ובכן, הגשתי את התזה שלי. שלוש שנים מייסרות הגיעו לקיצן. אחרי שאקבל את הציון, אספר בפרוטרוט עד כמה תלמידי מחקר זקוקים למדריך מפוכח.בינתיים, העליתי אותה לשרת ואתם מוזמנים להשתמש בה כרצונכם. עזבו אתכם מזכויות יוצרים וכל החרא. תעתיקו, אם זה מה שעוזר לכם. למה שתרצו להעתיק? לא יודעת. אבל אם אתם עושים משהו שקשור באימהות ובציונות, יש שם ביבליוגרפיה מקיפה למדי.

 

בינתיים, זה התקציר:

 

עבודה זו עוסקת בייצוג הספרותי של אימהות מתות ובוחנת כיצד בונים הסופרים את הנרטיב שמספר את מות האם. העבודה סבה סביב שתי שאלות מרכזיות בנוגע לנרטיב הזה; ראשית, אילו אופני התמודדות מציעים הסופרים לגיבורים או גיבורות שאמותיהם מתו? שנית, איך משפיעה האידיאולוגיה הציונית ההגמונית על הנרטיבים שיוצרים הסופרים?

הפרק הראשון של העבודה בוחן את אופני ההתמודדות עם מות האם שמייצרים הסופרים שעסקו בנושא. הבחינה הזו נעשתה לאור צומת תיאורטי המשלב בתוכו את שיח האבל, שהוצע לראשונה על ידי פרויד ועוסק בתהליך הנפשי שעובר המתאבל, ואת השיח הטקסי שעוסק בטקסים השונים שמבצעת החברה כדי לציין את מותו של אדם. שני השיחים האלו מתלכדים בחייו של אדם אשר נפרד מאדם אהוב ומתלכדים לכדי נרטיב הפרידה, כפי שהוא מיוצג בספרות.

הפרק השני עוסק באידיאולוגיה הציונית ובהשפעתה על אופן בניית הנרטיב של מות האם. האידיאולוגיה הציונית הייתה מראשיתה תרבות פטריארכאלית אשר הציבה בחזית ובקדמה את הגבר, אשר שימש כחלוץ וכלוחם, והרחיקה את הנשים לתפקידים מסורתיים יותר של גידול הילדים וטיפוח הבית. עם חלוף השנים, התמתן מעט חוסר השוויון הזה, לפחות בייצוג הספרותי שלו, אולם לאורך כל העת ניכר כי החברה הישראלית והאידיאולוגיה הציונית שעומדת מאחוריה אינן שוויוניות, וממשיכות להתבסס על מוסכמות גבריות ופטריארכאליות מיסודן, אשר משותפות לתרבות המערבית כולה. סופרים אשר כותבים על מות האם בנוף התרבותי והספרותי הזה מתייחסים, במודע או לא, לציווים התרבותיים הסובבים אותם. באמצעות מחקר הספרות אני מקווה לבודד מן הנרטיבים שיצרו אותם הסופרים את מות האם, ולבחון אותו לאור השיח ההגמוני והביקורת עליו. הפרק השני בעבודה, אם כן, בוחן שתי אופציות התייחסות אשר עומדות בפני סופרים אלו: האופציה הראשונה היא כתיבת מותה של האם כדרך לאישוש מעמדה הנמוך בחברה והאופציה השנייה היא כתיבת מותה כדרך להבעת התנגדות למקומה של האשה והאם בחברה.

את השאלות הללו, הן על תהליך ההיפרדות מן האם והבנייה המחודשת של הסובייקט, והן על הקשר בין נרטיב מות האם ובין האידיאולוגיה הציונית, בוחנת העבודה בקורפוס ספרותי שכולל שמונה יצירות: "בדמי ימיה" (1991) של ש"י עגנון, שארה כסותה עונתה (1991) של אילנה ברנשטיין, חבלים (1998) של חיים באר, "בגוף אני מבינה" (2002) של דוד גרוסמן, אשה יקרה (1999) של יהונתן גפן, סיפור על אהבה וחושך (2002) של עמוס עוז, פוסט מורטם (1992) של יורק קניוק ועשו (1991) של מאיר שלו.