תגית: צילום

תמונה


ראיתי את התמונה הזו באמצע יום עבודה. באיזו הפסקת גוגל רידר, אני חושב. קוטקי כתב שהיא האייטיז. רואים מיד למה. קודם כל רואים רגליים ואחר כך את חולצת הבטן. אייטיז. נער שזוף, עיגולי שמש מתחת לעיניים קטנות וכובע מצחיה. חולצת לה-פלמה, ציור קטן של פוטבול. מכנסי ג'ינס קצרים להכאיב. רגליים חלקות. כפכפי אצבע.

מסוג הדברים שאתה מקשר אליהם באינטרנט וממשיך. אבל האבא. אני מניח שהוא האב. נמוך מדי ועבה מכדי להיות האבא. אבל מי עוד? כאילו השנים דחסו. וזה הגיוני, השנים דוחסות. הוא נראה בן חמישים, מי שהתבגר קצת אחרי מלחמת העולם השניה, והיה מבוגר מכדי להנות משבריר השניה שקראו לו הסיקסטיז. אני לא יכול להפסיק להסתכל עליו. הוא הרי יודע כמה מגוחך זה נראה. הוא חייב לדעת. אפילו ב-81', אני מקווה, זה נראה מגוחך. ודאי לאדם בן חמישים. אבל הוא שם, עם הבן שלו, עומדים ברישול מול מצלמה, לפני הקניון הענק. יד אחת מחזיקה מצלמה קטנה. יד שניה על המעקה, נוגעת בקושי בידו של הבן. וזה לא עניין. הוא ראה מכנסיים קצרים וחולצות בטן, ואולי עוד יראה דברים מופרכים יותר. זה לא עניין. והוא הבן שלו, והם בטיול וזה לא משנה כלום.

לקח לי כמה ימים, אבל נזכרתי, בטעות, בזה. וזה נראה לי קשור.
(לתמונות נוספות)

יורם קופרמינץ – תערוכה

לדיבורים על

במקום קטלוג  – על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

מצב נפשי, האתר של יורם קופרמינץ

עוד צלם אמן – פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה – על האנשים הישֵׁנים של אלאן בצ'ינסקי

 

פורסם לראשונה בעיר האושר

הערה זעירה בדבר המצעד

ההפנינג ביום שישי, קרי "מדרך הגאווה" (הקרדיט ליואב), היה בעיקר משעמם. הרבה אנשים, חלקם צבועים בצבעי קשת, שגעשו לאיטם לעבר כיסאות האצטדיון, ושם בהו בבמה. מעט לפני שעל הבמה החלו להופיע מיני מינים, פרשו כמה וכמה חבר'ה הצידה, פרשו דגל גאווה גדול והחלו לנפנף בו. החבר'ה, נערי מרצ, משכו את עיניהם של כמה צלמים, שמשכו את עצמם לעבר הדגל, התמקמו סביבו, בזווית אליו, מתחתיו ומעליו, והחלו לצלם במרץ שנפל רק מזה של נערי המרצ המנפנפים. שאר הצועדים במדרך פשוט התרחקו הצידה. מביך, בסך הכל.

כבר שם ידעתי איך הדגל הזה יראה בפיד התמונות של רויטרס או בערוצי הטלוויזיה. זה יהיה מרשים, כמו שרק פיסת בד מתנפנפת יכולה להיות. האור יישבר על צבעי הקשת, קפל בד ימזמז קפל בד, הרוח תנשוב מלמטה למעלה, ותהיה יופי של תמונה. הדגל הזה יראה כמו סמל לאיכות המדרך כולו, מתנפנף בגאווה. מרחוק זה נראה מרשים פחות, אבל המרחוק לא עניין אף אחד. הדגל היה שם בשביל הצלמים. פוסט מודרניזם. מוזר רק שהדגל, על מנפנפיו, נותר גם כשהצלמים הלכו.