תגית: פנים

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם – על הספר השני של שירי לנטון

הפוסט פורסם לראשונה ב"עיר האושר"

מתוך המיצג "BOOK II" מאת שירי לנטון

מתוך המיצג "BOOK II" מאת שירי לנטון

"BOOK II" מאת שירי לנטון, מבט מרחוק ומהצד

*

מה רואים?

אישה שוכבת על שולחן עבודה. ראשה ממוסגר בקופסת עץ מחולקת לשני מדורים. בתחתית המדור השמאלי של הקופסא מונח דף לבן שממנו נגזרו המילים BOOK II במדור הימני מונחת ערמת דפים לבנים המסתירים / מכסים את פניה של האישה. אישה נוספת, הניצבת למראשותיה של השוכבת, מעבירה את הדפים במהירות בזה אחר זה, מן הערימה אל מדור הריק של הקופסא. מתוך הדפים המתמעטים מבצבצים נחשפים בהדרגה פניה של השוכבת, שירי לנטון.

זו העבודה השנייה של שירי לנטון שעליה אני כותבת (זאת הראשונה, ואם היא תרשה לי אכתוב גם על שלישית). שירי היא דייקנית גדולה. העבודות שלה צלולות ואינטנסיביות באופן שכמעט מייתר את המילים. ובכל זאת, בקיצור נמרץ:

*

מימוש המטפורה

העבודה מממשת את המטפורה וחושפת את המנגנון הפיסי והתודעתי של הקריאה, איך בזמן שהופכים את הדפים (כלומר בזמן הקריאה), מבצבצות מן הדפים השטוחים דמויות חיות, תלת מימדיות. זהו פלא אמיתי שההרגל משכיח ומקהה, ושירי לנטון מזכירה ומחיה את הקשר הזה בין הפעולה המכנית של הפיכת הדפים לגילוי העולמות החבויים בתוכם.

*

חשיפת המנגנון

אני אוהבת מנגנונים. אני אוהבת את היופי הקריר והענייני שלהם שבולט שבעתיים בסביבה הרגשית והבלתי טכנולוגית בעליל של הספרות. אני אוהבת את ייצוג הזמן בעבודה – ערימת הדפים היא סוג של שעון – את הקצב (בחלק מהתמונות למטה אפשר לראות את המהירות), את הניגוד בין הלובן המופשט התעשייתי של הדף לבין הפנים החמים החיים שבוקעים מתוכו.

אני לא רוצה לומר פייסבוק, גם כי העבודה קדמה לו וגם כי זו שנינה על חשבון העומק.

*

"המפה מעניינת יותר מהטריטוריה" (מישל וולבק, המפה והטריטוריה)

אלה לא רק פנים שבוקעים מהנייר, זה בעצם אי, יבשת חדשה. לשקע המתהווה בערימת הדפים ההפוכים יש איכות טופוגרפית מובהקת. BOOK II הוא המפה והטריטוריה גרסת שירי לנטון (ומתי אמצא זמן לכתוב על וולבק?).

כריכת המפה והטריטוריה של וולבק. על הכריכה: מיכאל דרוקס, דרוקסלנד, מתוך גיאוגרפיה גמישה (האטלס שלי)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, פרט טופוגרפי מתוך התמונה העליונה

*

עמוד קלון, ארון מתים

"לכל יש מחיר, אדוני הצעיר," אומרת המכשפה לדייג בסיפורו של אוסקר וויילד. כשמביטים בפניה הנחשפים של שירי רואים את פלא הספרות. כשמתרחקים מעט נגלה המחיר: הסד, מיטת הקלון שאליה היא מרותקת. אין לי חשק להציג פה תמונות של סדי קלון ומיטות עינויים מימי הביניים, אבל השולחן של BOOK II היה משתלב באופן טבעי. על הפלא הזה של הספרות משלמים בניתוק הראש מהגוף, מהחיים. (וזה עוד טוב; ב-BOOK I הצטרפו דפי הספר לארון מתים שבו שכבה האמנית).

שירי לנטון לא עושה אמנות כרגע. בפעם האחרונה שכתבה לי היא חיה בברלין, שם למדה לטפל בשיטת גרינברג.

I moved to Berlin to do the professional training program of the Grinberg Method. For a many years, I produced art that expressed the way I partition my body into sections, confronted and connected with people by creating loaded situations. Now, in my current studies I'm exploring new ways of relating to and experiencing my body as a whole, rather than in pieces, while continuing to confront and connect with people by creating interesting situations together. I'm finding it very fulfilling and challenging

ואולי על זה העבודה. זה העצב שבו היא נוגעת. היא לא חושפת רק את תהליך הקריאה אלא גם את אחורי הקלעים, את פיסת האוטוביוגרפיה המוצפנת גם בספר הכי בדיוני.
(נו, התכוונתי להיות יותר קלילה אבל כך יצא.)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף – ככה זה מתחיל (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף. אפשר לראות את המהירות. (לחצו להגדלה)

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף (לחצו להגדלה)

-

מתוך BOOK II מאת שירי לנטון, קטע מתוך הרצף. היופי האר-נובו'אי של המגזרות הטופוגרפיות. (לחצו להגדלה)

* שם הפוסט מושאל מכאן

***

עוד באותו עניין:

רבקה הורן, מסכה

על שיר של ביאליק ועל איור של בתיה קולטון

הצמידים של שירי לנטון

עוד (הרבה) רשימות עם התגית מיצג

*

ובלי שום קשר (אולי קצת):

הפרפורמר האנושי – סיבוב III
סדנת מחקר מעשי לרקדנים ויוצרים-מופיעים בהנחיית שרון צוקרמן ויזר תפתח ב21 ליולי.
"מכיוון שכבר מותר להסתכל לקהל בעיניים, ומכיוון שמותר לרקדן לדבר ולשחקן לזוז, ומכיוון שנהיה הרבה יותר קשה להגדיר מחול:
הטכניקה אליה אנו נדרשים כפרפורמרים עכשווים כוללת ארסנל חדש ומורחב: "נשק האנושיות".
מטרת סדנה זו לאפשר מרחב אישי לתרגול, חיפוש וחשיפה 'פיסיו-מנטליים' בכדי להרחיב את מנעד הנוכחות שלנו כפרפורמרים ולשפר את הידיעה שלנו והבטחון במעברים ובשילוב בין תנועה/פיסיות לנוכחות בימתית/ being. דרך עשיה והתבוננות נחשף לאמצעים השונים והאישיים לפיתוח ושליטה באנושיות הבימתית."
לשאלות ולהרשמה [email protected]

המסע לאמסטרדם

 

נסענו לאמסטרדם, ללמוד אצל יאן המורה לאי-צ'וּאן (סוג של קונג-פו), ולא רק בשביל זה.

התארחנו אצל יאני שהיא חברה של אמא של ארי, ובין יאן ליאני עברנו הרפתקאות רבות.

יאני גרה בהפלפף [הופדרופּ]. הפלפף היא עיירה קטנה ומהוגנת ליד אמסטרדם. שהינו באמסטרדם אחד-עשר יום. בבקרים רכבנו שבעה קילומטרים עד לתחנת הרכבת בהפלפף. בתחנת הרכבת השארנו את האופניים ועלינו על רכבת לעבר מקום שמכונה 'מרכז הסחר העולמי'. משם המשכנו ברגל לעבר הפארק הקטן הסמוך לביתו של יאן. בפארק הקטן של יאן התאמנו בין שלוש שעות ביום לשש, ומשם לקחנו TREM (חשמלית) למרכז אמסטרדם. באמסטרדם הסתובבנו ובילינו והרהרנו, ספוגים לחלוטין בידע החדש שיאן, המורה המופלא לאי-צ'ואן הזריק לתוכנו בכמויות, ובכל מיני מראות והתנסויות מפעימים. מאוחר בלילה היינו מתנודדים לאיטנו לעבר תחנת הרכבת וחוזרים להפלפף.

החלל הציבורי והאדם הפרטי

היה זה ארי שהבחין לראשונה עד כמה הכול מאורגן בהולנד. "יותר מדי מאורגן", ענתה לו יאני. ובכל זאת עבורנו זה היה פלא גדול; לא ראינו אנשים צועקים בהולנד. אפילו לא כשמישהו התנגש עם מכוניתו ברכב אחר. דבר אחר – מוזיקה אינה בוקעת שם משום מקום, אפילו לא בתוך הפרוורים הסואנים וההומים ביותר של אמסטרדם. אפילו לא בבית הקפה. אפילו לא מתוך מכוניות. דומיה. רק הצלילים החשופים של העיר.

שבילי הארץ (בתוך העיר ומחוצה לה) ארוגים בקפידה כך שנתיבי תנועה שונים משתלבים האחד בשני בהתאמה. יש נתיבי תנועה רק לרכבות ונתיבי תנועה רק לחשמליות. נתיבי תנועה יחודיים למכוניות ונתיבי תנועה יחודיים לאופניים, ונתיבים רק להולכי רגל. כולם ארוגים יחד כך שהאנשים יוכלו לנוע באין עצירה מיותרת. פעם אחת לא ראינו פקק תנועה! ולא הייתה פעם אחת שרכבת איחרה. "הולנד היא המדינה הצפופה ביותר בעולם", אמרה לנו יאני פעם אחת, "מרוכזים בה הכי הרבה אנשים פֵּר שטח". הבתים (אפילו בשכונות מאוד עלובות יחסית) צפופים וצמודים האחד לשני, ובכל זאת – לכל בית יש חצר או מרפסת משל עצמו. החצרות או המרפסות מעוצבות כך שקירות חוצצים בין חצר לחצר או בין מרפסת למרפסת – וכמעט תמיד נשקף לעיניך פארק או מדשאה או תעלת מים שוקקים. פרטיות מקסימלית נשמרת בקפידה.

הבניינים בעיר מטופחים מאוד על אף שמרביתם עתיקים, והם מאוד ססגוניים. "אז לא הלכתם למוזיאונים?", שאל אותי גיא, ברייה חצי-ישראלית שהתיידדנו עימה בשטח. "למה צריך מוזיאונים?", אמר לו ארי והסתכל למעלה בהערכה.

הפליא אותנו גם שהבניינים עשויים לא רק כך שהם יפים בפני עצמם אלא גם האחד ביחס לשני. למשל, בניין שרוב חזיתו מתנוצצת לבנה, אך מיעוטה שחרחרה, לצד בניין שמרבית חזיתו בוהקת בשחור ומקצתה לבנבנה – וכמעט הכול עשוי כך. יפה. מוקפד. בכל המרחבים העירוניים הללו שלובים צמחייה עבותה ומים ובעלי-חיים שונים ומשונים. 'ארץ הקרקורים', כינתה אותה יאני פעם אחת (בגלל מגוון הצפרדעים שמקרקרות בארץ), אבל יכלה לומר באותה נשימה – ארץ הברווזים או ארץ הברבורים או ארץ הדגה. רצועות עבותות של טבע נמתחות ברחבי הארץ מסביב לתעלות המים הזורמות. תמיד יש לך איפה לשבת ולפוש, וכל עוד הכול בסדר עוזבים אותך בשקט – עשה מה שליבך חפץ. כמובן, כל זאת כל עוד היורואים בכיסך. הם מאוד אוהבים את היורואים שלהם.

"לא ראינו הומלסים בשומקום", ארי אמר לאחד השוטרים, "אנחנו משכנים את ההומלסים בבניינים נטושים", אמר לו השוטר בחיוך, "והם יכולים ללכת משם מתי שהם רוצים?", הקיש ארי; החיוך התיישר והשוטר חזר לעסוק בענייני הדרכון והמצלמה שהלכו לאיבוד.

בין התנועה בחלל ובזמן לאושרו של האדם

"לב המסע הקצר מדי שלנו", אמר בדיעבד אסא שהצטרף אלינו לאחר כמה ימים, "היה השיעורים עם יאן".

תרגול האי-צ'ואן מתחיל בעמידה. בכל בוקר עמדנו שלושתנו מול האגם הקטן אך שוקק החיים שליד ביתו של יאן והסתכלנו פנימה והחוצה. לפעמים היה מאוד חם ומאוד מרגיז. לפעמים היה מאוד קר ומאוד מרגיע. פעם אחת ירד עלינו גשם ויאן עשה Go Away עם היד ואחרי כמה דקות הגשם עבר. ביום השני הגיעה לגדה שלנו ברווזה עם ששת ברווזוניה. הם דידו אחריה כמו האחיינים של דונאלד, ואחד מהם נגס נגיסה עדינה באצבעו המושטת של אסא. ראינו גם חתול שמנמן על האגם באותו יום. יום אחר כך היא הגיעה רק עם שלושה ברווזונים, ובעבור יום נוסף נותר ברווזון אחד בלבד. באחד הימים לקראת סוף הטיול, כשאסא כבר נסע חזרה וארי הסתובב בהאג בניסיונותיו להשיג דרכון חדש – ורק אני ויאן נותרנו באגם ראיתי ברווזה אחרת מפלחת את האגם ושישה צאצאים גדולים וחזקים בהרבה מברווזוניה של הברווזה הקודמת משייטים אחריה בתצורת ראש-חץ מקומר. המדריך הקודם שלנו לאי-צ'ואן היה מכוון אותנו תמיד לנסות להגיע מעבר לחלל ולזמן. זה היה מעניין כרעיון אבל אף פעם לא הבנתי מה הוא רוצה עד העניין עם הברווזים.

"אני לא מלמד אתכם תנועות", אמר לנו יאן פעם אחת, "אני מלמד אתכם מהי תנועה, אחרי שתלמדו מהי תנועה תוכלו לנוע איך שתרצו". במובן רחב – התנועה שלנו היא מנעד הפעולות החיצוניות שאדם מסוגל לבצע. כל צליל שאנחנו מפיקים למשל הוא ביטוי של תנועה. כל מילה שאנחנו שומעים או קוראים הן ביטוי של תנועה בעולם. זה נשמע כמעט מובן מאליו, ואנחנו כמובן לעולם איננו מתעסקים בזה יותר – אבל על ידי שינויים בהנעת שרירי הגרון אנחנו יכולים לשנות את קולנו לחלוטין. כמובן השינוי הזה לא יהפוך למשמעותי אם לא נלמד לקבע אותו – דהיינו להפוך אותו להרגל. אותו דבר בנוגע להבעות הפנים שלנו. הן קבועות בגלל שאנחנו רגילים אליהן. הן קבועות בגלל שכבר המון שנים לא בחרנו אותן, ואולי אף פעם לא בחרנו אותן.

מתי באחרונה הסתכלת במראה על הבעות הפנים שלך ווידאת שמה שאתה רואה במראה מתאים למה שאתה רוצה להביע? הבעות כמו חיוך או קריצה הן צירוף של תנועות או תנוחות. כמוהן היא שפת הגוף. גם פעולות יותר ספציפיות כמו נהיגה או התעלסות הן ביטוי של יכולותינו התנועתיות או תוצר של אופן השימוש שלנו בהן. "כל תנועה מופקת על ידי כיווץ והרפייה של שרירים מסויימים", אמר לנו יאן יום אחד, "אבל כדי שנוכל לבחור את התנועות, כדי שנוכל להרחיב את מנעד התנועות ולשלוט בו עלינו להחזיר לעצמנו את הרגשת הגוף [Feeling]".

מה רצה יאן הזקן לומר? עד שהפכתי את זה לעניין לא הרגשת מה קורה בכף היד שלך. עכשיו – כשאתה מנסה אם אתה מנסה אתה מרגיש. עד שהפכתי את זה לעניין לא כיווצת את ידך השמאלית לאגרוף. אבל אולי עכשיו אתה מכווץ את ידך השמאלית לאגרוף. היכולת הזאת לחוש את שרירי הגוף, לכווץ אותם ולהרפות אותם ניתנת לפיתוח ולהעצמה – אפשר למשל להגיע למצב מוחלט שבו אתה תופס כל הזמן את כל הגוף. זאת התחנה הראשונה של האי-צ'ואן [[Whole Body Perception אי-שם על שפת האגם, קצת אחורה בזמן, הנחה אותנו יאן אל הנתיב שמוביל אל המצב הזה. אני לא יכול שלא להתפתות מלהזכיר את המשל של ארכימדס.

כמובן, כדי באמת לשנות את היחסים בינינו לבין העולם, כך שהתוצאות תהיינה לשביעות רצוננו עלינו לפתח גם תפיסה טובה ומדוייקת של מה שקורה בעולם. כמו כן, כל מה שתיארתי הוא רק הצצה על חלק קטנטן של הדברים ותו לאו. אבל אני מקווה שהיא הייתה נעימה ומרתקת ואולי אפילו מועילה.

—- —– —— —— ——- ——- ——– ——– ——– ———

ארי אמר בשלב מסויים שבטיול הזה שילבנו את שתי אהבותינו הגדולות בחיים קונג-פו ו-… ולא יכולתי שלא לחשוב על חברי X, שהיה כל כך נהנה בנסיעה הזאת, וכל כך חסרה לי שמה חברתו. לנוכח כל המראות המופלאים, העשייה המפעימה וההנאה צרם לי העדרו מכל וכל. לעיתים כדי להתממש כרצוננו בחלל ובזמן כל מה שאנחנו זקוקים לו הוא חברה טובה, ושום יכולת שיש לנו אין בה כדי לגרום להעדר

להיעלם.

ו-X דע לך שעד עכשיו ואולי אפילו עד הסוף אני אוהב אותך מאוד, והמלצה חשובה – סע לאמסטרדם. יש בה כל כך הרבה דברים שאתה אוהב, ומעל לכל – כולן אבל כולן (ויש שם המון) נוסעות על אופניים כל הזמן. אתה כל כך תהנה.

באהבה רבה, יואב