תגית: שירה ואינטרנט

ילדים, היזהרו מ

"כאשר אבין [סוף סוף], אכתוב כאן מדוע אני מתעב [כל כך] ערבי שירה". כתבתי את זה ב-26.5, 2005, ואולי הגיע הזמן למלא אחר ההתחייבות הנ"ל, גם אם עדיין לא הבנתי [סוף סוף] או לא הבנתי לגמרי. היו סלחנים, אם כן, זה רק ניסיון.

ימי הבילדונג

בכנס "שירה ואינטרנט" דיבר פרופ' מנחם פרי על הרשת כעל מקום בלי מרכז או שוליים, שכל דבר בו שווה מעמד כמעט לכל דבר אחר. פרי אינו טועה יחיד, הוא נציגה של תפיסה, שלעתים חולקים אותה גם אנשים שהיו ברשת מתחילתה. במובן מסוים הוא צודק, כמובן. אלא שמדובר באותו מובן שבו לשום דבר אין מרכז או שוליים, גם לא לעולם החפצים הבלתי מקוונים. לאינטרנט מרכז ושוליים, שנתפרים בהתאם למידותיהם של המתבונן וקבוצת ההתייחסות שלו. כך גם העולם. בחנויות הספרים לא עומד אדם, מצביע על "יוליסס" ואומר "קאנון" רצוא ושוב; איש גם לא מצביע על "תרבות וספרות הארץ" ואומר שזה שבועון חשוב. אנחנו נחנכים לעולם הזה, לומדים לאט היכן המרכז והיכן השוליים, מה נחשב ומה לא, מה כדאי לא לדבר עליו ומה תמיד נכון לחשוב. קל מאוד לשכוח את החניכה הזו וקל עוד יותר לשכוח את המסתורין שבה. מסע הקריאה המשונה הזה, שמתחיל מהרמן הסה אולי ואולי ממשיך דרך ביקורות המוזיקה של גיא אסיף ב"תרבות מעריב" של פעם עד לקריאות המהוססות, שנכונות לקבל כמעט הכל, ב"תרבות וספרות הארץ" – מסע הקריאה המשונה הזה, כאמור, הוא אקלקטי ומקרי וכמעט תמיד בודד. נדמה לי שאי אפשר לעשות את הדרך הזו לאורך זמן מבלי להניח שהיא שווה את זה. אתה נהנה מהספרים ונהנה גם מחלק מהביקורות, אבל, בין היתר, מאחורי כל הקריאה הזו עומד הרצון להיעשות לאיש תרבות. זה, אומרים לך, דבר מה שראוי לשאוף אליו. בהתחלה קניתי לגמרי ובלי בושה את המודל הרומנטי. לזמן מה, קצר אמנם, האמנתי ברצינות במשוררים גאונים הספונים בעליות גג. אחר כך האמנתי במודל משוכלל ואבידני, שהוחלף בדבר מה אחר, שעדיין איני יכול לכנות בשם. זה לא משנה. משנה רק שהאמנתי, ועדיין אני מאמין, שכל זה כדאי מאוד.

ערבי שירה

ערבי שירה הם התגלמות חברתית המרכזית של אמנות פרטית בדרך כלל, אחת ההזדמנויות היחידות שהג'מעה מתכנסת בפומבי. שירה קוראים לבד, אלא אם אתם בערבי זיכרון או קורסים באוניברסיטה. אם זה לא זה ולא זה, כנראה שאתם בערב שירה. ואם אתם בערב שירה, כנראה שאתם משוררים. ואם לא משוררים – עסקני שירה. ערב שירה מסמן אותך, כמו בקבוקי בירה ריקים בחדרו של מתבגר. בגלל זה, בין היתר, הולכים לשם. אחרת איך תדע שאתה כזה. כולם מתאספים בחלל צר. ערבי שירה נערכים תמיד בחלל צר, קצת בשביל המחתרתיות וקצת בשביל שנרגיש את המינוריות של הסצינה. החלל הצר, מצדו, מספק לכל לחישה הזדמנות להרעים ולכל פיהוק להיעשות מופגן. המינוריות של הסצינה. יש יחס הפוך, פער נורא, בין תחושת החשיבות העצמית של הנוכחים – ערב שירה, כאמור, מסמן אותך – לבין מעמדם בפועל. על הבמה מתאמץ משורר להרשים, ובולע את המלים שכתב. כולם, תמיד תמיד, כולם נראים משועממים. כולם מוחאים כפיים בנימוס. כולם מתלחשים כשמשורר יורד, ואחר עולה אחריו. כולם סולדים זה מזה. כולם מאמינים שהם, הם לא נראים ככה. כולם, תמיד תמיד, פרחי שירה ועסקניה. והפער הבלתי נסבל בין זה לבין מה שזה אמור להיות. לא כך זה אמור היה להיראות.

אפילוג

"כשאני כותב את זה אני מרגיש כמו ילד מטופש", כתבתי למיטל בג'ימייל. – "למה? אני חושבת שזו הכי תובנה של גיל 30". – "לא נכון. זו תובנה של גיל 20. היא פשוט לא תובנה שמפנימים". – "זו פשוט תובנה הרסנית. ואני חושבת שאפשר להתמודד איתה רק בגיל 30. כי אם תבין אותה בגיל 20, לעולם לא תוכל להמשיך בדרך האקדמית והמעשית של איש ספרות. לכאורה, זהו התגמול היחיד ללימוד ספרות. בטח לא עושים את זה בשביל הכסף והתהילה. וכשלוקחים לך גם את זה, אתה נותר רק עם נוסטלגיה. או שאתה יכול להדחיק את התובנה, ולחזור אליה מאחורה רק כשאתה כבר יודע שאתה כזה – אתה כבר איש תרבות – כי אז אתה כבר יכול להתמודד איתה. בגיל 20, הכל פשוט עוד רוטט מדי".

"הרעד שעבר בי כשטלטלתי וסיימתי"

ובכן, ערב טוב, ידידי איתמר,

כתבתי, מחקתי, נכשלתי; כלומר,

ניסיתי לכתוב בצורה מהוגנת

את פוסט ה"לאן השירה מתקוונת":

מבלי לפלפל ולחרוז, לציין

שיש ערב-עיון, ולכל מתעניין

להציע יבושת פרטים משמימה

כמו יום ב', העשרים ותשעה, הרשמה

בדוא"ל, מראש, ( [email protected])

- אבל לא הסתייע,

כי כך הכותבת שרוטה, בחייה,

ושוב היא נכנעת לקסם המר

של חרוזת שקולה לאבסס, איתמר.

אם כן, השרביט, ואיתו הסליחה,

שבים לפתחה של תיבת דואל"ך,

אז טול אותם, אי"ש, ופרסם לאלתר

את יתרת הפרטים בלשונך, באתר.

כמו כן אבקש שלמרות שנכנעתי

תזכור שהזכרתי לך: רקנאטי,

אולם "ליאון" בין שש וחצי לתשע;

בטל משמרות אם צריך. התגמֵשה!

יתר על כן, יהיה טוב מאד

אם תשכיל למצוא דרך לחלוק שם כבוד

מנומס להוד-יעקובינִיוּתה,

שהערב השוסי הוא פרי-טרחתה,

כידוע; אולי להסביר גם מדוע

טבעי ונכון הוא שבלוג ספרותי

יפרסם על אירוע כזה. דעתי

הצנועה ואויה, המאד-מחורזת,

הינה שיהיה מעולה. ותשבור

את החרז ואת המשקל, ותלך

לעבוד, ובכלל, לא לפני שתשלח,

בהינף הקלקה מיומנת,

טקסט זה על שירה מקוונת.

עלה והצלח!

(איה מרקביץ', גאון)

ביום שני, 29.5.06, יתקיים בשעה 18:30 באולם "ליאון", בנין רקנאטי באוניברסיטת תל-אביב ערב על שירה ואינטרנט, שאורגן ע"י ד"ר תמר יעקבי. בערב ירצו, בין השאר, כמה ממיודענו: תומר ליכטש ואסף ברטוב. יהיו קטעים.

למעשה, הפוסט הזה היה אמור להתחיל הפוך – בתחילה אנקדוטה, ואז הפרטים על הכנס. אלא מה, שהאנקדוטה, שנמצאה על ידי יעקבי, הלכה, תפחה, וגדלה לממדי גרפומניה מדאיגים.

אז קודם כל, לכו ושמעו זאת:

http://www.artvilla.com/shopping/poetry/elisha_store.htm

מדובר במשורר, אחד אלישע פורת. אי אפשר אפילו לומר עליו שהוא איום ונורא. השירים שלו, לפחות אלו המוקראים שם, נשמעים כאילו הם עברו שפצור במחולל שירה מודרנית. הוא מצליח, איכשהו, לעלות על כל טריק בספר, ולעשות את זה קצת פחות מאיום. מעורר השראה.

אז למה זה לא אנקדוטה? כי מסתבר שלאיש יש ערך בוויקיפדיה, ובערך נטען שהוא זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשנ"ו, יש לו דף ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה", והוא כותב במיני מקומות משונים. במלים אחרות, פורת הוא סיפור הצלחה עלום.

ואני לא כל כך יודע מה לומר על זה. ואני עייף. במי האשם?