תגית: אפרת בן-צור

אדום חזה

יש אלבומים שאת שומעת והם כל כך יפים שמתחשק לעשות משהו קיצוני. לקעקע אותם על המצח. לכתוב על הסדין הכי גדול בבית ולתלות על מגדל הקריה. להסתובב בעיר עם מגפון ולצעוק: אזרחים, שימו לב, יש אלבום חדש של אפרת בן-צור!

לכתוב פוסט בבלוג שאף אחד כמעט כבר לא קורא בו.

פינת הוידוי: היו המון שנים בחיים שלי שלא הקשבתי בכלל למוזיקה. רשמית זה היה בגלל הפער בין מחירי הדיסקים לגובה ההכנסה שלי, אבל זאת לא הסיבה האמיתית. אני לא אכתוב כאן את הסיבה האמיתית.

כשחזרתי לשמוע מוזיקה, האלבום הראשון שקניתי היה "צוללת". הקשבתי לו בריפיט, בווליום מטורף, במשך חודשיים בערך. הוא זרם לי בורידים. ואז עזבתי אותו והמשכתי הלאה, ובכל פעם שנזכרתי בו מאז הנחתי שהתגובה החזקה שלי לא היתה קשורה לאיכות ה"אמיתית" שלו אלא להרעבה המוזיקלית שממנה הגעתי אליו.

טעיתי.

לפני חודש היתה הופעת השקה לאלבום החדש של אפרת בן-צור באוזן בר. הלכתי, בעיקר בשביל הנוסטלגיה וגם קצת בשביל אמילי דיקינסון. זאת היתה אחת ההופעות הכי טובות שראיתי בחיי. זאת היתה חוויה טוטאלית, מטלטלת ומרוממת-נפש. לעתים נדירות מאוד זוכים לראות אמן שנוכח כל-כולו על הבמה. אפרת היתה שם לגמרי – במלוא הרצינות והשטותיות, הפאתוס וההומור, האומץ לנסוק וגם להודות בחן בטעויות. כל החדר התמגנט אליה, ואני לא הבנתי איך יכולתי לשכוח את ההשפעה העצומה של השירה והלחנים שלה עלי. אבל יותר מזה, הרגשתי שעומדת על הבמה מישהי שנותנת לי משהו שקשה מאוד למצוא – מודל של נשיות כמו שאני עצמי תופסת אותה. נשיות זורמת, צומחת, משתנה מרגע לרגע, לא מחויבת אף פעם למה שהיא היתה לפני דקה. נשיות שיש לה נוכחות אבל לא תופסת פוזה. שום אלבום לא יכול לשחזר את הטוטאליות של הנוכחות הנשית הבימתית הזאת, וכמובן לא את העוצמה של הביצוע החי לעיבודים המעולים של השירים, אבל ROBIN מתקרב לזה ככל שאלבום יכול בכלל להתקרב.

לשירים של אמילי דיקינסון יש איכות של אטומים. המילים הן כמו פרוטונים ונויטרונים ואלקטרונים, שמוחזקים ביחד במתח עצום למרות הריק העצום שמתוח ביניהם. דבר זעיר, מיקרוסקופי, שאוצר בתוכו עוצמה אדירה. הקול והלחנים של אפרת בן-צור מלבישים את העוצמה הזאת במוזיקה. צריך המון יומרה והעזה, ובאופן פרדוקסלי גם המון ענווה, כדי להלחין משוררת ענקית כמו דיקינסון. צריך בשלות עצומה כדי להגיע לאיזון הנכון של יומרה וענווה שיאפשר הלחנה וביצוע שלא יביישו את הטקסט וגם לא יסתירו אותו. אפרת בן-צור נתנה מתנה לעולם, ובשם העולם, אם יורשה לי, אני מודה לה.

כאן אפשר להאזין לאלבום. מומלץ להגביר את הווליום ככל שירשו השכנים ועור התוף.

אלבומים קרובים ברוחם, למי שצריך: Misery is a Butterfly של בלונד רדהד, The Milk-eyed Mender ו-Ys של ג'ואנה ניוסם.