לקח לעיתונים זמן, אבל בסוף אפילו הם עלו על וריאציות יוטיוב ל"הנפילה", הסרט על ימיו האחרונים של היטלר. האינטרנט געש קצת, כולם סיפקו קישורים לכמה מהלהיטים, וניצולי השואה מחו. לא מעניין.

למי שפספס: אחת מהסצינות בסרט, שבה היטלר יושב בבונקר ומגלה שאין לו את הכוחות שאמורים היו להיות לו, הפכה לבסיס תוכן גולשים, הרבה בזכות העובדה שהסרט נעשה בגרמנית. מישהו, היכנשהו, גילה שאפשר להחליף את הכתוביות, והסצינה הזו פתאום נפתחה. פתאום אפשר היה לעשות איתה דברים.

מסתבר שהסצינה הזו עובדת עם הכל, כל עוד שומרים על הנרטיב הבסיסי – אשליה, התפכחות, התפרצות זעם, השלמה. המבנה מושלם, כמעט אריסטוטלי. אם הגרמנית אפשרה לכולם (מלבד הגרמנים, כנראה) להכניס מלים לפיו של היטלר, האוניברסליות של הנרטיב הפכה את המעשה למפתה במיוחד.

ובניגוד להו-הא שהלך כאן, זה דווקא די מרתק. קיבלנו, בפרק זמן של שנה, הצצה לדרך שבה העולם פועל על יצירות, מה הוא משנה ומה הוא משאיר. התהליך שעבר על "הנפילה" אינו חדש. הוא עבר גם על התנ"ך, הברית החדשה והאודיסיאה, והוא חל, בצורה אחרת, גם על צירופים כבולים – פתגמים, ביטויים, שמות יצירות – שהפכו לתבניות לשוניות יצרניות ("ומי לא בא? שר החקלאות", "מותו של סופר", "מי מפחד מג'יימס ג'ויס"). הרשת פשוט גורמת לווריאציות להיעשות מהר יותר ולהיות נגישות יותר.

לא לגמרי עקבתי אחרי ההיסטוריה של הסרטונים, אבל נראה שבהתחלה היה היטלר. האפקט הקומי הועמד על האנכרוניזם (היטלר מוגלה מוויקיפדיה) ועל ההנמכה (היטלר מפסיד את המלחמה -> היטלר שונא את ה-X-Box). אחר כך, לפחות בעולם דובר האנגלית, הפך היטלר להילארי קלינטון, אובמה, מק'יין, וכל מי שהיוצר רצה לבנות עליו סאטירה. כאן, החשיבות של היטלר היתה יותר סמלית מאשר קומית. היטלר, במלים אחרות, הכרחי כדי שאפשר יהיה להשוות אנשים להיטלר. לא מפתיע, אגב, שבישראל טרם פנו לטכניקה הזו.

אבל זה רק מבנה הבסיס. הסצינה מלאה רגעים קטנים, שמכל אחד מהם ניתן לייצר אפקט. בסרטים הישראלים היה קל לזהות זאת. אני חושב שסרטון היטלר העתודאי היה הראשון שהשתמש ב"אחי" ו"גבר" במקום "פיהרר". הוא היה גם הראשון שהשתמש במזכירה הבוכיה של אדולף לאפקט קומי ("את לא שמנה"). ובכל פעם שסרטון כזה השתמש בעוד פרט, בנה קומדיה על עוד דמות או קטע בסצינה, הטכניקה הזו זרמה הלאה, לסרטונים הבאים. פתאום גם היטלר מחפש חניה בתל אביב משתמש במזכירה וב"פיהרר", וכל הסרטים משתמשים במפה שבהתחלה.

כל קטע בסצינה חייב להפוך לאנלוגי למשהו אחר, הבעיה רק למה. כולם השתמשו ישר במפה בהתחלה ובהתפרצות הזעם, אבל אף אחד שראיתי טרם הבין כיצד ליצור אפקט מוצלח מהקטע שבו היטלר מגרש את הגנרלים. ברגע שזה יקרה, הטכניקה תחזור שוב ושוב.

האיש הראשון שהשתמש בכתוביות לסצינה, פתח אותה לשאר היוצרים. ומשם, כל אחד הלך וסלל בה נתיב משלו. וכל נתיב כזה סגר את האפשרויות עוד קצת, יצר מסורות קטנות, שאי אפשר להתעלם מהן. עכשיו היטלר יכול להיות הכל, אפילו סטודנט בבאר שבע. אבל גם סטודנט בבאר שבע לא יכול להתעלם מהחובה לתרגם את "פיהרר". אם אפשר היה לדעת אלו סרטונים עלו לרשת ראשונים, אולי יכולנו ליצור היסטוריה של אינטרטקסטואליות; יכולנו לראות כיצד אפשרויות נפתחות ונסגרות, בד בבד; כיצד חופש הופך למסורת, ומסורת לשעמום, ושעמום לחופש. כמו בשפה, כמו באמנות, כמו תמיד.

1. גנזיס

יש שיחלקו עלינו, אך פרוייקט הפורנו בא לעולם בעקבות שיחת קפיטרייה בינינו. התרחיש היה כזה -

פ': אגב, אני רוצה להודיע גם לךְ שחשבתי על זה והסקתי שאני בכיר האינטלקטואלים בישראל.

א': נכון. ואני רוצה לבשר שחיי המין שלי השתפרו לעין ערוך מאז שגיליתי את פורנוטיוב.

פ': פורנוטיוב! וואו! מזה זמן מה אני מתלבט מתי זו תהיה אופרציה קבילה להעלות את הנושא הזה בשיחה.

א': ובכן, הגיע הרגע. ויום אחד נכתוב על זה פוסט.

2. הנחות יסוד

2.1 אוננות: אנחנו מאוננים. אני מאוננת, אתה מאונן. (לא כרגע). (אולי פיגורטיבית). מאוננים כי אפשר, כי זה כיף, כי מותר, כי יש עשרים דקות עד שהפרק של ורוניקה מארס ירד; כי הלילה לבן והבוקר שחור. כי נתקענו באמצע סיכום הרפרט, כי הצלחנו לכתוב עוד פסקה בסמינריונית ומגיע לנו פרס. אוננות או נמות. מישהו בטח אמר את זה קודם.

2.2 שיטוט ברשת: אנחנו גולשים. אני גולשת, אתה גולש. (כרגע). מסיבות דומות להדאיג לאלה שגורמות לנו להחליק יד לכיוון הנכון [וראו סעיף 2.1], אך ללא סיפוק: בתזזית, בריבוי חלונות. מה התחדש בעולם? קיבלנו אימייל? מישהו אמר משהו מצחיק בניו-יורק? ומה אומרים על כך בסין.

3. היפותזה: פורנוטיוב

3.1 אוננות בעידן השיעתוק הטכני: נתיבים ביוגרפיים שונים ורבים הובילו אתכם ואותנו להפוך לצרכני פורנו. ילידי שנות השבעים ומטה אולי זוכרים הרפתקאות וידאו בתוליות בפרבריהם המפוייחים של ערי קיט צפוניות עלומות; אחרים נחנכו הישר אל המעבר המבורך מסרטים מופרכי עלילה שיש לקוות שיֵרדו מקאזה לפני שההורים חוזרים הביתה – אל סרטונים זערורים בסטרימינג. התוצאה זהה: בנקודה הטנטיבית הזאת, רבים מאיתנו נמצאים בשלב ההתוודעות לפורנו של תוכן גולשים, ומגלים בהדרגה שמבנה הסיפוק משתנה. במילים אחרות, התמורה שחלה במדיום משנה את הדינמיקה של הליבידו; ובעברית: מול הרשת, אנחנו מאוננים אחרת.

3.2.1 צבירה כמותית במקום עינוג טלאולוגי: האתר "פורנוטיוב" (ודומיו) מותאם היטב לצרכי הגולש. יד אחת עלי עכבר, האחרת בָּאיבר; אך כאן שתיהן זזות כל הזמן, שלא כבסרטי הפורנו העלילתיים, הנייחים. הסרטונים קצרים ביותר, ולא פעם – אוויליים: שלוש נערות שחות על ספה, ובישבניהן נעוצים זיקוקים בוערים (?); אופה מעלס עלמה בריאת בשר על השיש, מקמח אותה ושובר עליה ביצים תוך כדי; ואפילו הסמוראי האחרון. אתם יודעים, גם אתם צפיתם. הממ. מעניין אם אמרו על זה משהו מצחיק בניו-יורק.

אם בעבר האכילו אותנו בפורנו במבנה סיפורי, עתיר תלבושות וקרטוני פיצה שנפתחים בתנופה, לשרשר פרטים לווייניים זה מזה – הרי שהיום נטשנו את הפיקארסקה ועברנו מנרטיב (רעוע) לרצף שרירותי של תמונות רוטטות. האצבע על העכבר והסרטון קצר, וכך הופכת האוננות למטווה של קליקים ושברי פנטזיות. וכמו הקלט הפורנוגרפי, גם כלכלת התענוג משתנה. למרות שהאורגזמה הפורנואית היא מייצור עצמי, האינסטינקט הטבעי הוא להתאים את עצמנו למדיום. בעבר, בפורנו הבערך-נראטיבי, גמרנו בערך בסוף (של האקט, של הסרט – יש יותר ממחלף אירוטי אחד). הפורנו החדש מכתיב אוננות חדשה: אין תבנית השלם; יש רק אחדות המאונן.

3.2.2 אחדות המאונן: איזה חלק של התענוג שלנו בצפייה כרוך בהזדהות (עם דמות שעושה, עם דמות שעושים לה)? והאם יש להפריד בינו לבין התענוג שבהצצה? או בפינטוז-עצמך אל תוך הסרט? גם אם לא ניתן להכריע, דבר אחד ברור: נקודת התצפית של המאונן ערקה לצד התלת-ממדי של המסך. אמנם אין קונסזצנזוס על כך שבפורנו הישן, הצופה נהג תמיד לבחור לו דמות כסוכן אירוטי שפועל בשמו וחווה במקומו; אולם כך או כך, בפורנו החדש הדבר בלתי-אפשרי. מהבזקי הדמויות והרגעים לא ניתן לבנות אלא סוכן מעין-קוביסטי של הפעולה המינית. וכך הפך האדם המאונן לתבנית נוף האינטרנט שלו.

4.1. ריבוי כהיפותזה: פורנוטיוב הוא וריאנט מעניין על יוטיוב, היבריד בין פורנו לתוכן גולשים. זהו, על כל פנים, האופק האידאי: כשלנגד עיני הגולש מופיעה סדרה של ת'אמבים מגרים בצבע גוף, ולצדם ענן תגיות שאין יפה ממנו להפריך את הקיטוב הפרוידיאני בין נורמלי וסוטה. הפנטזיה אינה עוד שאלה של זהות אלא של טעם, ולמעשה – טעמים.

4.2 אנטיתזה: למרבה הצער, פורנוטיוב נמצא עדיין בשלב המגושם והנערי שבו האיברים דיס-פרופורציונליים וטרם נעים בתיאום מלא. כך, התיוג של הסרטים באתר עדיין נצמד לקטגוריות ישנות, ובראש דף הכניסה אף ניתן לבחור בגלישה סטרילית להומו/סטרייטופובים (“View straight content”/”View gay content”). על אף שרבים וטובים משתמשים באופציה זו, (ובהם מחצית מכותבי הפוסט), מדובר בבחירה מודעת לצמצם את שדה הראייה ופוטנציאלית, גם את התענוג; פונקציונאלי ואף לגיטימי, אין ספק, אבל לא כל כך אוטופי.

לעומת זאת, מצער באמת שכנגד כל סרטון ביתי מוקלקים שבעה עשר טריילרים שדופים ומגולחים לאתר פורנו מקצועי בתשלום. תוכן גולשים בפורנוטיוב נוקז, משום מה, לקטגוריה הנושנה "חובבנים", והגם שאין לכותבים כל התנגדות לצפות בעיקר בברביות נאנקות, (אח, ברביות נאנקות) – חבל שכיום הגולשים נוטלים חלק פעיל פחות בעיצוב ה-(סליחה)-שיח המיני. רוצה לומר, בפועל אנחנו עדיין יותר צרכנים מאשר יצרנים של פנטזיות. חברים, קרבה השעה למהפכה האירוטית! הבה נשחרר את אמצעי הייצור!

5. פוסט מורטם

5.1 ציפת הנחות מובלעות: a) ניצול נשים בפורנו הוא סוגיה אמפירית ולא א-פריורית, אך גם אם זהו המקום המתאים לדון בה – בהיעדר המידע הדרוש, לא אנו (=הכותבים) האנשים המתאימים. b) אוננות אינה כישלון. c) יפניות נהנות יותר – או הרבה פחות, קשה להכריע.

d) פורנו כמאגר של דימויי פנטזיה מזין לא רק את מעשה האוננות אלא גם, הידד, את הארסנל המיני – אם כרפרטואר פעלולים מאתגר ואם כערוץ תודעתי להפעלה שוטפת במהלך הסקס.

5.2 טיפ לסיום או – "הנחיות בטיחות": ראו ויקרא י"ח, 6 ואילך.