסינון המים שהוא מתקין במפעלים ובבתי חולים, הוא מתייחס לחיידים כ"יחידות יוצרות מושבה" (CFU) ומזהיר אותי מפני שתיים מים מכדי המים במשרד.
היום קרייג נוסע הביתה לאיידהו, אחרי שביקר בקולומובוס אוהיו, שם מייצרים את יחידות הסינון שלו. באיידהו גרים אשתו והילדים ושם הוא מתרועע עם השכן מארק פרומן ("הוא בהחלט יכול לשתות בירה!" אומר קרייג), אבל הבית הרוחני שלו נמצא כאן: ספת עור נוחה במועדון, מוקף בידי נוסעים מתמידים שעמוד השדרה שלהם עוות בידי מושבים שאפשר להשעין והעיניים שלהם מהבהבות מטיקרים של מניות. למעשה, קרייג אפילו לא מוכרח להיות כאן. הוא הרוויח מספיק כסף כדי לפרוש מהמחלקה הראשונה, בעת שמכר מכלים לזריקת כימיקלים ששימשו לחיטוא מיקרוצ'יפים. הוא נמצא כאן משום שכאשר ניסה לעזוב את "החיים", הוא לא הצליח להאט, הוא לא יכול להפסיק את ההמולה. אחת הדרכים להתמודד עם דחק פוסט טראומתי היא לחזור לשירות.
קרייג אוהב להרגיש כי הזמן שבו הפסיק לטוס העניק לו מעט פרספקטיבה. הוא מהנהן לכיוון שולחן ישיבות בו איש צעיר מדבר בדיבורית – הוא נראה מעט סכיזופרני בעודו פונה אל האוויר הריק – ובו זמנית מציץ במחשב הנייד שלו. "אני רואה את האנשים האלו ואני חושב, זה מצב הרוח בו הייתי שרוי. אתה מתחיל להאיץ. אתה ממשיך, ממשיך, ממשיך, עשרים וארבע שעות ביממה. אתה בונה את עצמך לשיגעון הזה". קרייג מוזג בירה מבקבוק לכוס וצופה בקצף נעלם בזמן שהוא מהרהר. "טיילתי בכל רחבי ארצות-הברית והעולם, אבל אני מרגיש שלא ראיתי הרבה. ידעתי כי הגיע הזמן לעזוב כאשר הלכתי דרך שדה תעופה וחשבתי שאני מכיר שם את כולם".
ההתגלות הזאת התאדתה מהר מאד, כמובן. "לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אתה לא מבין עד כמה אתה מאיץ", אומר קרייג. כאילו כדי להוכיח את העניין, הוא פוצח בעוד נאום מכירות, ומלהיב אותי על מכשיר שהוא המציא – ממריץ בריאות – שפועל על שתי סוללות D ואיכשהו מחסל חיידקים ווירוסים באמצעות התאמת השדה החשמלי של הגוף. זה הולך לשנות את הרפואה המודרנית, אומר קרייג, והוא לא יכול לחכות לרגע שבו ייצא לדרך כדי לקדם את המכשיר.
הוא מציץ בשעונו; טיסת ההמשך שלו אמורה לנחות. ההזדמנות לשוחח על המוצרים שלו משמחת אותו, הוא אומר, והוא החמיץ את טיסת הבוקר המתוכננת שלו. אני שואל אותו מדוע הוא החמיץ אותה. טעות טפשית, הוא אומר. כאשר הוא נחת בדנבר לפני שעתיים, הדיילת טעתה כשאמרה לו מה השעה המקומית.
"מועדון השטיח האדום" חצי ריק. נהיה מאוחר. כמה נוסעים מתמידים בודדים מתאספים על הבר, נאנחים ומתופפים באצבעותיהם כאשר המשקאות נמזגים. בניגוד לטרקלינים אחרים של חברות תעופה, המועדון הזה גובה מחבריו תשלום על משקאות אלכוהוליים, ורק לעתים רחוקות מחמיצים הנוסעים הזדמנות להתלונן  על כך לדניס, אחד מהברמנים הוותיקים במועדון.
דניס הוא אלוף בכל הנוגע לספיגת שטויות מחיילים אזרחיים שבנות הזוג שלהם שונאות אותם משום שהחמיצו משחק כדורגל של הילד, שהמפקדים שלהם עויינים אליהם בשל עקומת המכירה שלא עולה, שהחוליות שלהם מתפוקקות כמו פצפוצי אורז כאשר הם מתיישבים ושהנחמה הגדולה ביותר תמורת כל העצב הזה הוא תואר שטחי של "טופ פלטינה". אי אפשר לעבוד עליו.
"בחור אחד אוכל על הבר, ואני אומר 'מצטער, אי אפשר לאכול כאן', והוא אומר 'היי, אני טס 50 אלף מיילים בשנה', וכמעט אמרתי 'מעניין לי את התחת'". אפילו סלבס לא מצליחים לסובב את ראשו של דניס, והוא שירת כמה מהאגדות כמו ווין ניוטון ודיאנה רוס. "הדבר היחיד שמרשים אותי הוא גודל", הוא אומר. "כאשר דיוויד רובינסון יושב בכיסאות העור האלו, הברכיים שלו מקבילות לכתפיים שלו".
העולם שרואה דניס מאחורי הבא הוא מבוהל, באיחור כרוני ומשגשג. נוסעי הטופ פלטינה מצליחים לצוד למרות התלונות שלהם על מחירי הבאדוויזר. הם מביטים דרך דניס ב-CNBC וקופצים את אגרופיהם כאשר מניית סיסקו מגיעה לגבהים חדשים. הם שחצנים. הם מטורפים. כמו הילד מסן פרנסיסקו שהגיע לכאן היום כי למכור תוכנות אבטחה לקונצרן האינטרנט של דנבר. הסטרט-אפ שלו יונפק בקרוב, והוא לא יכול לחכות. או הבחור המבוגר יותר, טיפוס היפי מזדקן שמתמחה במשהו שנקרא רשתות אלחוטיות, עוזב את אינטל אחרי שהפך למולטימיליונר וקופץ ישר לפרוייקט סודי חדש. הגרוע ביותר היה הבחור עם מידע סודי על מניה – Monster.com – ששאל את דניס לאחר שבועות אם אכן קנה אותה. דניס לא עשה זאת. המניה הכפילה את ערכה. לעזאזל.
דניס, אדם במחצית שנות החמישים לחייו שדואג לפנסיה שלו, מרגיש קצת נטוש לעתים. הוא מוקף בפעילות גועשת, והוא עומד שם, בחור שמבלה את סופי השבוע שלו בסידור כדורי באולינג במסילות כהשלמת הכנסה. הוא מניח שיש לו עוד עשר שנים כדי לצבור את הכסף שלו, אז הוא פוקח אזניים במועדון בחיפוש אחר עצת השקעות. הטקטיקה לא כל כך מוצלחת. הוא שמע על ביוטק, קנה קצת מניות, והן צנחו. "אתה יודע מה חולה?" הוא אומר. "השקעתי כסף במניית בלו צ'יפ, משכתי אותו משום שהמניה לא זזה, והשקעתי אותו בנאסד"ק. עכשיו גם זה ירד".
הוא מנגב כוס. בחור גדול מופיע, מניח את טלפון הנוקיה שלו על הבר ואת נרתיק המחשב הנייד שלו על הכיסא הסמוך. הוא מתלונן על טיסת המשך מוחמצת לבוסטון, פותח את הארנק שלו ומוציא אמריקן אקספרס פלטיניום.
"מצטער", אומר דניס, "אנחנו לא יכולים לחייב כרטיסי אשראי היום". הנוסע טופ פלטינה נאנח ומגיש שטר חדש ופריך של מאה דולר.
"אתה יודע, המועדונים האחרים שלי לא גובים על משקאות", הוא אומר.
דניס יודע, אבל אני בספק אם הוא מזדהה. הוא רק אזרח. הוא חי חיים פשוטים.
הוא לא חייב למלא אחר הפקודות של האנשים האלה. 

החיים – חלק א'

וולטר קירן (Walter Kirn) הוא הבנאדם שבילה כמה שבועות בשדות תעופה כדי לכתוב את הכתבה הזאת ל-GQ, כתבה שמצליחה בעיניי לזקק בצורה מופלאה פלח מסויים של גבריות ולהסביר מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך. תרבות שלמה שאין לי גישה אליה, תרבות של גברים במועדוני נוסעים מתמידים, שחיים באוויר, משתכרים מאלכוהול בחינם, ומחוברים תמיד לסלולרי ולמחשב שלהם. הכתבה פורסמה לראשונה בשנת 2000, מה שהופך אותה למופלאה עוד יותר, משום שהעשור ומשהו שחלף מאז שינה לא רק את זמינות המידע אלא גם את האופן שבו כתבים במגזיני גברים חושבים וכותבים על קפיטליזם פרוע, והשינוי הזה משתקף היטב בכתבה. קירן גם כתב ספר בעקבות הכתבה: Up in the air, שאפילו עשו ממנו סרט.

הכתבה ארוכה מדי בשביל הפורמט הלא כל כך נוח לקריאה פה. אז חילקתי לשניים. חלק ב' מחר.

"החיים"

גשם ושלג בחוץ, והכוחות לא זזים לשום מקום. שדה התעופה הבינלאומי של דנבר, השער המרכזי למערב ארצות-הברית והבסיס הקדמי במלחמה – שם קוד "מבצע כלכלה חדשה" – יצא מכלל פעולה ביום שני בבוקר. משותק. טיסות מבוטלות חוסמות את המסכים, שאותם מודדים מחלקות של אנשי עסקים חרדים שלא יוכלו להגיע לחזית הבוקר. לפי הקול במערכות הכריזה טיסות נוחתות על שכבות של קרח, ואחת החליקה אל מחוץ למסלול לפני כשעתיים. אני יכול לראות את המטוס נגרר ממסלול ההמראה, וסביבו אנשים בווסטים כתומים מרססים מטוסים קפואים אחרים בליטר אחרי ליטר של מפשיר קרח.
בתוך "מועדון השטיח האדום המזרחי" של יונייטד איירליינס, סוג של חדר משמר עבור נוסעים מתמידים שחשים חסרי מנוחה ובודדים בין המבצעים, פיטר זלטר נואש למשקה. הוא כבר אמור היה להגיע ללוס אנג'לס, ולתפוס טיסת המשך לאוקנארד, שם הוא אמור להיפגש עם נציג המכירות של מחלקת המכונות הרפואיות של סימנס, החברה שלו. התפקיד של פיטר הוא להדגים את הציוד – מכונות רנטגן משוכללות, שמחירן יכול להגיע עד מיליון דולר ליחידה – ואם הנציג שלו מתכוון למכור, פיטר צריך להיות שם, כדי להציג את היחידה. כדי להוסיף על הלחץ, היחידה של פיטר קיבלה הוראה מהדרגים הגבוהים להשיג "קו ישר" בעקומת המכירות של רבעון-לעומת-רבעון, שפירושה שהם יצטרכו להגביר את המכירות בזמן האביב כדי להשוות את כמות המכירות לסתיו, שהוא מסורתית זמן חזק יותר.
פיטר מוציא את כרטיס הויזה שלו לדניס, אחד מהברמנים, ושואל אם הוא יכול לקבל בירה מהחבית. ללא הצלחה. כל חברי המועדון צובאים על הקווים בשיחות מתוחות ומלאות תירוצים לבוסים עצבניים, לכפופים ממהרים וללקוחות חסרי סבלנות, ומסופון האשראי של הבר לא מצליח לחייג החוצה. גרוע מכך, הכספומטים מושבתים. ואף יותר מתסכל, הטלוויזיה שמאחורי הבר מציגה חדשות מכוערות: הנפילה השלישית בשיעורה בתולדות הנאסד"ק.
המורל ב"מועדון השטיח האדום" נמוך ופיטר מתבדח כי הוא ייאלץ לרסן את תאוות השתייה שלו. הוא מזמין בורבון, זורק כמה שטרות על השולחן ומדבר על החיים מגבוה – החיים בחיל האוויר התאגידי.
"חצי מהזמן, אני לא יודע איזה יום היום", הוא אומר, ומעריך כי זמן הטיסה השנתי שלו מגיע ל-120 אלף מיילים. "העבודה שלי לעולם אינה נגמרת. אני עובד בחדר המלון שלי. לעתים נדירות אני יוצא החוצה. החברים שלי חושבים שיש לי עבודה נהדרת, אבל הנסיעות אינן זוהרות. אני נוסע להרבה ערים, אבל אני לעולם לא רואה אותן". פיטר מערסל את הבורבון שלו לרגע, בזמן שכתב של CNBC מסכם על המרקע את נפילת הבורסה ואדם בשולחן סמוך פותח לפטופ כדי לבדוק את תיק ההשקעות שלו בזמן אמת. מפות הקרב משתנות במהירות בסכסוך הזה; חיוני להשיג את המודיעין העדכני ביותר.
פיטר מזמין משקה נוסף. "הרבה אנשים לא מבינים מה זה אומר, לנסוע ככה. זה הרבה כאבי ראש ומטרדים. להגיע לחדר מלון מחורבן שמעולם לא נוקה, לקבל את המושב האמצעי בשורה האחרונה שאי אפשר להשעין בה את המושב לאחור, בין שני בחורים שהם גדולים ממני". טרוניה נוספת היא גסות הרוח של נוסעים אחרים, במיוחד אלו שיושבים לפנים ומצפים שיתנהגו אליהם כמו לקצונה בכירה. זעם מטוסים הוא אמיתי; פיטר רואה אותו מתרחש כל הזמן. הוא ראה בחור מתפרץ על דיילת משום שלא החזיקה ברשותה את סוג הבירה שלו.
פיטר מוציא את מחשב כף היד קסיופיאה שלו ומציץ ביומן. הא מקיש על ריבועי היומן בעזרת סטיילוס. ניו ג'רזי. דרום קרוליינה. יוסטון. בחזרה לדנבר. ואז לאוקנארד. ואז לסן דייגו. "אני חי ככה כבר שנתיים", אומר פיטר. "כאשר אני מדבר עם חברים, אני צריך להסתכל על הטלפון של המלון כדי להגיד להם איפה אני נמצא".

הדרך אל הבקו"ם (תמונה: UggBoy)

כבר ידעתי את התשובה ועל כן לא שאלתי אותו למה הוא לא מקרקע את עצמו. ביליתי שלושה ימים במועדון, דיברתי עם גברים כמו פיטר מבוקר עד ערב, ספגתי את הקרינה מהטלפונים הסלולריים ומהמחשבים הניידים ומהאיתוריות וממחשבי כף היד שלהם. הציוד הופך אותם לסייבורגים וירטואליים, רובו-נוסעים. לנצח דרוכים לצפצופים ולרטיטות שמופעלים בכיסיהם או על החגורות שלהם. הם תמיד מעודכנים, הבחורים האלו, שכירי החרב המחוברים האלו, אבל הם מנותקים לנצח – מהמשפחה, מהחברים ומכל העולם האזרחי. האנשים היחידים שמבינים לליבם, הם אומרים, הם אלו שהיו בחזית ומכירים את "החיים". ככה הם קוראים לזה: "החיים". זה דיבור של חיילים.
עבור רבים מהם, לחיות את "החיים" אינה בחירה. גוף בתנועה נוטה להישאר בתנועה. ולמרות שהבחורים האלו תמיד נשבעים, כמו לוחמים הלומי קרב ברומן של המינגווי, שהם רואים את עצמם מתיישבים במקום אחד בעוד שנתיים (זה תמיד שנתיים, משום מה, אף פעם לא "כמה שנים"; שתיים הוא מספר המזל של ההדחקה), ולמרות שהם תמיד שרים את שבחי הארוחות הביתיות והמזרונים המוכרים, הם גם מדווחים שכשניסו להפסיק, ניסו להפסיק לנוע, זה לא עבד. תרועת הכרוזים הרחוקים קראה להם לשוב.
"המעבר מעבודה כזו לעבודה בתא משרדי יכול להיות קשה עבורי", אומר פיטר. "לפעמים, כשיש לי חמישה ימים חופש, אני אבוד". הוא בן 31, ולפחות הוא מודע לעצמו. הסיבה לכך שיש לו דירה, ולא בית, היא שהוא לא יכול לראות את עצמו מבזבז את הזמן היקר שלו בהשקיית החצר ובניקוי המרזבים. ואכן יש לו חבר אחד, עוד חבר בכנופיים הנוסעים, שהניח לחוזה השכירות שלו לפקוע והוא בעצם חסר בית, וחי מחדר מלון לחדר מלון.
עוד בורבון. הגשם והשלג עדיין יורדים. הנאסד"ק איבדה 180 נקודות. גרוע מכך, פיטר השאיר את האיתורית שלו בבית היום.
לעתים, מעט קרח הוא כל מה שדרוש כדי לעצור צבא מתקדם במקומו.


בנאדם של טופ פלטיניום לפחות (תמונה: Richard Morris(

הסוכן הנוסע הוא כבר לא מה שהוא היה – דמות של האמריקנה הפופולארית שתולה קולבים במושב האחורי של הביואיק שלו, מעמיס את תא המטען בדוגמיות ויוצא אל צדי הדרכים הפראיות שמלאות בבתי קפה, במשרדים, בברים ובמוטלים כדי למכור את הסחורה שלו ואת עצמו לכל אחד ולכולם. ארתור מילר הנציח את הייאוש שלו. סינקלייר לואיס הפך את האופטימיות שלו לסאטירה. תאודור דרייזר חגג את המרץ שלו. הוא היה הבחור החריף, הפרגמטי והדמוקרטי, שהייתה לו בדיחה עבור כל מלצרית, חיוך ומרפק בצלעות לכל נער מעלית. הוא הכיר את כולם וכולם הכירו אותו. הוא בנה מערכות יחסים. כאשר הוא מת, מאות מכתבי ניחומים זרמו אל אלמנתו. הוא היה סוג של ג'וני זרע-תפוח מסחרי, ששחק את המכנסיים ואת הצמיגים שלו בכיסוי הטריטוריה שלו.
הסוכן הנוסע של ימינו מבודד הרבה יותר. הוא חי בשמיים ובמועדונים לחברים בלבד, יורד לקרקע רק באופן זמני, והדבר הראשון שהוא עושה שם הוא לחבר שקע טלפון כדי שיוכל להתחבר לעולם המקוון. הוא נמצא בעולם, אבל הוא לא חלק ממנו. הוא נע מהר מדי. הוא לא מתערבב אם פשוטי העם; הוא מדלג מעל הראשים שלהם, לוחץ מגבות חמות למצח שלו בתאי מחלקה ראשונה או לוגם מיץ תפוזים סחוט טרי באחד מקומות המנהלים במלונות, שכדי להגיע אליהן נדרש מפתח מיוחד. הוא חושב שהוא משתייך לקבוצת עלית, וכמעט כל צעד שהוא עושה, משימוש בכרטיס האשראי שלו ועד שכירת רכב, מעניק לו זכויות חדשות, הטבות חדשות. הוא אלוהים. או כך אומרים לו סוכני הנסיעות שמהווים את הקשר המרכזי שלו לאנושות.
בתוך תוכו הוא יודע שלא זה המצב. הוא עדיין הבחור בביואיק, שדוחף ודוחף. הוא עדיין צריך לאכול מה שמגישים לו וללבוש בבוקר את החולצה המלוכלכת הנקייה ביותר שלו. הוא עדיין רחוק מהבית, מחוייב לתוצאות ומפוחד משיבה בידיים ריקות. שום דבר לא באמת השתנה, לבד מהבידוד שלו. במקום להיות בין אנשים, הוא למעלה בין העננים, מנותק, במקום שבו איש אינו יכול לעקוב אחריו כי הוא לא מותיר שום עקבות.
כאשר העיתון מדווח על עלייה בפרודוקטיביות או כאשר קרן הצמיחה בפנסיה שלך מזנקת, עצור לרגע וחשוב עליהם: מנהל ה"מימוש" ב- Nordstrom.comשטס ברחבי המדינה כדי לשאת ולתת על מחיריהם  של שירותים מהירי משלוח, על המנכ"ל להשכרה שלוקח לידיו חברות אינטרנט צעירות, על היזם שמוכר שטחי פרסום על קירות טרקלינים בשדות תעופה כמו "מועדון השטיח האדום". ומה הם מקבלים תמורת הקיום המתנועע שלהם ותמורת נשיאת דגל הקדמה והשגשוג מעיר לעיר, ממדינה למדינה? כמה כוכבי זהב בדמות מייילים של נוסעים מתמידים.
מה שהופך את החברה הזאת לתרבות צבאית, מלבד האחוזים הניכרים של הגברים בתוכה, תחושת ההרעבה הרגשית וההקצבות המחורבנות, היא האובססיה לדרגות ולהיררכיה. כמו גורילות ביער, אנשי עסקים שנוסעים תמיד יודעים איפה הם עומדים ביחס לשאר הקבוצה. בעולם המקביל של שוברי אפגרייד וזכויות יתר בעלייה למטוס, לכולם יש מספר ועמדה, והשאלה מי זוכה במושב הטוב במחלקה הראשונה חשובה יותר בדרכים מאשר השאלה מי מרוויח כמה. כסף הוא רק סמל, אחרי הכל, אבל סטטוס של מנהל בכיר ביונייטד אירליינס יכול לקנות לך מקום נוסף לרגליים. וקפה חינם ב"מועדון השטיח האדום".
המועדון הוא מקום מוזר, סוג של תא תומך שמתחפש למועדון קצינים. תחושת החשיבות שהוא מציע היא תעתוע. מאז המצאת מושג הנוסע המתמיד, מועדון חברים ממכר וערמומי, הפכו חברות התעופה לחיל החלוץ של מה שמכונה בשפת השיווק "תכניות נאמנות". היו נאמנים לנו ואנחנו נהיה נאמנים לכם. אבל חברות התעופה יודעות מה שהלקוחות שוכחים: במציאות, הטבות כאלו אינן הטבות כלל אלא טריקים חשבונאיים שמתומחרים בכל כרטיס, והערך הנפשי שלהם גדול בהרבה מהערך הכלכלי.
כמו קיזוז זמן על התנהגות טובה או יציאה נוספת הביתה, נקודות הנוסע המתמיד הן כלי משמעת שעובד כדי לקדם את אשליית החופש. משום שעבור הלקוחות של "מועדון השטיח האדום", הנאמנות ליונייטד אירליינס אינה בחירה. החברה מחזיקה בכמעט מונופול על טיסות ההמשך מדנוור. תטוסו ביונייטד או שתעברו לאוטובוס. זה די משפיל, כשחושבים על זה.
המועדון ותכניות הנאמנות האחרות מציעות דרך לברוח מהמחשבה על כך. החברים מגוייסים פעמיים, ברוב הפעמים – הם חייבים לטוס בגלל החברה בה הם עובדים, והם חייבים לטוס יונייטד בגלל יונייטד – אבל הספות, הבייגל'ה והשקעים למחשב הנייד גורמים להם להרגיש כמו מפקדי התעשייה. לכן אמריקן איירליינס מכנה את הטרקלין שלה "מועדון האדמירלים" ודלתא מכנה את שלה "חדר הכתר". מהות מדע השכנוע בשנות ה-2000 היא לשכנע את עבדי ספינות המשוטים שהם מנווטים את הספינה.

3,000 באט

 

 

1. הספר "פלטפורמה" מאת מישל וולבק, שיצא בעברית בהוצאת בבל, מחזיק 288 עמודים. אני קוראת בממוצע עמוד בדקה. מהירי מחשבה יבינו שהקדשתי כמעט חמש שעות מחיי כדי לקרוא את הספר עד תומו.

2. במרכז הספר "פלטפורמה" של מישל וולבק עומד כוס לח וזין כמוש. גם כוסים שאינם לחים הם בסדר, אבל פחות. אני לא חושבת שהוזכר כוס רטוב, אבל יכול להיות שהחמצתי משהו.

הכוס הלח שייך בדרך כלל לנשים גמישות שאינן מערביות. הזין הכמוש שייך למספר גברים מערביים בגיל העמידה, שהבינו כבר כי הקריירה שלהם והנישואים שלהם לא יביאו להם את הגאולה, אבל כן השיגו קצת כסף (אפשר גם הרבה כסף, אבל זה לא ממש משנה כי כוסים שאינם מערביים אפשר לקנות בזול).

מה כן יביא להם את הגאולה? מין. אבל לא מין עם נשים מערביות, אלא מין בתשלום עם נשים אחרות (הספר אינו מפלה כמעט. הנשים התאיות הן הטובות ביותר, אבל גם בקובה יש עוד כמה נשים שיודעת להזיז כראוי את הלשון והכוס שלהן).

3. לטענתו של וולבק, נשים במערב אינן יודעות לשרת כראוי. הן מתמחות באמנות הפיתוי, אבל לשרת כראוי אינן יודעות ואינן רוצות – הן עסוקות בלהשיג קריירה או בעל עם קריירה (יש כמה נשים יוצאות דופן, והדובר אפילו השיג אחת כזו, אבל הוא באמת בר-מזל. אגב, אם היה לכם ספק בנוגע לזקיפות קומתו של איבר המחבר, דעו לכם שגם לגיבור קוראים מישל). גברים במערב, לעומת זאת, מעולם לא שכחו את אמנות המגע הטהורה, ולכן בסופו של יום הם רוצים לזיין (כאמור, כוס לח). כן, קוראים יקרים, זו האמת ואין מלבדה. אם אתם לא מסכימים אתם פוריטניים או פמיניסטיות, ואתם לא רוצים להיות אף אחד מאלו. בלב ליבכם אתם רוצים לזיין.

4. יש לציין לטובתו של וולבק שהוא איננו שוביניסטי במובן החד-חד ערכי של המילה. גם נשים מערביות לפעמים רוצות לזיין. ואז מה הן עושות? נכון, הכוס שלהן הופך לכוס כמוש והזין של התאילנדים הופך לזין לח וגם הן משלמות 3,000 באט עבור זיון.

5. ולמה כל זה קורה? בגלל שהתרבות המערבית דפוקה. אבל גם בגלל שבארצות אחרות, נחשלות יותר (כמו קובה ותאילנד), לא השכילו להתמודד כראוי עם המעבר לשיטה הקפיטליסטית, ולכן כל שנותר להם למכור (אחרי השחיתות, משבר האנרגיה וגו') הוא את המיניות הבלתי פגומה של החברים והחברות באותן מדינות.

6. זה דומה קצת למה שאומר בודריאר (יהיו שיגידו שזה בודריאר קלאסי :)) על כך שהחברה המערבית הגיעה לשלב שבו הכל נעשה פיתוי, וכל חפץ או אדם (לא שנשארו אנשים, כולנו רק אובייקטים, אבל נניח לרגע, לצורך הדיון, שיש גם מה שמתיימר להיות סובייקט) נמדד רק בהון הסימבולי שלו.

אבל המחבר לא אוהב את בודריאר:

"על-פי המודל של מרשל, הקונה הוא פרט רציונלי שמבקש להעצים ככל האפשר את סיפוקו בהתאם למחיר; המודל של ובלן, לעומת זאת, מנתח את השפעת הקבוצה על תהליך הקנייה (במידה שהפרט רוצה להיות מזוהה איתה, או ההפך, להיחלץ ממנה). המודל של קופלנד מוכיח שתהליך הקנייה משתנה בהתאם לקטגוריה של המוצר (קנייה יומיומית, קנייה מחושבת, קנייה ייחודית); אבל המודל של בודריאר-בקר מעריך שלצרוך זה גם לייצר סימנים. בסופו של דבר הרגשתי שהמודל של מרשל קרוב יותר ללבי".

כנראה שהמודל של בודריאר מערב סימנים, וזה דבר שקשה לוולבק להתמודד איתו. שהרי הדבר העליון הוא הגוף עצמו, בלי שום מטאפורות בזויות של התרבות המערבית.

7. אז אחרי כל זה מה עושים? נכון. מעודדים את תיירות המין המערבית. ככה לאנשים המסכנים מהלא-מערב יהיה איך להתפרנס, ולמערביים יהיה קל יותר להשיג מין. והם לא יצטרכו, חלילה, להגיע למקום ולגלות שדווקא כאן אין בית זונות.

8. ואם כל זה לא מספיק, אז יש בספר גם כמה פסקאות על האיסלאם, שיהיה לגבר המערבי מה לשנוא, בזמן שהוא מאונן תוך כדי מחשבה על תאית.

9. אז למה בכל זאת הקדשתי את כל 288 הדקות? תחילה חשבתי שמדובר בעירוב הזה בין פילוסופיה בשקל למין בשקל. זו לא הייתה מחשבה נעימה. וגם לא נראה לי שגברים כמושים או תאילנדיות לחות עושים לי את זה.

ואז הגעתי למסקנה שזה כמו חתול דרוס: אתה יודע שזה נראה נורא, אבל לא עד כדי כך נורא שאתה תהיה חייב שלא להסתכל. מצד שני, הזוועה מושכת. וכך אתה מוצא את עצמך מסתכל ומעווה פרצופך.

מה שמוכיח שלספר של וולבק יש תועלת – בימות הקיץ החמים עדיף לעוות פרצופך במזגן בבית, מאשר לחפש חתולים דרוסים ברחוב הלח.

10. אני לא גבר מערבי עם כסף, אבל בכל זאת השקעתי כסף בספר (אני לא זוכרת שקניתי אותו, אז יכול להיות שהשקעתי רק חיוך ולקחתי את הספר ממישהו). ולכן, על פי אותה ראיית עולם שהיא כלכלית ביסודה, הייתי שמחה אם לא יהיו בו שגיאות הגהה, וכן שלא יהיה זה ספר שבו לוקחים תצלומים, אלא פשוט מצלמים.