תגית: תקציב

בשם השוויון

"האוניברסיטאות שמות סוף למסלול המהיר לתואר שני" נאמר בכותרת של "הארץ". "המסלול המהיר" שעליו מדובר הוא התכניות החוץ-תקציביות, שבמסגרתן משלמים הסטודנטים שכר לימוד מנופח, ומקבלים תוכנית לימודים מיוחדת.

למה "חוץ תקציביות"? כי הסטודנטים בתכניות אלה אינן ממומנים על ידי המדינה. זאת יש לדעת, המדינה מעבירה לאוניברסיטאות חלק מהכסף שעולה להן להחזיק סטודנטים, ובתמורה מחייבת אותן לדרוש שכר לימוד מסוים, ואותו בלבד. כך המדינה מאפשרת לאזרחים תנאים שוויוניים, יחסית כמובן, בכניסה לאוניברסיטאות. שכר הלימוד של כל אחד, עניים ועשירים, בכל מסלול, רפואה והיסטוריה, נותר שווה.

אלא מה, שהאוניברסיטאות בגירעונות, לא מעט באשמת המדינה (להרחבה, קראו כאן), וכסף אין. מה עושים? פותחים תכנית לימוד "חוץ תקציבית", שבה המדינה לא מממנת דבר, וניתן לבקש מהסטודנטים הרבה יותר כסף.

ועכשיו החליטו בוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) להפסיק עם הנוהג הפסול הזה. הגיע הזמן, האמת. חלק ניכר מתכניות הלימוד הללו, לא רק שאינן שוויוניות (וכך הן מעצם מהותן), אלא שהן גם מעניקות תואר שני במסלול מקוצר מאוד – שנה בלבד, עם לימודים של יומיים בשבוע – ולרוב בתנאים מקלים. קל מאוד, כיום, במדינת ישראל לרכוש לך תואר.

אבל מסתבר שגם החלטה נכונה ניתן לעשות ממניעים שגויים. אם תקראו את הכתבה עד הסוף, תגלו שההחלטה התקבלה לאחר שבות"ת קיבלו תלונות מהמכללות, שטענו כי התכניות החוץ תקציביות "מציבות תחרות לא הוגנת כנגדן". כלומר, לות"ת אין בעיה עם חוסר השוויון או עם תכניות לימודים קלות במיוחד, שנועדו רק לספק תואר. לות"ת כואב הלב על המכללות, שנגזלה פרנסתן.

וכך בדיוק התקבלו החלטות אחרות בות"ת, שהובילו את האקדמיה למשבר שבו היא נמצאת היום. בשנים האחרונות חל גידול במספר הסטודנטים שלומדים במכללות, שנתמך במדיניות ממשלתית מכוונת מצד אחת, לימור לבנת. אותה אחת גם עשתה לא מעט כדי לשנות את הרכב המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג), ולהכניס אליה יותר נציגים מהמכללות על חשבון נציגי אוניברסיטאות המחקר.

המהלך הזה הצליח, והמכללות זכו ליותר כוח במל"ג ובות"ת גם יחד, שכן חברי הות"ת נבחרים בהצבעה של המל"ג. כך או כך, כאשר החליטה הועדה לתכנון ותקצוב להעניק לסטודנטים פרק זמן של שנתיים בלבד כדי לסיים את התואר השני, לא מחו נציגי המכללות. להיפך. משמעות ההחלטה היא שכל סטודנט שלא מסיים את התואר השני שלו בשנתיים, לא מקבל תקצוב מהמדינה, ולכן עולה לאוניברסיטה כסף. למכללות זה התאים מאוד. מאחר שמטרתן אינה מחקר והכשרת חוקרים, אלא לימוד, האילוץ של ות"ת אינו מהווה בעיה מבחינתן. יותר מכך, האילוץ הזה פגע קשה באוניברסיטאות, וגרם להן, בין השאר, לעודד מסלול עיוני לתואר שני, ללא תזה, ולפתוח, ראו זה פלא, "תכניות חוץ-תקציביות". המכללות, אם כן, זכו פעמיים – הן גם מותאמות מראש לדרישות הות"ת, וגם פגעו במתחרים.

על הרקע הזה התקבלה ההחלטה "לשים סוף למסלול המהיר לתואר שני". לא כדי למנוע עוול, אלא כדי להוריד את המתחרות על הברכיים. אם מודאגים בות"ת ממסלולים מהירים לתואר שני, יתכבדו ויבדקו מדוע מוצע פתאום לכל כך הרבה סטודנטים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט; יבדקו גם, אם אפשר, מדוע בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת ת"א קורא לסטודנטים לעשות תואר שני עיוני, בלי תזה; וכדאי שישאלו מדוע האוניברסיטאות דורשות פחות ופחות עבודות סמינריוניות וקורסים כדי להשלים תואר ראשון. אבל את התשובה לכל זה, אני מניח, יודעים בות"ת כבר מזמן. זה לא המסלול המהיר שחורה לחברי הוועדה, זו התחרות.

גם הפעם, התפרסמה הרשומה ב"חברים של ג'ורג'". אני יודע שהיא לא לגמרי מתאימה לכאן, אבל היא קשורה באופן הדוק לרשומה הקודמת, והיא חשובה, בעיני.

הטובים לאוקספורד

אחד המסלולים המקצועיים הגרועים ביותר – אם לא הגרוע שבהם – שיכול אדם לבור לעצמו בישראל הוא המסלול האקדמי. כיום, הבחירה להיות אקדמאי בארץ הזו אינה שונה בהרבה מהבחירה לשמור מצוות. בשני המסלולים, משליך אדם מאחורי גוו את שנותיו הטובות ביותר תמורת הבטחה מעורפלת, שהתגשמותה מוטלת בספק.

כהתחלה, עליך לשלם. לשלם שכר עושק כדי לסיים תואר ראשון (יותר מ-30 אלף שקלים כשכר לימוד לשלוש שנים), לשלם שכר עושק נוסף כדי לסיים תואר שני, ואז לשלם עוד קצת כדי לסיים דוקטורט. אבל התשלום אינו נמדד רק בכסף, אלא גם, ובעיקר, בזמן. כל תואר דורש השקעת זמן עצומה, שרוב האנשים אינם מסוגלים להרשות לעצמם, ואחרים מרשים לעצמם בדוחק רב.

בכדי לסיים תואר ראשון במדעי הרוח עליך להשיג בין 110 ל-120 שעות סמסטריאליות. מאחר שהמל"ג (מועצה להשכלה גבוהה) והות"ת (ועדה לתכנון ותקצוב) דורשות מן הסטודנט לסיים תואר ראשון בשלוש שנים, מתפרשות שעות אלה על פני 6 סמסטרים. כלומר, על הסטודנט התקין ללמוד בין 18 ל-20 שעות בשבוע בכל סמסטר. אבל לימודים, כמובן, אינם רק הימצאות בכיתה, הם גובים גם זמן נוסף – מטלות, מטלות קריאה ומבחנים, שלא לדבר על נסיעות. כדי להשלים תואר בשלוש שנים, ולנסות לעשות זאת בהצטיינות, עליך להיות עשיר או בן להורים עשירים. כאן לא מספיק להיות מבוסס, אלא אם יש לך אפשרות לגור אצל ההורים. אתה צריך מישהו שיממן את שכר הלימוד שלך, יממן לך דירה ויממן לך אוכל.

לחילופין, אתה יכול לחיות כמו כלב. לעבוד וללמוד, ולעבוד וללמוד, ובמקומות מסוימים לעגל פינות, בתקווה שלא ישימו לב. ויהי ערב, ויהי בוקר, תואר שני.

 


אולי עכשיו יעשו ממך מתרגל או עוזר הוראה או עוזר מחקר (ה"אתה" כאן הוא היפותטי, כמובן, ומתייחס גם למין השני). תזכה להכניס את הרגל למפתן דלתות השיש של האקדמיה, הפנים שלך יוכרו תחת אצטלת החוג, שמך יכנס לידיעון. העבודה שלך, עכשיו, היא באקדמיה, גם אם אתה רק סגל זוטר. לפחות את הנסיעות חסכת.

איני יודע כמה מרוויחים עוזרי הוראה או מתרגלים, ואני חושד שהמספרים משתנים בהתאם לחוג. השכר, עם זאת, אינו גבוה. ידידה שלי, למשל, שמתרגלת בחוג לספרות אנגלית, קיבלה לפני זמן מה, בהתפרצות מרושעת של מקריות ושררה, תלוש משכורת על סך 200- שקלים. ושוב, היא קיבלה שכר שלילי. השכר, כאמור, אינו גבוה.

אולם גם החסד הזה אינו מובטח. ב-2004, מבלי לספר דבר לארגון הסגל הזוטר או לסטודנטים, כינסה אוניברסיטת ת"א ועדה לבדיקת מעמד הסגל הזוטר. הוועדה, בראשות פרופסור יאיר אורגלר, המליצה, בפשטות, שלא להעסיק תלמידי מחקר חדשים ב-2005, ולהעסיק את כל הדוקטורנטים כ"מורים מן החוץ". "מורים מן החוץ" הוא שם נהדר לעובדי קבלן. אנשים שיעבדו עבור האוניברסיטה, יפוטרו כל קיץ, ולא יזכו לזכויות סוציאליות. כך יכולה האוניברסיטה לחסוך כ-50 אחוזים משכרם.

האוניברסיטה ראתה בחיוב את ההמלצות. וזה לא מפתיע, בעצם. אורגלר היה אחראי לאותה מדיניות בדיוק ב-1987 וב-1994. בשתי הפעמים נאלצה האוניברסיטה להתקפל. הסגל הזוטר, משום מה, לא מצא את המדיניות חיובית. תוצאות הוועדה היו ידועות מראש.

כאז כן עתה, אגב, האוניברסיטה נסוגה לאחר עיצומים של הסגל הזוטר, הבטיחה להעסיק דוקטורנטים חדשים, ולפצות כמה מהישנים. אבל זה היה רק הסיבוב הראשון. במסמך התגובה לוועדת אורגלר, שנכתב לאחר בדיקה של דו"ח הוועדה, נטען כי הוועדה לא רק שטעתה בהמלצותיה, אלא גם בחישובים שערכה, לעתים תוך התעלמות מנתונים מכריעים. במלים אחרות, האוניברסיטה החליטה לקצץ, והוועדה המליצה לקצץ, בסדר זה. ואם לא יקצצו עתה, יקצצו מחר. ככה זה. ואם תמצא את עצמך מלמד סטודנטים, אל תתפלא אם יהיה עליך לעבוד בעבודה נוספת, זמנית כמובן, לא רצינית, אולי במק'דונלדס, איפה שאפשר לעבוד במשמרות.

ודרך אגב, אל תשכח לכתוב את התזה. בתוך שנתיים, זוכר? כך הוחלט מלמעלה, מהמועצה להשכלה גבוהה. אולי, אם תשתדל אצל הפרנסים, ותסביר שאתה עובד בשתי משרות, תקבל עוד שנה. אולי. ואחר כך הדוקטורט, 4.5 שנים על פי הוראות מל"ג, ובאותם התנאים. לפעמים זה קשה, אבל חשוב על הגמול.

אלא שהגמול, כמובן, לא מובטח מעולם. לא כל מתרגל נעשה מרצה, ופחות ופחות מרצים מקבלים קביעות. האקדמיה (ואין הכוונה רק לאוניברסיטת תל אביב) בקיצוצים. יתכן שתהיה "מרצה מן החוץ", אבל אולי, אם תשתדל, יהיה בסדר.

 

כמה משקיעים בסטודנט בישראל. מתוך דו"ח "עמותת שופר" למצב ההשכלה הגבוהה

כאשר אומרים לנו שעל האוניברסיטאות להתייעל, זו, בין היתר, המשמעות. כאשר ב"הארץ" כותבים שאוניברסיטת תל אביב הצליחה לצמצם את הוצאות השכר בכ-15% מ-1999 ועד 2005, כך הדברים נעשים. כך, ועל ידי החזקת פחות ופחות מתרגלים. הצפיפות בכיתות, שאוהבים לדבר עליה, אין פירושה כיתות קטנות, כי אם פחות מתרגלים.

ובמצב הזה, רק מעטים בוחרים להישאר בארץ. זו פשוט אינה תעסוקה משתלמת, ואקדמיה ניתן לעשות גם בחו"ל, בתנאים טובים יותר ובשכר גבוה יותר. ובעצם, זה אפילו לא עניין של שכר. זה עניין של פחד. פחד מעתיד, שכרגע אף אחת מהבטחותיו אינה נראית חיובית.

באוניברסיטת ת"א יש כרגע, אם להאמין לד"ר דניאל מישורי, שמלמד אתיקה סביבתית, כ-450 מורים מן החוץ על כל אלף חברי סגל בכיר. באוניברסיטת חיפה מספר המורים מן החוץ גבוה כמעט פי שניים ממספר חברי הסגל הבכיר. ועדת אורגלר לא המציאה את עובדי הקבלן האקדמיים, היא פשוט דורשת הקצנה רדיקלית של התהליך. ד"ר מישורי אמר את הדברים בישיבה של ועדת החינוך של הכנסת.

 


הישיבה הזו מעניינת משום שהיא מראה את הסד, שאליו הוכנסו האוניברסיטאות. כי אוניברסיטת תל אביב, בכל הכנות, אינה יכולה לשאת בכל נטל האשם. האוניברסיטאות בארץ צריכות להתמודד עם גירעונות, שקשה לטעון כי הן היחידות האשמות בו.

משנת 2000 ועד 2004 קוצץ תקציב ההשכלה הגבוהה בכ-18%, שהם כמיליארד שקלים. זאת, מבלי לדבר על החלטת המדינה לקצץ בשכר הלימוד של הסטודנטים (על פי המלצות ועדת וינוגרד). המדינה קיצצה את שכר הלימוד – אמנם לא בשיעור שהובטח – אולם לא החזירה לאוניברסיטאות את הכסף שקוצץ. הסטודנטים, אם כן, שילמו פחות עבור אוניברסיטאות צולעות יותר, ועכשיו אנו גם משלמים את המחיר.

כדאי לתת על זה את הדעת. האוניברסיטאות בארץ אינן קובעות את גובה שכר הלימוד. המדינה עושה זאת. יתרה מכך, שכר הלימוד אינו גבוה מספיק כדי לשלם את עלות אחזקתו של סטודנט ממוצע. המדינה, שקובעת שכר לימוד אחיד לכל החוגים והפקולטות, אמורה להביא את יתרת הסכום לאוניברסיטאות. למעשה, המדינה מממנת באמצעות ות"ת 66 אחוזים מתקציב האוניברסיטאות, ו-21 אחוזים מגיעים משכר הלימוד. שאר הכסף מגיע מתוכניות מיוחדות של האוניברסיטה ומגיוס כספים מנדבנים.

יצויין כי הות"ת אינו מעביר סתם כספים. כפי שהוזכר קודם, לוועדה לתכנון ותקצוב יש דרישות. אם כסטודנט לתואר שני אתה מושך את התואר שלוש שנים, האוניברסיטה אינה מקבלת ממנה החזר על אותה שנה "מיותרת". דרישות המל"ג והות"ת, אם כן, אינן הצהרת כוונות נטולת תוכן, יש להן השפעה כלכלית ממשית.

וזו, אגב, אחת הסיבות שבאוניברסיטת ת"א מעודדים פתאום אנשים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט או תואר שני נטול תזה. מעטים בלבד יכולים לסיים בשנתיים תואר שני עם תזה, ורוב האנשים הללו אינם עובדים. התוצאה נראית גם בשטח: בתחילת שנות התשעים 72 אחוזים ממסיימי תואר שני סיימו עם תזה. כיום המספר עומד על כשליש. וכן, יש לכך השפעה על טיב הלימודים.

וזו, אגב, אחת הסיבות לכך שהאוניברסיטאות פותחות "תוכניות לימוד חוץ תקציביות", שבהן משלמים הסטודנטים שכר לימוד מופקע (בתוכנית קלוג-רקנאטי, אם להשתמש בדוגמה קיצונית, מגיע שכר הלימוד לכ-200 אלף שקלים), ומקבלים תוכנית ייחודית, לרוב קלה יותר. וזו גם הסיבה שאוניברסיטת ת"א מפסיקה את עבודתן של נשים בהריון. כאשר מקצצים בשכר הלימוד מכאן ובתקציב האוניברסיטאות משם, אין לאוניברסיטאות הרבה ברירה.

יש גם בעיות נוספות. פנסיות המרצים אוכלות בתקציב האוניברסיטאות, והמגמה הזו צפויה להתגבר עד 2025, ורק אז להתחיל לרדת (בשל המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת).

אבל לא בזה העניין. האוניברסיטאות יכולות היו לקום על רגליהן האחוריות, ולהילחם. במקום זאת, הן העדיפו לקצץ, לקצץ עד יעבור זעם. בשנה הבאה יוחלפו 6 דיקנים באוניברסיטת ת"א. הדיקנים נבחרו בהתאם לתמיכתם בתכנית הקיצוצים.

"בראש ובראשונה לטעמי הדברים ופרטי התוכנית שהצגנו לא הובנו נכון", אמר נשיא אוניברסיטת ת"א, איתמר רבינוביץ', בריאיון לעיתון ת"א בזמן מאבק הסטודנטים. "הדבר היחיד שעניין את המפגינים ואת התקשורת היה שטחי וקליט – איזה חוגים סוגרים, כמה חברי סגל יפוטרו וכו'. אף אחד לא נכנס לעומק. הרי למעשה מדובר בתוכנית חומש שעיקרה אקדמי ולא כלכלי, מתוך הסתכלות על האוניברסיטה כפי שתיראה בשנת 2010".

כן, תכנית שעיקרה אקדמי.

רשומה זו פורסמה גם (מכיוון שאני זונה של קליקים) בבלוג המשובח "החברים של ג'ורג"', שעליו רציתי להמליץ מזה זמן.