תגית: אוניברסיטה

אגודת הסטודנטים מאיימת לתבוע את מבקריה

הסיפור התפרסם תחילה בבלוג של "סולידריות"

ביום רביעי האחרון (14/5) קיבלנו, שישה מחברי  סולידריות, מכתבי איום בתביעה משפטית מפחידה בגין “הוצאת לשון הרע” מהיועץ המשפטי של אגודת הסטודנטים, שמאחוריו מסתתר יו”ר האגודה, גיל גולדנברג. את המהלך הביריוני והמופרך הזה נקט גולדנברג (שאינו חתום על המכתבים, אף שמזכירתו היא ששלחה את המייל) בתגובה לביקורת שהפצנו בפליירים ובכרזות ברחבי הקמפוס על התנהלות האגודה בראשות תא הדור החדש, שלא זו בלבד שחברת הבת שלה, “אאוטקום”, מעסיקה בסינמה סיטי עובדים-סטודנטים בתנאי קבלן, אלא שהיא מנסה גם, כתף אל כתף עם הנהלת הסינמה סיטי, לחבל בהתאגדות העובדים במקום ולמנוע אותה על ידי הקמת ועד פיקטיבי מטעם ההנהלה, התנכלויות ואיומים בפיטורים.

ששת המאוימים – ובהם רועי בל, מור קנדליק החברה בוועדת הביקורת של האגודה, נציג הסטודנטים לבי.איי כללי אסף מנור, נציג תארים מתקדמים בהיסטוריה אלעד שאול זמיר, נציג תארים מתקדמים בפסיכולוגיה וסוציולוגיה ספי סמואלוב ואנוכי – התקשו להכיל את האימה שהיכתה בהם באותו היום למקרא הדוא”ל שלהם. האם ייתכן שגולדנברג, שמתוקף תפקידו מכהן גם כיו”ר הדירקטוריון של חברת “אאוטקום”, בוחר להשתיק את מבקריו ולנסות באופן בוטה כל כך להלך אימים על סטודנטים, בתקווה לדכא את חופש הביטוי והמחשבה בקמפוס? ומרתיח לא פחות: האמנם משמשים שירותי הייעוץ המשפטי של האגודה ורשימת הכתובות של חבריה כדי לרדוף את הסטודנטים המבקרים אותה? מתברר שמשאבים השייכים לכלל הסטודנטים באוניברסיטה מנוצלים באורח שערורייתי לקידום מטרותיו הפוליטיות והאישיות של יו”ר האגודה, וזאת בדרכים שמזכירות משטרים עריצים וחשוכים.

במכתב מזהיר אותנו עורך הדין “לפרסם התנצלות באותן דרכי פרסום בהן נקטתם, וזאת תוך 72 שעות מרגע קבלת מכתב זה, אחרת תאלץ מרשתי לפנות לערכאות משפטיות”. את הרשומה הזאת אני כותבת שעות ספורות לפני פקיעת האולטימטום, ולבי כבד עליי. איש מאיתנו אינו משפטן בהכשרתו (עדיין ), והנטייה הטבעית הייתה לבקש את עזרת היועץ המשפטי של האגודה – אותו ברנש מבהיל שחתום על האיומים שקיבלנו… לאחר קבלת מכתבי האיום עברנו שוב ושוב על הכרזות שהפצנו, בקריאה לסטודנטים לפנות לנציגיהם וליו”ר האגודה ולדרוש שאלה יפעלו להכרה מיידית בוועד העובדים שהוקם בסינמה סיטי ולחתימה על הסכם קיבוצי. למגינת לבנו, התקשינו למצוא על מה להתנצל; לא ברור לנו כיצד האמת על התנהלות האגודה היא דבר מכפיש.

מכתב האיום מכיל מיני פלפולים והתנצחויות בנוגע לגובה שכרם של העובדים, ונטען שהוא “השכר הגבוה ביותר במשק בתחום של בתי הקולנוע”. בנוסף הודף המכתב את הקריאה המתבקשת להכיר בוועד העובדים באמצעות הטענה שהם “מקבלים את כל התנאים המגיעים להם מכוח חוקי המדינה”. אלא שהמציאות חושפת אמיתות ידועות שגם המסמך המשפטי הנחרץ ביותר לא יוכל להסתיר. נדמה שכל סטודנטית עובדת יודעת היטב ש-22 שקל לשעה עבור משמרת של תשע שעות על הרגליים, שמסתיימת ב-4:00 בבוקר ועוד שעה וחצי בהסעה עד הבית – אלה תנאים שקשה מאד לצלוח בהם את שבוע העבודה, ומה גם את הסמסטר. (גילוי נאות: הכותבת עבדה בסינמה סיטי למשך כמה שבועות מתישים להחריד בשנת 2005). אדרבה, בהנחה שמכתב האיום מדייק, אין בטענות שלפיהן “אאוט קום” מעסיקה עובדים “בשכר הגבוה ביותר בתחום” ובהתאם לתנאים הקבועים בחוק, אלא להוכיח עד כמה מצב עניינים מחפיר שבו זוהי הנורמה במשק, מצדיק התארגנות בוועד עובדים.

לבושתנו, אגודת הסטודנטים בראשות הדור החדש, שמתיימרת לייצג את כולנו, מחזיקה בשליטה המלאה על חברת הקבלן שלה, “אאוט קום”, ולמרות זאת אינה נוקפת אצבע כשזו פועלת ביד קשה ובנכלים לדיכוי ניסיון ההתארגנות של עובדי הסינמה סיטי – וזאת, אהה, בניגוד לחוק. ואולי אין להתפלא על כך שאגודה המתנהלת ואף משווקת את עצמה (חשבו על הצירוף “מחלקת הסברה”) במונחים צרכניים במקום דמוקרטיים, נוהגת כך בעובדי הקבלן שלה.

כיצד קרה שבמקום לדאוג לרווחת הסטודנטים, האגודה מרוויחה על חשבונם? איך ייתכן שלמרות המונופול של חברת הבת שלה על השמת העובדים בסינמה סיטי, היא בוחרת לשלשל לכיסה חלק מכספם במקום לסייע להם לפעול לשיפור תנאי העסקתם? גם אנחנו היינו רוצים לדעת, אולם כשחברת ועדת הביקורת של האגודה מטעם סולידריות, מור קנדליק, ניסתה לברר, העלה הניסיון חרס בידיה וכעת מאיימת גם עליה תביעה משפטית.

את מסע ההפחדה שמנהלות “אאוט קום” והסינמה סיטי נגד העובדים המתארגנים, מפעילים כעת גם נגדנו, ולהצדקת האיומים האלימים מוסבר במכתב כי דברי הביקורת שלנו “גורמים ליצירת תדמית שלילית (של אגודת הסטודנטים – א.מ) בפני קהל הסטודנטים אותו היא מייצגת”. צר לנו על שפגענו בערך המותג שביקש גולדנברג למכור לסטודנטים, אך לא ניתן יד לניצול עובדים, ומה גם סטודנטים. האגודה שייכת בראש ובראשונה לסטודנטים, אולם דומה שגולדנברג שכח מי כאן עובד בשביל מי. אם תרצו, אין זו אגודה.

 

זכרונות מהאוניברסיטה

1. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר שמתי לב שכל התהליך הזה של התואר זה עניין די ארוך וזה גם בלגאן לא קטן ואני מה אני יש לי כוח לשטויות כאלו. אז הבנתי שכדי לקצר תהליכים אני צריך להפגש כמה שיותר מהר עם המנג'ר של כל הברדק כי כידוע מי שמשפיע – משפיע, ואני הייתי צריך את מי שמשפיע. ראשון הלכתי אל הדיקן רק שהוא אמר שעם כל הכבוד הוא לא יכול לעשות שום דבר ואולי אנסה אצל הרקטור. רק שגם הרקטור וגם המשנה לרקטור לא הבינו בכלל מה אני רוצה מהם ואמרו לי לחפש אצל הסנאט. את הסנאט זה כבר לא פשוט למצוא אבל בסוף תפסתי אותם במקרה מתכנסים ומיד ביקשתי מהם שיקצרו לי אבל גם הסנאט וגם הוועדה המתמדת שלו לא ממש רצו לדבר איתי ואפילו אמרו שאני חצוף. אז אמרתי אולי הוועד הפועל יעזור לי וארבתי להם במסדרון איזה כמה שבועות אבל גם הוועד הפועל לא ממש פעל והם שלחו אותי פחות או יותר קיבינימאט. חבר הנאמנים (בעיה למצוא אותם אבל אם מתעקשים מאוד זה אפשרי – אגב אוכל מצויין) בכלל רצו להרביץ לי מה שהשאיר לי רק את הנשיא של כל האוניברסיטה בכבודו ובעצמו. הנשיא גר בתוך מצבור לא קטן של משרדים ויש לו הרבה עוזרים שעוזרים לו שם לפקח על כל מה שקורה. דווקא מאוד אדיב הוא הציע עסקה שכזו: ברגע שאני אדע להסביר לו מה כל אחד מאנשים שהייתי אצלם עושה ועל מה הוא אחראי הוא ייתן לי מיד תואר. או שלוש שנים. מה שיבוא קודם.
 
2. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר התחלתי לקרוא המון כי מה שהתברר לי היה שכל השנים האלה לפני כשהייתי קטן אז בזבזתי אותם ולא ניצלתי את הזמן לקריאה. ככה קרה שהגעתי לאוניברסיטה ואני כמעט לא יודע כלום. אני זוכר טוב שלפני שהגעתי לאוניברסיטה הייתי מעביר ימים שלמים – שבועות אפילו – בלי לקרוא אפילו ספר אחד. ממש סתם חי בצורה ריקנית ומבזבזת כאילו אין מחר ולא אכפת מכלום. יצא שהגעתי לאוני' ולכולם היה כבר פור אדיר עלי: כל מי שפגשתי ידע פשוט הרבה יותר דברים ממני. כי אנשים לא היו טפשים וידעו מה מצפה להם בעולם האמיתי וכבר בגיל שלוש למדו לקרוא בגן מיוחד ומאז פשוט לא זזו לשום מקום בלי ספר מתחת לבית-שחי. או בתיק-גב. או בשקית-נילון. או בפאוץ'-מותן. או לא משנה איפה רק שהם לא יבזבזו שעה אחת בלי לקרוא משהו וללמוד משהו ולזכור משהו ולדעת יותר. ואני האדיוט שיחקתי לי בארגז החול ואחרי זה על הנדנדה ואחרי זה בטיסן מדיקט ואחרי זה בשדיים של בחורה והגעתי לאוניברסיטה חסר השכלה. אז נכנסתי למירוץ מטורף אחרי ספרים והייתי קורא כל מה שמצאתי עיון ורומנים ומחזות ומקצועית ושירה ומגזינים ומעריב ושלטי-רחוב. שנה דחסתי לי למוח טונות אינפורמציה עד שנרגעתי והרשתי לעצמי לנסוע באוטובוס או לחכות בתור או לשבת בבית או לצאת לטיול בלי ספר. אבל הצלחתי כי היום אני ממלא בבליוגרפיות ככה שהדיו של המדפסת נגמר לפני שהן נגמרות.
 
3. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר התקבלתי לב.א. מצטיינים, אמרו לי שיש שם אחלה חברה ורצים גם יופי של קטעים. עכשיו יש הרבה חברה שאומרים שהב.א. מיץ (זה קיצור כזה) זה לא כזה משהו כי בסך הכל יש לך קורסי חובה מעפנים וגם סמינריון כל שנה וגם כדי לקחת קורסים צריך מיליון פרוצדורות וגם כל הזמן עם זכוכית מגדלת בול עליך; ומה כל זה בתמורה? כולה מלגה אחת בשנה הראשונה שבין כה וכה יכולנו לקבל בגלל הפסיכומטרי פיצוץ שדפקנו. אבל אני אומר זה לא נכון. אני אומר הב.א. מיץ זה הרבה יותר טוב מלהיות סתם סטודנט בסתם חוג וזה גם הרבה יותר טוב אפילו מלהיות מצטיין חוג או להיות מצטיין דיקן או להיות מצטיין חבר הנאמנים או להיות מצטיין סנאט או משהו כזה, כי אפילו נהיית מצטיין רקטור (נגיד) הרי זה מקסימום לשעה ואז אחרי הטקס שכולם הולכים הביתה הכי הרבה שיש לך זה לאכול את העוגות והקרסונים שנשארו בכיבוד אבל הב.א. מצטיינים נשאר עליך שלוש שנים כלומר אתה כל הזמן מצטיין: קם בבוקר – מצטיין. מצחצח – מצטיין. באוטובוס – מצטיין. מול טלוויזיה – מצטיין. מוציא ציונים טובים – מצטיין. נכשל בכל הקורסים – מצטיין. ככה, זה כמו מסטיק בשיער: זה לא יורד מה שלא תעשה לזה. אז אני אומר באמת רק בשביל שלוות הנפש הזאת שאתה יודע שאתה קודם כל מצטיין זאת אחלה עסקה וכדאי לכולם לבוא. אז בעצם לא כולם-כולם כי הרי צריך כמה חברה שיהיו לא-מצטיינים אחרת הרי לא יהיה מול מי להרגיש גברים. אז כמעט כולם. 
 
4. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר התחלתי לתהות מה אני בכלל עושה בה. למה אני כאן שאלתי את עצמי, ומה אני בדיוק צריך לעשות פה. ולא ידעתי לתת לי תשובה טובה אבל ידעתי שכאן זה איפה שצריך להיות אז נשארתי. אבל זה לא פשוט כי המסדרונות החשוכים והכסאות הלא נוחים והמרצים שסתם קשוחים כולם אמרו לי לך מפה והאווירה כולה של כל כולם היתה כזו של בואו-נגמור-כאן-מהר-כדי-שנוכל-ללכת-הביתה. אז זה באמת לא קל להשאר בכל זאת, מה עוד שעם עשרת אלפים שקל אני יכול ממש להנות מחוץ לכּתְלֵי. אבל צריך אז מנסים להפיק, כמו שאומרים, את המירב. וגם זה קשה כי המירב אינו רב ולהוציא אותו מתוך כל הדרעק זה כמו לסחוט סמרטוט רצפה כמעט יבש ומלא ג'יפה בידיים חשופות. אבל לנקות את הריצפה צריך. בכל אופן זה גם לא נכון שאין בכלל כי אפשר דווקא למצוא איזה מרצה נחמד מדי פעם ולפעמים גם אחד חכם ופעם בֶּ המזכירה בחוג מעבירה אותך דרך גוש גדול של בירוקרטיה וזה ממש יכול לעשות לך את השבוע. ויש גם חברים. וחברות. ולפעמים אתה נופל דווקא על קורס שממש קולע בול ואתה נתפס וזה ממש נהדר כשזה קורה. אז אתה ממש לומד וממש חושב וממש עולים כל מיני דברים ומובנות כל מיני שטויות וזה טוב. זה טוב מאוד. אתה מתחיל גם להנות ומתחיל גם לאהוב את זה ומתחיל להיות גם כיף לקרוא על זה והנה אתה כבר מסתובב כך סתם מחויך ומבודח ומחסום כאילו נפרץ אתה נמרץ וזה פשוט טוב. רק שאז מישהו בא ומזכיר שאתה בעצם פה רק כי צריך ושעוד יש מבחן שצריך ושאחרי זה למצוא עבודה גם צריך וחזרתָּ אל הדכאון.  
 
5. איך שהגעתי לאוניברסיטה ישר שאלתי איפה מקבלים את התואר. אמרו לי קודם צריך ללמוד. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז אפילו נלמד בשביל התואר. ישר שאלתי איפה לומדים. אמרו לי הנה יש פה הרבה כיתות תיכנס אל תוכן ותלמד. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז אפילו ניכנס לכיתות בשביל התואר. ישר נכנסתי לכיתה שהיתה בסביבה וחיכיתי בקוצר רוח שכבר יתחילו הלימודים, כדי שכבר יוכלו להגמר, כדי שכבר יהיה אפשר לקבל את התואר. והנה, נכנס אדם לכיתה, עמד לו ליד הקיר של הלוח, והתחיל לדבר. לא עברו שעתיים והוא גמר ויצא מהכיתה. המשכתי לשבת. נכנס עוד אדם ושוב חזר אותו סיפור. אחרי שעתיים שוב. ושוב. שאלתי מה זה, מתי כבר נתחיל ללמוד. אמרו לי, לא שמת לב, אבל התחלנו, תבוא מחר אולי תבין מחר. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז נבוא גם מחר בשביל התואר. באתי למחרת ועוד פעם אותו דבר. הפעם גם ניסיתי להקשיב ולהבין איפה בדיוק לומדים אבל לא ממש הלך. אמרו לי לבוא גם מחר. באתי, לא מצאתי את הלימודים. כך עברו להם שלושה חודשים, אמרו לי עכשיו יש מבחנים. שאלתי מה פירוש, אמרו לי זה כדי לבדוק אם למדת משהו. אמרתי אני יודע שלא למדתי כלום, אמרו לי שתוק אדיוט תבוא למבחנים ותכתוב כאילו שלמדת. אמרתי בסדר, אין בעיה, בכלל לא נורא, אם צריך אז נכתוב גם מבחנים בשביל התואר. באתי כתבתי הצלחתי ושוב התחיל סמסטר ושוב אותו הסרט. מדי פעם עוד הייתי מנסה לחפש איפה ומה לומדים, אבל לרוב כבר לא. סתם ישבתי יפה ונתתי לזמן לעשות את שלו. והוא עשה ועברו להן שלוש שנים אפרוריות ובסופן שאלתי אם עכשיו מקבלים התואר. אמרו לי כן כבר קיבלת. שאלתי איפה הוא. אמרו לי יש לך אותו. אמרתי אני מרגיש אותו דבר. אמרו לי לא יכול להיות הרי אתה זקן בשלוש שנים. אמרתי אה.
 

קריאה סולידרית לסיום השביתה

"אני סטודנטית סולידרית": בימים אלה מתנוסס כיתוב זה בגאון על גב חולצתי, אמנם במסגרת קמפיין הבחירות לאגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב, אך עם כל המשתמע מכך לגבי תמיכת חבריי ושלי במאבק המרצים לפיצוי על השחיקה בשכרם. עמדנו לצדכם למן יומו הראשון של הסמסטר המושבת חלקית זה השבוע העשירי, ואם יהיה צורך להדוף את צווי המניעה האלימים שבהם מבקשים כעת ראשי האוניברסיטאות לשבור את זכותכם הדמוקרטית לשבות, לא נהסס להיאזק לשערי הקמפוסים ולנעול אותם בשלשלאות ב-13 בינואר. ודווקא משום כך אני קוראת לכם, חברי הסגל הבכיר שעתיד ההשכלה הציבורית בישראל יקר ללבם – עצרו את המו"מ עם האוצר בטרם ימיט עליכם ועלינו הסכם כובל והרה אסון! סיימו היום את השביתה.

בשבועות האחרונים השתתפנו באינספור ישיבות לצד מתרגלינו ומרצינו. קיימנו הפגנות, ניסחנו נאומים, ויד ביד עם קומץ פעילי המרצים המתרחב והולך, לשמחתנו, הובלנו קו בלתי-מתפשר של הרחבת דרישות מאבקכם ליתר פגעי הקיצוצים בתקציבי ההשכלה הגבוהה. אנחנו רוצים לחזור ללמוד, כמובן, אך לנו ברור שיכולתם של המרצים להתפרנס באופן שיאפשר להם ללמד, להנחות ולחקור כראוי היא מן האינטרס המובהק שלנו, הסטודנטים.

ולכן, כשם שהתייצבתם מאחורינו במאבק הסטודנטים דאשתקד, כשבהיעדרותכם מהכיתות אפשרתם את מאבקנו הצודק – שנוהל בצורה כה כושלת – נגד ועדת שוחט להפרטת ההשכלה, מיהרנו להושיט לכם יד. כאז כן היום, איננו קונים את מתק השפתיים של ועד ראשי האוניברסיטאות, שבעזות מצח אשר עשויה לזכות כל אחד מהם בתואר "פקיד אוצר של כבוד", מתנאים בדאגה מעושה לגורל הסטודנטים. את השביתה שהם מנסים לשבור עכשיו, ממש כמו את שביתתנו אז, יכלו נשיאי האוניברסיטאות למנוע אילו ייצגו מול האוצר את האינטרס של המוסדות שבראשם הם עומדים, ונאבקו לצדכם ולצדנו במקום לחלות את פני הפריץ.

כך דווקא נהגו קודמיהם בתפקיד בשביתת המרצים הגדולה של 94', שהסתיימה בניצחון סוחף שיש הטוענים שהוא שגרם לאוצר להכריז מלחמת חורמה על ארגוני המרצים בסחיטה ובהרעבה תקציבית החל מ-2001. הפעם, זה לא המקרה. השבועות נוקפים, הלחץ גובר, ובשבוע הבא כבר תחלוף שביתתכם מעל רף 74 הימים שהציבה השביתה ההיא. וגרוע מכל: בשונה מאז, הפעם נתונה מערכת ההשכלה הגבוהה במשבר עמוק. אם לא תעצרו במועד את היו"ר שלכם, פרופ' צבי הכהן, הוא יחתום בקרוב בשמכם, בלי ספק, על הסכם שכר קיבוצי חדש שיהיה לא רק מעליב בתנאיו אלא אף יכבול אתכם בסעיפיו וימנע מכם להפעיל עיצומים בעתיד הנראה לעין. וכך תפקירו אותנו, הסטודנטים והמתרגלים, לבד במערכה להצלת האוניברסיטאות מן החנק התקציבי ולמען זכותנו ללמוד וללמד בכבוד.

"הסגל של היום זה לא מה שהיה פעם"

הזמנים ויחסי הכוחות השתנו מאז שנת 94' ביותר ממובן אחד. אתם, חברי הסגל הבכיר, בוודאי תדעו לספר טוב ממני על הפגנות הסטודנטים שנערכו אז נגד מאבקכם, בניסיון לשבור את שביתתכם. כמה מכם אף סיפרו לחבריי ולי כיצד במאבק הסטודנטים של 98' להפחתת שכר הלימוד, התייצבו אותם מרצים להפגין סולידריות עם תלמידיהם באוהל המחאה בירושלים ושם נתקלו, להפתעתם, בדחייה סטודנטיאלית של המחווה.

לטוב ולרע, כיום מצבנו שונה. למרבית הסטודנטים והמרצים ברור כעת שהמטרות הן משותפות, וכי הברית בין הצדדים חיונית ביותר להשגתן. באופן ברור וחד, זה הקול שנשמע ב"שטח". אלא שלרוע המזל, מאבק המרצים מציית לדינמיקה ההרסנית שמנעה את הצלחתם של שני מאבקי החינוך שקדמו לו: מאבק הסטודנטים ומאבק המורים העל-יסודיים, אחריו.

רבות נאמר על האופן שבו מכר אותנו "מנהיג" הסטודנטים ויו"ר התאחדות האגודות, איתיי שונשיין, כשחתם בסוף חודש מאי על הסכם הכניעה עם נציגי הממשלה. דבר דומה אירע למאבק המרהיב שניהלו המורים, ואשר הסתיים לפני כשבוע וחצי ברגע השיא הטרגי, כשרבע שעה לפני הצלצול של יום שבירת צווי המניעה הגדולה, פקו ברכיו של מנהיגם, רן ארז, שבגד אף הוא בפעילים בחותמו בשמם על הסכם מפוקפק. מצב המרצים חמור אף יותר, שכן הכהן, כך נדמה, איננו בדיוק בחור כארז… אך גם בראשכם עומד מנהיג שאיננו קשוב דיו ל"פעילי השטח", וכמוהו כארז וכשונשיין, לא יטרח "להוריד" את טיוטת ההסכם לדיון מקדים באסיפות ארגוני הוועדים שלכם בכל מוסד ומוסד.

וכך מרחף מעל ראשכם ההסכם המסתמן, שעל פי הצעות האוצר שהתפרסמו בתקשורת, יהיה גרוע בכל מובן, ואילו לכם לא יינתן אפילו פתחון פה בעניין. במובן הצר ביותר, קשה לראות כיצד יעמוד פרופ' הכהן בפני מכבש הלחצים שבו מנסים כעת לדרוס אותו, ולא יחתום על הסכם שכר שבו תקבלו רק פיצוי עלוב באחוזים בודדים – על אף שאתם טוענים, בצדק, ששכרכם נשחק בעשור האחרון בשיעור של 35 אחוזים. וגם פיצוי זה יימתח לאורך עשר שנים.

דרינק אחרון על סיפון הטיטאניק

מדאיג בהרבה הוא התנאי שמנסים לכפות עליכם במו"מ, הוא "אי-ההתנגדות לעיקרי מתווה שוחט", אותם סעיפים שיותירו אתכם מפוצלים בידי שכר דיפרנציאלי, יובילו לפיטורים של חלקכם – למרות התקנים, וכך נוכל למצוא אתכם בעוד עשור מהיום כארגון חלש ונרפה של פנסיונרים עשוקים, שאינם מסוגלים אפילו להתאגד למאבק על זכויות הפנסיה שלהם, שגם בהן, אין צורך לומר, שואפים לנגוס באוצר.

למדו מטעותנו, אנו שלא ידענו לעצור במועד את שביתת הסטודנטים ואיפשרנו למנהיגנו להיות מובל בידי הפחדות האוצר, עד שנשבר, בנתיב ידוע מראש שזגזג ממחטף למחטף, מהצעת הסכם גרועה לאחרת. למדו מטעות המורים, שנשבו אף הם במזימת האוצר לתמרן אותם למבוי סתום שממנו אפשר, כביכול, להיחלץ רק בהסכם של הרגע האחרון. דווקא לכם, המרצים, אין בעצם מה להפסיד: בתום כמעט 70 ימי שביתה, לא צברתם תמיכה ציבורית ולא עברתם, כציבור, תהליך פוליטי של ממש. את האוצר, כמונו, ובמידה פחותה יותר, כמו המורים, לא הזזתם במילימטר מעמדתו במו"מ. ולכן, לכם יהיה קל יותר לנהוג בתבונה.

מעל לכל, חתימה על הסכם שכר בלבד תהיה בגדר בגידה בנו, הסטודנטים והסגל הזוטר. צדק מי שהמשיל לפניי את מחאת המרצים על שחיקת שכרם לקריאת הנוסעים העשירים על סיפון הטיטאניק השוקעת, שבבגדי פאר נשענים על המעקה ומבקשים לברר בכעס היכן המשקאות שלהם.

אם ברגע הקריטי הזה, שבועות ספורים מתום הסמסטר וכשחרב צווי המניעה מונחת על צווארכם, אינכם יכולים להבטיח שהמו"מ שמתנהל בשמכם יכלול התנגדות לשאר הגזירות התקציביות, דאגו לעצור אותו. אם בנסיבות הקיימות בשטח כיום, לא נותר לנו אלא לעקוב באימה אחר ההתפתחויות שיובילו, בהכרח, לחתימה על הסכם מסרס ומזיק שיאסור עליכם למחות ולשבות למשך עשר השנים הבאות, אנא, גלו אחריות. קראו לפרופ' הכהן לנטוש את שולחן הדיונים, ושובו לכיתות. בזמן שנקנה באופן הזה תוכלו להשיב לכם את אמון הסטודנטים, ללכד את השורות ולהיערך למאבק כולל, משותף וסולידרי שיתחדש לפי לוח זמנים שייקבע על-ידינו, חברי הקהילה האקדמית, ולא בידי צווי מניעה.

פוסט זה פורסם לראשונה בבלוג "הפורום להגנת ההשכלה הציבורית"