תגית: מרית בן ישראל

12 דקות -לפוצץ את בית הספר? על ויטו אקונצ'י כארכיטקט

הערב הראשון בסדרת 12 דקות, ערבי ההרצאות של ההם, התקיים כבר לפני חודשים מספר כחודש במכללת עלמא, והיה מוצלח מאד. מרית בן ישראל, סופרת בהווה, אמנית בינתחומית כמעט לשעבר ומממייסדי בית הספר לתיאטרון חזותי, דיברה בהרצאתה על הצעה שהגיש ויטו אקונצ'י בתחילת דרכו כארכיטקט לבית ספר יסודי באריזונה, לשם הוזמן כדי לתכנן סככה. אקונצ'י הציע לפוצץ את בית הספר. להלן 10 הערות על הסככה של ויטו אקונצ'י. את הטקסט של ההרצאה אפשר למצוא בעיר האושר של מרית.

את ההרצאה אפשר לראות באתר של 12 דקות: לפוצץ את בית הספר? על ויטו אקונצ'י כארכיטקט

12 דקות: הזמנה לערב הרצאות מחודש

ב-5 באפריל בשעה 19:00 יתקבצו שישה אנשים במכללת עלמא וידברו על הכל. על ערים, טעויות, אמת ובתי ספר. 12 דקות לכל אחד, 20 שקלים מחיר הכרטיס. המרצים נבחרו בפינצטה, ההרצאות גם. עובדה, אפילו יש לנו הזמנה מעוצבת בפרינט (ותודות לליטל שרמן המהממת). לא תבואו?

מי ומה:

  • רועי רוב – אני,הוא, הם: קשר, הימורים ותקשורת חזותית
  • מרית בן ישראל – לפוצץ את בית הספר?
  • איתמר שאלתיאל – הזכות לטעות
  • הילה לוטן – עיר בסיסית
  • שיר – גבולות האמת/סיפור: השימוש באינטרנט
  • קובי ניב – עבר שחור, עתיד ורוד

כאמור, מכללת עלמא (רח' בצלאל יפה 4, ת"א), 5.4.2011, 19:00. להרשמה מוקדמת, שלחו מייל ל[email protected].

כמתבקש, יש עמוד אירוע בפייסבוק. עשו אטנדינג, הפיצו לחבריכם. אתם מכירים את הנוהל.

הדקדוק והמשחק

תחילה, מאיפה אני באה

בהתחלה שנאתי מיצגים, כמו רבים מהאנשים שאני מכירה, שמגדירים עצמם כחובבי תרבות. ואז התחלתי לקרוא את מרית בן ישראל בבלוג שלה, ומתישהו, לפני בערך שנתיים, נפגשתי איתה לשיחה לקראת כתבה שכתבתי למצית, יהי זכרו ברוך מאד. מאז, אני כבר אוהבת מיצגים ועוד יותר אוהבת את מרית.

ולמה ככה?
אם יורשה לי לצטט את עצמי מצטטת את מרית, ואני לא רואה סיבה למה שלא יורשה לי, הרי שככה היא הסבירה לי מהו מיצג:

"המיצג נולד בסוף שנות השישים, יחד עם האמנות המושגית. זה היה חלק מהמרד של אמני 'דור הפרחים' כנגד מסחור האמנות והסטגנציה הרעיונית. במקום להמשיך ולייצר 'חפצי אמנות' כמו ציורים ופסלים, הם עברו לאמנות חיה המבוססת על רעיונות ופעולות. בהמשך לכך, אפשר להגדיר את המיצג כפעולה 'אמיתית' שנגזרת מרעיון מסוים, בניגוד ל'כאילו', למימזיס של התיאטרון.
"יש את עניין התיעוד. כדי לשמור על האותנטיות של הפעולה ולא להפוך אותה להצגה, מבצעים כל מיצג רק פעם אחת, או פעמים בודדות. וגם תנאי הצפייה הם בדרך כלל מפוקפקים; זה לא היכל התרבות. כל מיצג נחשף לכמות מאד קטנה של צופים. ובכלל, אמנות שמבוססת על רעיונות ופעולות, נעלמת ברגע שהפעולה מסתיימת… אתה לא נחשף לאירועים המתרחשים, אלא ל'תיעוד' שלהם".
""מיצגים זה משעמם. את מחפשת מאפיינים – גם שעמום זה מדד: אם זה לא משעמם, זה לא מיצג. ואני אומרת את זה כרגע באופן תיאורי, לא באופן שיפוטי. ראשית, פעולה מיצגית היא לעתים קרובות סטטית או חוזרת על עצמה… החזרות האלה לא כתובות בשום ספר כללים, אבל הן מאפיינות מיצגים רבים. אני חושבת שזה קשור לחד פעמיות של המיצג. במקום להציג משהו פעמים רבות, חוזרים על אותה פעולה שוב ושוב, כדי לחרוט אותה בזיכרון. וזה קשור גם לרעיון. החזרות האלה מאזנות את מהירות האור של הרעיון. וזה מחזיר אותנו שוב למוצא המיצג, למרד נגד המיסחור. כי מה זה מסחרי בעצם? מסחרי זה לבדר, להקסים, לפתות, לפרוט על רגשות. אמנות שדוחה את כל זה חייבת להיות משעממת. וגם זה מעורר התנגדות אצל הקהל. זה נתפס כקוצר יד או כזלזול. אם לא טורחים לעניין אותי, למה שאטרח להקשיב?"

וההסבר הזה שינה את התפיסה שלי לגבי מיצגים. ראשית, מאותו רגע כל מיצג הפך עבורי למשחק בחיים, שזוהי התפיסה החביבה עליי בעולם כולו, כי מה נשאר לנו בחיים, אחרי שהבנו שהכל תלוי נקודת מבט וניסיון חיים, מלבד להעמיד פנים שהם משחק. שנית, הוא הבהיר לי כי שעמום הוא עניין בפני עצמו ולא תוצאת לוואי, וזה העביר את השעמום מקשת הרגשות השליליים לקשת הרגשות הניטרליים, שזה עוזר גם כדי לראות מיצגים, אבל גם לאלף רגעים אחרים בחיים.


 

ואיך זה קשור לספר?
ואז הגיע הספר: כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, והדגים איך תפיסת המיצג הזו עוזרת כדי לקרוא טקסטים אחרים. בספר מנתחת מרית (אני יודעת שאני אמורה לקרוא לה בן ישראל, על פי חוקי הזה, אבל תסלחו לי, כן?) את "ספר הדקדוק הפנימי" של גרוסמן כמיצג ואף משווה אותו למיצגן ויטו אקונצ'י, שאהוב עליה, כך ניכר, ופחות אהוב עליי.
וזה מאיר עיניים, כי אהרון, הגיבור הראשי, באמת עושה שם סדרות על גבי סדרות של פעולות, שנראות הרסניות ותמוהות, ועד שלא באים ואומרים לך מיצג, אתה מתקשה לחבר בין סדרות הפעולות האלו, וכל אחת מהן נתפסת כעוד הדגמה לכך שהוא לא נורא אוהב את עצמו. ואם כבר אומרים לך מיצג, אתה קולט כמה הכל מתלכד לכדי תפיסת עולם שלמה שבמרכזה עומדת המחשבה שהרסה את שנות נעוריי: לא רק שכל אדם אחראי לגורלו, כל אדם אחראי לאופן שבו גופו מייצר את גורלו.
וזה מקסים, כי כל שרשרת ההתבוננות הזו מלאה באהבה מדבקת. גרוסמן אוהב את אהרן שמנסה בכל כוחו לשמור על הילדות שלו מבלי שתיפגע על ידי גסות המבוגרים, מרית אוהבת את האופן שבו גרוסמן משתמש במיצג כדי להדגים את ניסיונותיו העקרים של אהרון, ואתה אוהב את מרית על כך שהיא מוליכה אותך כך בין דפי "ספר הדקדוק בפנימי", שהופכים בעצם לדפי תולדות המיצג.
וזה מעורר מחשבה, כי ברגע שאתה משחרר את המיצג מהבמה ומהצופים ומתכלית ההצגה, אתה חושף את הקשר בין רעיונות לפעולות שקיים באופן יומיומי בחיים של כל אחד, וכשהקשר חשוף, גם הרעיונות וגם הפעולות יכולים להשתנות ביתר קלות.

 

אז לקרוא?
ברור.