תגית: ארצות הברית

"מלחמה היא גיהנום"

ה-24 בפברואר, בשמונה בערב, יוסי גורביץ ידבר על מלחמת האזרחים האמריקנית. המקום: החללית, הירקון 70, תל אביב. אנשי החללית טוענים שמקובל להביא שתיה, כדי להצהיל את הערב. אז תביאו משהו, אם חשקה לבכם. אנחנו, על כל פנים, נביא גם. רשות הדיבור לטיזר:

מלחמת האזרחים היא ככל הנראה האירוע החשוב ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. היא לחשה מתחת לפני השטח עשורים מספר, התפרצה באלימות חסרת תקדים במשך ארבע שנים והביאה למותם של יותר ממיליון בני אדם – אבל היא לא הסתיימה ב-1865; המלחמה הזו נותרה גורם חי ונושם בתרבות האמריקנית של ימינו.

ההרצאה תעסוק בשורשיה התרבותיים של המלחמה, בהיותה המלחמה המודרנית והטוטאלית הראשונה, באופן שבו העייפות משפיכות הדמים גרמה לצפון ולליברלים בארה"ב לשמוט את פירות הנצחון, ובמורשתה.

למה אובמה חשוב

לא כתבתי מאז שנגמרו הבחירות בארה"ב. ניסיתי לכתוב. ניסיתי לקחת את כל סיפור אובמה ולהכניס אותו לתוך פוסט נרטיבי, סדור לעילא, שתחילתו בחליל וסופו בתרועת חצוצרות. זה לא קרה. הדרך היחידה שאני יכול לכתוב את הפוסט הזה, כנראה, היא בנקודות תלושות. וכך יהיה.

1.

בשנים האחרונות נראיתי קצת כמו ג'ואל גריי ב"קברט", שר שיר אהבה לגורילה. "If you could see her through my eyes," הוא שר, מונה את מעלותיה*. חשו כך, נדמה לי, לא מעט אמריקנופילים אחרים, בעיקר באקדמיה ובשמאל. הקליפ הזה של The Decemberists מצייר היטב את דמות הגורילה. אמריקה, הדמגוג רבוע הלסת.

ולך תסביר. נסה להגן על "המולדת השניה", כניסוחו הקולע של יוסי, כאשר זו פותחת מחדש את הגולאגים, ומענה ורוצחת. ואז בא אובמה, ונזכרתי. אמריקה. לא בגלל מה שהיא, אלא בגלל מה שהיא יכולה להיות.

* ביוטיוב, משום מה, אפשר למצוא רק גרסה חצי-מדובבת לספרדית, שקוברת את הפואנטה, או את הביצוע הרע של "קברט 2000"

2.

הדרך הטובה ביותר לפספס את מה שקרה כאן היא לקרוא את המאגנום אופוס של ניוזוויק. כתבי העיתון זכו לסקר מקרוב את הקמפיינים של כל המועמדים, לאחר שהבטיחו שהדברים יפורסמו רק בתום הבחירות. שבע כתבות ענק, והפואנטה היא "אובמה ניהל קמפיין מעולה". הוא השתמש באינטרנט, הוא הוציא את הצעירים, הוא ניצל את המשבר הכלכלי, והוא לא סטה מהמסר.

הכל נכון, אך דהוי כל כך. מתי התחלנו לחשוב בשיווקית? איך קרה שזה כל מה שנלקח מהבחירות האלו? אנשים לא הצביעו לאובמה בגלל שהוא ידע לנהל קמפיין. הם הצביעו לו למרות זאת. אנשים עברו מדלת לדלת, חיכו שעות בתור לקלפי, בכו. והם עשו זאת כי מאחורי סיסמת ה-"Hope" הם ראו אדם. ואיכשהו, אפילו מאות סטיקרים, עשרות נאומים זהים, לא הצליחו לטשטש את פניו.

3.

קשה לומר שעקבתי אחרי הבחירות מתחילתן. קיבלתי מדי פעם עדכונים טלפוניים מיוסי, אבל התמדתי בעצלותי הנרגנת. ואז, מתישהו באמצע הפריימריז של הדמוקרטים, העלו ב-3quarksdaily פוסט. כותרת המשנה היתה "במקרה שטרם ראיתם זאת, אובמה על גזע באמריקה".

עכשיו,quarksdaily3 הוא לינק-בלוג מוצלח, אבל הוא עוסק בדרך כלל במדע, פילוסופיה וספרות. לא בדיוק המקום שאתה מצפה לפגוש בו פוליטיקאים נואמים. לחצתי על פליי.

אלו היו ימי ג'רמיה רייט, הכומר האבסורדי של אובמה. ציטוט מאחת הדרשות שלו, "God Damn America", רץ בלופ נורא בתחנות הטלוויזיה. במקום להשליך את רייט, אובמה נאם.

הוא לא ייפה את האמירות של רייט או הכחיש שהכיר אותן. הוא עמד על הפודיום, ובמשך 37 דקות דיבר על יחסי גזעים באמריקה. נאום ארוך, כן, מורכב. הוא דיבר על התסכול השחורים בארה"ב, שהפך למרירות, ואז, באותה נשימה, דיבר על לבנים שאיבדו משרה לשחור בשל אפליה מתקנת. הוא דיבר כמו אדם. לכן העלו אותו ל-quarksdaily3, לכן רייט ירד מסדר היום, לכן הוא ניצח.

4.

היה שם עוד משהו. כצפוי, אובמה גינה את רייט. בפי כל פוליטיקאי אחר, זה היה מסריח מזיעת סקרים ואימת אלקטורים. לא כאן. אובמה סירב לגנות את רייט על זעמו. הוא גינה אותו על משהו אחר, על שאיבד אמון באמריקה. רק אז הבנתי למה "Hope" היא יותר מסיסמה ריקה. בעצם, Hope זה בדיוק מה שלא הצלחתי לנסח כל השנים ההן, אמריקה כפי שהיא יכולה להיות.

5.

נאומים אינם מדיניות, אני יודע. אני מקווה, מאמין, שיודעים זאת גם רבים ממצביעי אובמה. אבל, שלא כבעבר, כבר איני שותף לבוז שחשים רבים כלפי רטוריקה. אבל דמוקרטיות מקיימות בתוכן סתירה מובנית. הן דורשות את התגייסות האזרחים – לדעת, להצביע, להתנדב – ובה בעת שוחקות את האמון שהוא בסיס ההתגייסות הזו. קשה אחרת במערכת שבנויה על פשרות. נאומים אינם מדיניות, אבל הם דרך להתגבר על הסתירה הזו.

הנאומים של אובמה חשובים. "We coach little league in the blue states and, yes, we've got some gay friends in the red states," הוא אמר כבר ב-2004, בנאום שלו בוועידה הדמוקרטית. הוא גרם לאנשים להאמין שהם יכולים להיות טובים יותר, ליצור "איחוד מושלם יותר".

משהו מוזר קורה כשאתה תולה באנשים תקוות. חלקם משתדלים להגשים אותן. זו משמעות הניסוי האמריקני, הרגע ההוא שבו, בניגוד לכל היגיון, עם החליט לשלוט על עצמו. בגלל זה אובמה חשוב. הוא גרם לאנשים לחזור ולהאמין בניסוי הזה. והניסוי הזה, כולו, הוא אמונה בבני אדם.

6.

לא אחדות המסר קנתה לאובמה את הניצחון, אלא סוג המסר. פרנק ריץ' כתב זאת יפה. במשך שמונה שנים, הוא כותב, אמרו לנו האנשים שבשלטון שאנו קטנים, עיקשים וטיפשים – קלים לפילוג וקלים להפחדה […] שמענו את ההשמצות הללו על אמריקה בתכיפות כה גבוהה, עד שהתחלנו להאמין בה". אמרו שהצעירים ציניים מדי, שהם לא יצביעו; ואמרו שלבנים לא יצביעו לשחור; ואמרו שאמריקנים לא יתנגדו למלחמה. והנה, אמריקנים התנגדו למלחמה; לבנים הצביעו בעד שחור; והצעירים יצאו להצביע. במשך שנים אמרו לנו שהדור הזה הוא דור ציני. זה לא היה הדור, אלה היו הפוליטיקאים.

לכו לראות מה עשה ביבי לאתר שלו. בליכוד בטח קראו את ניוזוויק.

הפוסט הנ"ל פורסם גם בחברים של ג'ורג'

Here Be Slashers

מסע אסוציאטיבי במרחב האימה של הוליווד-תחתית

 

בכל זפזופ לילי לאחרונה, הממיר שלי מציע לי שלל סרטים אלמוניים המוגדרים "אימה". מישהו בHOT קנה כנראה במבצע סטוק של סרטים שעינו של צופה קולנוע לא שזפה אותם מעולם. בימים האחרונים יצא לי לבהות בשניים מהסרטים האלה, שלא היו סרטי אימה מהסוג המבעית אלא סלאשרים מהסוג המגעיל, שמתמקד בכאב, באיברים כרותים ובשפריצים של דם. הדימיון העלילתי המובהק בין שני הסרטים עורר בי מחשבות (חיפוש משמעות במיץ של הזבל הוא סטייה ארוכת יומין אצלי).

שני הסרטים עוסקים באמריקאים צעירים שיוצאים מארה"ב לחפש הרפתקאות (כלומר בעיקר סקס) במקומות אקזוטיים. עלילת שניהם מתחילה כשהגיבורים מגיעים לגן-עדן מחוץ למסלול התיירים הכבוש (הוסטל סלובקי מלא מזרח-אירופיות מתירניות ומסולקנות באחד; חוף ברזילאי בתולי מלא מולאטיות בחוטיני בשני). בשניהם מתברר שהאידיליה היא מסווה למזימה אכזרית (ארגון בעל סממנים נאציים שצד מטיילים למטרות עינויים סאדיסטיים באחד; רופא שקוצר איברים להשתלה בשני) הצופנת בחובה מוות בייסורים לגרינגוס מהעולם הראשון, ובייחוד לאמריקאים – אם כי בשני הסרטים יש גם משת"פים שחוטפים ראשונים: שתי יפניות באחד, זוג סקנדינבי בשני.

 

סנוב, בטווין פיקס כבר היית?

הסאב-טקסט של הסרטים האלה רועם כל כך, שהוא הופך לטקסט: העולם הגדול מלא מטורפים שרק מחכים לאמריקאי שייפול להם לידיים; הכי טוב בבית, ואם אתם מתעקשים לטייל, עדיף שתעשו טיול רכבות באירופה הקלאסית ותפגשו את ג'ולי דלפי לפני הזריחה. בכל מקרה, אל תתערבבו עם הברברים, ובטח לא עם פשוטי-העם (סרט אחד מתרחש בהוסטל לתרמילאים; בשני ההגעה לחוף המקולל נובעת מתאונה של אוטובוס מקומי), ובשום אופן אל תזדיינו עם הילידים.

אומרים שסרטי האימה של שנות ה-50, שתיארו פלישות של יצורים רצחניים מהחלל ומוטציות רעבתניות, שיקפו את החרדות מפני מלחמה אטומית ו/או פלישה רוסית. אני נזכר בסלאשרים שהיו פופולריים בנעוריי, כמו יום שישי ה-13 והסיוט ברחוב אלם. זירת ההתרחשות של הסרטים האלה היתה בתי הפרברים, מקסימום מחנה קיץ של הצופים. הסכנה בהם באה מבפנים – מתוך הבית, השכונה, הקהילה, המשפחה. במקביל לדייויד לינץ' (קטיפה שחורה, טווין פיקס), הסרטים האלה חשפו את האימה החבויה מאחורי גדרות העץ הלבנות והמדשאות המטופחות של אמריקה השמרנית. וריאציה אחרת, שאפשר לזהות בסרטים כמו המנסרים מטקסס והטרמפיסט, שיקפה את הפחד של אמריקה השבעה (בחוף המזרחי והמערבי) מפני הרדנקס, הווייט-טראש ושאר הנפולת האנושית  ששורצת בלב היבשת.

תהא הזירה אשר תהא, הגיבורים היו תמיד צעירים יפים ומבוססים בגיל ההתבגרות (בארה"ב זה אומר כנראה 15-25), והמסר היה שאין מקום בטוח, שאסור לסמוך על אף אחד.

ווס קרייבן, שיצר את הסיוט ברחוב אלם בשנות ה-80, תימצת את הנוסחה הזאת ואולי גם מיצה אותה כעבור עשור, בסדרת הצעקה. הסרטים האלה התרחשו בקולג', התחנה הראשונה מחוץ לבית של אמריקאים מהמעמד הבינוני ומעלה שיוצאים לעולם. הרוצח לבש מסכה, היכה בכל מקום ויכול היה להיות כל אחד: הילד המקובל או הילד הדחוי, השרת או המורה או העיתונאי או אמא. בעצם לא ממש משנה מי הרוצח, כי מיד אחרי שהוא ייחשף וימות, יתפוס מישהו אחר את מקומו. הגיהנום הוא הזולת, ואין מפניו מקלט.

היום ארה"ב שוב במלחמה, כמו בשנות ה-50, ושוב היא מרגישה מאוימת מבחוץ. וכמו בכל קהילה מאוימת, אימת השכן נדחקת בפני אימת הזר. Better the devil you know. פרדי קרוגר, המפלץ שנולד בחלומות, ביטא בשנות ה-80 את האימה של ארה"ב המהוגנת מהסיוט החבוי בתוכה, אבל היום יש מספיק סיבות לדאגה בחוץ. ה"אחרים", The Great Unwashed, הם הסיוטים העכשוויים.

 

פיתוי? קטלני!

מכנה משותף של כל הסלאשרים בעבר ובהווה, ולא משנה איפה הם מתרחשים, הוא אימת הסקס: הרציחות מופיעות תמיד במקביל לגילויים ראשונים של מיניות; המתירנות הורגת; וכל צופה סלאשרים שעיניו בראשו יודע שמי שמשתרלל (ובעיקר משתרללת) במערכה הראשונה גוזר על עצמו מוות אכזרי עד המערכה השלישית, ולרוב הרבה לפני כן. אם הסרטים שראיתי השבוע מייצגים מגמה, הרי שכיום "גילויי המיניות" האלה נושקים ל"פורנו" רך. הקשר בין סלאשרים לסופט-קור לא נגמר שם. בהיותם ז'אנרים פשטניים אפילו יחסית להוליווד, הם ממחישים בבוטות תֵמה רווחת בקולנוע ההוליוודי, שקושר בעקביות סקס עם מוות (בניגוד לפורנו, שמזהה סקס עם חיים); בפוסט הראשון בבלוג שלי תיארתי איך הסרטים המכונים "ארוטיים" – החל מרבי-מכר בנוסח אינסטינקט בסיסי ודומיו, וכלה בזבלוני הסופט-קור של שנון טווייד ושות' – הם למעשה סיפורי מוסר פוריטניים שמזהים שחרור מיני עם פשיעה אלימה. אנטי-ארוטיקה במסווה של פסאודו-ארוטיקה. קארי של בריאן דה פלמה הביא לידי ביטוי קולע את השניוּת המתחסדת הזאת; גם סקורסזה נגע בנושא בפסגת הפחד. באחד זוהי האמא האדוקה שנחרדת מהמיניות המתעוררת של בתה, בשני זהו האב השמרן.

 

מה בא קודם, העגל או הפרה?

(וגם: איך לעזאזל אומרים דיסקליימר בעברית?)

אין באמור לעיל משום יומרה לספק סקירה מקיפה של תולדות האימה הקולנועית לדורותיה. אני מסכים מראש עם כל מי שיטען שהקישורים שעשיתי אסוציאטיביים, או יציע נראטיב חלופי. השאלה המתבקשת היא האם סרטים כאלה נותנים ביטוי לאימה אותנטית "מלמטה", כלומר של קהל היעד, או שמא הם משקפים אינדוקטרינציה "מלמעלה" (כלומר של הממסד, הלא הוא דור ההורים, שמפיק את הסרטים). התשובה המתבקשת היא גם וגם, אבל אפשר להמשיך ולתהות האם הפרה רוצה להפחיד יותר משהעגל רוצה לפחוד? האם נוטרי הסדר הישן מלבים את הפחדים האלה כדי להנחיל אותם לדור הבא וכך לקפד באיבה כל חתירה לאלטרנטיבה ולשמר את מעמדם המיוחס? השאלה הזאת קשורה לדעתי לשאלה שהעלתה מיטל שרון בפוסט שלה. היא כתבה אמנם על שנאה, ולא על פחד, אבל התהייה בעינה עומדת: איפה נגמרים המבנים החברתיים ומתחילות תכונות האופי? או שמא חד הם, והמבנה החברתי הוא פשוט שיקוף חיצוני של המבנה האישי, הגנטי וההורמונלי?

אפשר להתפלמס רבות בשאלה הזאת, ודילמת תורשה-סביבה אכן פרנסה קריירות אקדמיות שלמות. ההגות האזוטרית,*+ מצידה, פותרת את הקושייה בשיטת הקשר הגורדי:

As above so below, שנו האלכימאים, והטנטרים מציירים מנדלות שמשקפות את המיקרוקוסמוס והמקרוקוסמוס כאחד. חכמ(ולוג)י הזן, מצידם, ייתנו לשואל מכת מקל בראש כשואלים: מה זה משנה בעצם? בין אם הפחדים האלה הם תוצר הורמונלי "אורגני" ובין אם הם התניה חיצונית "מלאכותית", הבל הבלים הכל הבל – אשליית מאיה, תלאות סמסרה. לאדם נתונה היכולת (הזכות?) להשליך מעליו את כבלי התורשה והסביבה כאחד ולהקים במו ידיו מבנים חדשים, שיתאימו יותר לרצונו – ושיֵהרסו גם הם בתורם, כי הרי אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר. זהו בעצם מותר האדם מן הבהמה. זוהי גם הדרך לשחרר את הילדוּת מהכלא, הן עבור "הילד הפנימי" שבתוכנו והן עבור זה החיצוני שבאחריותנו.

* מה לעשות, כל משפט שאומרים במרמיטית מסתיים באלכימאי עם מנדלה, אפילו אם הוא מתחיל בברזיל או בהוליווד עם אבא וגונזילה.

+ קצת לא נוח לי לכתוב את הצירוף "ההגות האזוטרית". האזוטריקה מעוניינת בראש ובראשונה בפרקטיקה. ההגות רק ממשיגה את הטכניקות, ולא שווה כלום בלי העבודה.)