הצפייה בשורטבאס השאירה בי תחושה של פספוס, על אף היותו מעניין, עשוי כהלכה, מרשים – או כל סופרלטיב אחר שנהוג להצמיד לסרט אהוב. לקח לי, אם כן, זמן מה להבין מה מקור התחושה הזו. האינסטינקט הראשוני הצביע על סופו הקונבנציונלי להחריד של סרט זה – סוף העומד בניגוד גמור לרובו של הסרט. לאחר מחשבה נוספת הגעתי למסקנה שאני עדיין "סאקר" של הפי-אנדים (שנים של תיבנות על ידי סרטים אמריקאיים לא נמחקות בכזו קלות).
למען האמת כנראה שלא הייתי מצליח להבין תחושה זו לולא חברי לצפייה, אשר סיפר לי במפורט על תגובות הקהל הסינמטקי בהקרנה שבה נכח. על פי החבר, כל קטע בסרט שנוקט באלמנטים פורנוגרפיים בסרט הלא-פורנוגרפי הזה – וכאלה לא חסרים בו – לווה בתזוזות ורחשים של אי-נוחות מהקהל. רחשים אלה התגברו והגיעו לידי הבעת גועל מופגנת בתמונות ה"פחות מקובלות" בסרט, כגון הנשיקה המוצמדת לראש העיר הזקן, או משמניה הנשפכים של אחת הנשים ברקע אחת מסצנות האורגיה הרבות.
שורטבאס מציג עולם בועתי: לכל אורך הסרט אנו חוזים בחברה בעלת מיניות משוחררת הפתוחה לניסיונות הפרטים בתוכה לבדוק את גבולות המיניות שלהם. נדמה כאילו כל העולם המאכלס את הסרט משתייך לחברה זו. העולם החיצון בא לידי ביטוי רק על ידי הדמות המנסה להיכנס ממנו אל הבועה, ואין הופעה ישירה של תגובות חברתיות שליליות שהיו מתעוררות, קרוב לוודאי, בעולם החיצוני.
זה, לדעתי, מקור תחושת הפספוס שעלתה בי: צפיתי בסרט בבית ובחברת זוג חברים, כששלושתנו לא "סטרייטים", במידה זו או אחרת. בכך איבדתי את ההזדמנות לחזות בחלק ממה שזכה חברי לחזות בו – התנפצות הבועה של הסרט אל העולם החיצוני, התנפצות הנחווית בעוצמה גדולה יותר עקב היעדרו המוחלט של העולם החיצוני מהסרט עצמו.