תגית: ביוגרפיה

זה באמת היה לי כל-כך קשה

שלום, קוראים לי טרומן קפוטה. נולדתי בשנת 1924 בניו אורלינס בלואיזיאנה. אימא שלי לא כל כך הסתדרה עם קיומי. כשהייתי קטן היא נהגה לנעול אותי בחדר בבית המלון, בזמן שהיא הלכה עם גברים. אחר כך העבירו אותי לדודה שלי באלבמה. לא היה לי קל. אבל באלבמה פגשתי את מי שתהיה חברה טובה שלי לאורך כל השנים – נל הארפר לי.

תרשו לי בבקשה לדלג לשנת 1959. אני בטוח שתרשו לי ואתם יודעים למה? כי אני הגיבור של הסיפור הזה. תרשו לי גם לדבר בקול מאנפף, להפגין נוירוטיות בכל תנועה שנייה שלי ולהתלבש בגנדרנות. אתם יודעים, אני הומו, וגדלתי בדרום הרחוק. וזה לא היה קל, להיות כל-כך שונה.

בכל מקרה, זה היה בנובמבר של אותה שנה, ממש אחרי שחזרתי ממסיבה מלאה בסלבריטאים, שקראתי בעיתון ניו-יורקי ידיעה על רצח של ארבעה בני משפחה בקנזס הרחוקה. הרצח ריתק אותי. אני יכול להסביר למה, אבל לא אעשה זאת. החלטתי ללכת ולחקור את הרצח. ידעתי שאנשים לא ממש יתאהבו בי ממבט ראשון, שם בדרום הרחוק שהוא כל-כך לא ניו-יורק, אז לקחתי אתי את נל – התחקירנית ושומרת הראש שלי.

באמת, נל הצילה אותי כשיצרה את הקשר הראשוני עם בני המקום שהוכו בתדהמה אחרי שראו אותי. אחר כך הסתדרתי בעצמי. בכל פעם שהיה לי קשה לפתוח את סגור ליבו של מישהו, פשוט סיפרתי לו כמה לי בעצמי היה קשה. אתם יודעים, מהניסיון שלי, בכל פעם שאתה מספר משהו קשה על עצמך, הצד השני משיב באותה מטבע.

חקרתי את הרצח וידעתי כי אני עומד לכתוב את הרומן הלא-בידיוני הראשון. כמו כן ידעתי שהרומן הזה ישנה את פני הספרות. נהגתי להתרברב על כך בפני העורך שלי, שהיה באותה תקופה העורך של הניו-יורקר. זה לא הפריע לו – הוא היה רגיל אליי. כמו כן אהבתי להשוויץ בכשרוני בפני כל מי שהאזין. זה לא הפריע גם להם – כנראה שיש בי משהו שגורם לאנשים לאהוב אותי.

בהתחלה היה הכל מעין תרגיל בכתיבה. באותן שנים הייתי עסוק בניסיון לטשטש את ההבדל בין ספרות ועיתונאות. חשבתי לי שאם ספרות היא רכילות ועיתונאות היא רכילות, אפשר לעשות גם עיתונאות בצורה ספרותית. ואז פגשתי את אחד הרוצחים – פרי סמית'. האיש הזה, שנראה כמו כל איש דרומי אחר, שינה לי את החיים. כלומר, אני שיניתי לי את החיים, אבל בזכותו.

זה אני באחת מהחליפות היפות שלי. אה, וזה סמית'

אני לא אגיד שהתאהבתי בו. אחרי הכל, באותן שנים הייתי מעורב רגשית. אבל בהחלט היה בו משהו. אני חושב שאנחנו דומים – שנינו מהדרום ולשנינו היה קשה. בהתחלה הוא לא סמך עליי, אבל הפעלתי את כל המניפולציות הרגשיות שאני יודע להפעיל – ותאמינו לי, אני אלוף בזה – ובסוף זה עבד. האיש הזה נפתח אליי ובילינו שעות ביחד בתא שלו בבית הסוהר.

הוא חשב שאני מחבב אותו. דאגתי להציג בפניו את החזות האוהבת שלי. אפילו דאגתי לו ולעמיתו לרצח לעורך דין ראוי, שייצג אותם כהלכה ודאג לדחיית התלייה שלהם שוב ושוב. החזות הזו, האוהבת, התאימה לי כמו צעיף לבן לכובע שחור. הייתי כל-כך משכנע בדמות הזו, שאני בעצמי התבלבלתי לפעמים. אבל רוב הזמן פשוט התרכזתי במטרה – שהייתה, כזכור, לכתוב את הרומן הלא-בידיוני הראשון ולהיות יותר מפורסם ממה שהייתי קודם לכן.

זה הצליח. העמודים נערמו זה על גבי זה, והפרסום שלי הלך וגבר. הבעיה הייתה שהסמית' הזה פשוט לא היה מוכן לספר לי מה קרה בליל הרצח. אני חייב להזכיר שחיבבתי אותו, אבל זה כבר היה מוגזם. הוא גם לא רצה למות. ואני כבר כל-כך הייתי מוכן לסיים את הספר ולזכות בתהילה. אז הגברתי את רמת המניפולציה. זה עבד. רוצחים, אפילו אם הם אינטיליגנטים כמו סמית' שלי, לא ניחנים בראייה המדוייקת שלי, שפולחת ישירות ללב האדם.

ואז הוא מת. הייתי עצוב. לא בכל יום זוכה אדם כמוני לראות איש נתלה. זה באמת היה לי קשה. אבל המסיבות, תכניות הטלוויזיה, חיקו של הגבר שלי ובעיקר האלכוהול השכיחו ממני את כל זה. זו הייתה תקופה די מעניינת, מה שקרה אחרי שהספר – שנקרא "בדם קר" – יצא לאור. אבל גם על זה אני לא אספר לכם.

ועכשיו, כמה משמח, יש עוד סרט עליי. האיש שמגלם אותי – פיליפ סימור הופמן – באמת עושה עבודה מצויינת והאנפוף שלו מזכיר אותי מאד. ואני גם אוהב את הסצינות של המסיבות, שבהן כולם רואים עד כמה הייתי מסמר הערב. בכלל, אני חושב שהסרט תפס אותי בצורה כל-כך מדוייקת. לי יש בעיה עם הסרט משום שקשה לי להבין למה שמישהו ירצה לבלות איתי שעתיים. אבל אני מניח שאנשים שלא מכירים אותי, ישמחו לשמוע על האיש ששינה את פני העיתונות. חוץ מזה, אני יודע לעשות מניפולציות רגשיות כל כך יפה.

נכתב במקור עבור מגזין "חיים חדשים"

בכוכב הקופים

הגורילז הם להקה וירטואלית, שהוקמה על ידי דמון אלברן מבלר וג'ימי יולט (Hewlett), הצייר של "טנק גירל". שאר חברי הלהקה, ככל הידוע לי, אינם ידועים. יש, כמובן, קסם אדיר ומובן מאליו במסתורין שהגורילז עטו על עצמם. קסם סאלינג'רי של האמן הפורש מן העולם. אבל הגורילז לא פרשו מן העולם, הם עשו משהו אחר, עם מקדם מגניבות סמיוטי מטורף: הם החליפו מסמן במסמן. הגוף שלנו משמש, בין השאר, כמסמן, שהמסומן שלו הוא אנחנו. אני לא מכיר, למשל, את פלאי. לא באמת. יש לי תוכן תודעתי מסוים, שמאוחסן תחת הקטגוריה "פלאי גרייצר". התוכן התודעתי הנ"ל מוצמד, בין השאר, לאיך שפלאי נראה. הגוף והפנים משמשים כמסמן, שהמסומן שלו הוא מי שאנו חושבים שהוא אותו אדם. יש כל מיני סיבות לכך שאנחנו לא באמת חושבים על הגוף כעל מסמן: הגוף הוא האם-אמא של השרירותי, קצת קשה להחליף אותו, ואנחנו יודעים שיש לו מטרות נוספות מלבד לעזור לנו לזהות את פלאי ברחוב. סיבה נוספת, קשורה לכל זה, היא העובדה שהגוף לא נתפס, עד רמה מסוימת, כמשמש לתקשורת. אנחנו לא מכניסים את האופן שבו בנאדם נראה לתוך היגיון תקשורתי. אנחנו לא שואלים לגביו שאלות מהסוג שנשאל לגבי מסמנים אחרים. לא נשאל למה בחר א' דווקא בגוף הזה, ואיזו מטרה תקשורתית הוא מנסה להשיג לגבי נמען מסוים. אבל חישבו רגע על מישהו שהחליף את גופו לגופהּ, והופ – תקשורת. (הערה ביבליוגרפית: אני מניח שאני לא חשבתי על זה ראשון, ושיש אי שם מישהו/י שחשבו על זה לפני, כתבו, חתמו, ועכשיו נשללו מקרדיט. מצד שני, אני לא מכיר אותם. הפניה תתקבל בברכה. אלא אם כן מדובר בקריסטבה) עכשיו, נסו לדמיין איזה לאונרד כהן. לאונרד כהן נותן ריאיון, לאונרד כהן הולך לים, לאונרד כהן במדורי הרכילות. בעצם, עזבו את לאונרד כהן. בואו נלך על בריטני ספירס. בריטני נותנת ריאיון (תקשורת), מישהו מצלם את בריטני חשופת חזה בים (תקשורת?), בריטני במדורי הרכילות (תקשורת? – תלוי ביחצן). אנחנו מרכיבים בריטני דימיונית, מושג בריטני, ומעדכנים אותו על פי המידע שאנחנו מקבלים. כאשר אנחנו זוכים לראות צילומי פפרצ'י של בריטני חשופת חזה, אנו עומדים בפני שתי אפשרויות: א. לומר – זה החזה של בריטני. ב. לומר – למה בריטני רצתה שנראה את חזה? ומה עשו הגורילז? הם החליפו מסמן, שלא משמש לתקשורת, במסמן תקשורתי לגמרי, מצויר. הם בוחרים איך הם נראים. הם בחרו את הכינויים שלהם. אי אפשר לצלם את מורדוק, חזהו מתבדר ברוח, אלא אם מישהו יצייר אותו כך. הגוף שנתן למורדוק אלוהים (קרי, יולט) אמור לומר לנו משהו על האופן שיש לתפוס בו את מורדוק. מורדוק נראה כפי שיש לתפוס אותו. D-2, מורדוק, נודל וראסל הם פיקציה, שהולכת ונרקמת, ומקבלת נוכחות מאיפה שהם מופיעים – קליפים, סרטוני אנימציה קצרים (וגרועים), פוסטרים ואתרי אינטרנט. אנחנו מרכיבים אותם מתוך כל הפאזל הגדול הזה. זה נכון, כמובן, גם לגבי יוצרים אחרים. אלא שכאן הפאזל תקשורתי כולו. אם, כאשר ספירס מופיעה בדפי הרכילות, אנו יכולים עוד להנות ממותרות הספק, ולהניח שאולי כאן היא נתפסה באמת, האופציה הזו לא קיימת לגבי הגורילז. המשחק בין היוצר ליצירה הוא לא משהו חדש מדי. כל מיני משוררים רומנטיים, מאוסים יותר או פחות, בדו לעצמם ביוגרפיה, שהשירים היו חלק בלתי נפרד ממנה. לקרוא את השירים שלהם מבלי לדעת משהו על היוצר (בעיקר מה שהוא רצה שנדע), פירושו להתעלם מההקשר הרלוונטי ליצירה. פירושו אנכרוניזם. ההבדל הוא, כמובן, שבמקרה של הגורילז (ולהקות וירטואליות אחרות), קשה לטעון לביוגרפיה אמיתית. הכל מומצא. היצירה ממציאה את היוצר, שממציא את היצירה. ומי שיגיד ראשון "פרננדו פסואה" מקבל שקל. בגלל זה מגניב כל כך לראות את הקליפים של הלהקה הזו, ופחות מגניב לשמוע את השירים. הקליפים הם חלק בלתי נפרד לא רק מהשיר, אלא גם מהלהקה. הם הלהקה. והקליפים שלהם מגניבים עוד יותר בגלל שהם קליפים לכל דבר. כלומר, במקום לספק קליפ, שבו נראה חלק מחייו העגומים של D-2, קיבלנו קליפ-קליפ. קיבלנו גורילות מרקדות. עכשיו לך תדע אם הגורילות ריקדו באמת במציאות הבידיונית, שבה קיימים חברי הגורילז, או שמא חברי הלהקה הבידיונית עשו קליפ, שבו רואים גורילות מרקדות. לך תדע מה בקליפ אמור להיות רלוונטי לבניית המושג "נודל", ומה אמור להיות חלק מהקליפ. התפרעות סמיוטית לכל דורש. אבל מה שמגניב באמת, ושהוא כנראה (די בבירור) רק התפרעות פרשנית שלי, הוא איך שהם מצוירים. עם העיניים החלולות והאפים הקופיים. הקופיות הזו היא חווייה מתקנת. לראות אחד מהקליפים שלהם ולצאת לאוטובוס, לא עושה טוב לאהבת האדם שבך. אם מביטים יותר מדי, קשה להביט אח"כ בנהג, להביט במראה, מבלי להרגיש בכוכב הקופים. ואם מביטים יותר מדי, קשה להמשיך להביט. כי אחרי זמן מה, אתה מוצא את עצמך בוהה בקליפ שבו קופים שרים לקופים במקצב שעושה לקופים נעים בבטן. וכל ההתלהמות הסמיוטית שלעיל נראית איכשהו פחות רלוונטית. (התמונות: מוויקיפדיה)