תגית: מצית

מצית – אודות

בקשה: יפורסם "דבר העורכים" של מצית, גם כאן, שיהיה פתוח לתגובות אוהבות, וגם כי בתוכו יש את זרעיו הכישלון ( שאני מקווה מאוד שהוא זמני) ואולי גם ההצלחה של "מצית". / אורי

אורי ביקש, אז הנה.

***

מה זה הדבר הזה?

מגזין מצית הוא פרי אהבה לעיתונות אמיתית, מהסוג שמגיח אחת לזמן מה ומספק חומר קריאה מעניין או הצצה תמציתית אך מעמיקה לנושא כלשהו; שמגלה עוד פיסת עולם שלא הכרנו; שמתעכב על משהו שעד עכשיו חלפנו על פניו מבלי לתת עליו את הדעת.

מצית, כפי שעוד תלמדו להכיר אותו, הוא מגזין אוהב. הוא אוהב טכנולוגיה. הוא אוהב נשים. הוא אוהב היסטוריה. הוא אוהב ספרות. וגם את הסימפסונס, צילום, תיאטרון, קומיקס, סמנטיקה, תרופות, אלכוהול, סמים, מהפכות, גרפיטי. בקיצור, מלא אהבה, כמו כלה ביום כלולותיה.

מצית, כפי שעוד תלמדו להכיר אותו, הוא מגזין פטפטן. כולם אומרים לו כל הזמן: "אנשים כבר לא אוהבים לקרוא ארוך, תן להם מסר קצר ותמציתי", אבל הוא – לא מעניין אותו כל זה. כי מצית אוהב לפטפט. יש לו משהו חשוב להגיד על משהו? יגיד אותו. קוראים, לא קוראים; ארוך מדי, קצר מדי – זה לא העניין. כי מצית יפטפט על כל נושא שהוא אוהב, עד שהוא יחוש, בלבב פנימה, שהנושא מוצה.

ומי עושה את הדבר הזה?

אנחנו רוני שני, איתמר שאלתיאל, מיכל בראל ומיטל שרון. כולנו עבדנו או עובדים בעיתונים, מודפסים או אינטרנטיים, כבר כמה שנים. לאורך השנים כתבנו על טריליון נושאים, ככל שנשאו אותנו הרוח והגורל שלנו. לאורך הזמן הזה, שבו עבדנו בעיתונות, גילינו נוסחה אחת מאד מבהילה: כולם רוצים עוד כסף, והדרך היחידה לעשות זאת, מבחינתם, היא לקצץ במשאבים.

כולם רוצים יותר כסף, ולכן הם מורידים את הרמה של התכנים בעיתון ומקווים להעלות את מספר הקוראים. כולם רוצים יותר כסף, לכן הם מקצצים במספר האנשים שעוסקים ביצירת העיתון ומקווים להעלות את מספר האנשים שמפרסמים בו. אז זה לא אומר שאין אנשים חכמים ומוכשרים ומהממים בעיתונים בישראל, אבל זה כן אומר שהנוסחה הזאת גורמת להם לכופף את הראש ולכתוב על מה שצריך ואיך שצריך.

זה לא נראה לנו הגיוני. HBO, ערוץ 4 הבריטי, Wired, הסמויה ו-The Believer, הם רק כמה מהמותגים שמצליחים להיות כלכליים בלי לוותר על מיליגרם מהאיכות שלהם. זה לא נראה לנו אפשרי רק בחו"ל. זה בטוח אפשרי גם כאן, בארץ הקודש של עם הספר.

אבל הקוראים, אומרים לנו, אוהבים את זה פשוט. פשוט וקצר, ועם תשובה בסוף. קוראים לא אוהבים אתגרים. אנחנו לא מאמינים בזה, ונדמה לנו שכך גם הקוראים. אז זה מה שעשינו – הקמנו מגזין. המגזין הזה ישלם כמו שצריך לכותבים שלו, למאיירים שלו, לצלמים שלו ולמעצבים שלו. המגזין הזה יהיה כתוב היטב ומוגה היטב ויעסוק במגוון נושאים שאף אחד מהם אינו רדוד. ואם זה מאתגר, יהי כן. המגזין הזה לא יתפשר.

איפה קוראים את מצית?

מצית יהיה זמין לרכישה בחנויות או למנויים. בנוסף, תוכלו לקרוא באתר כתבות מתוך המגזין, להוריד את ה-PDF של המגזין, וגם ליהנות ממגוון דברים נוספים שפגשנו באינטרנט, וחשבנו שהם משמחים.

אשרי הגפרור

סיפור המעשה

כאן המעשה נפתח -
לא בגדי לבן וצח.
מעשה במעיל של חורף
בעל סדק צר מערף.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

הסיפור קצר, פשוט וקלישאתי. כמה עיתונאים אומרים לעצמם: זה לא יכול להיות שזה המצב, ומחליטים להקים מגזין. כמה עיתונאים חושבים על דרכי פעולה, על עקרונות מנחים, על אידיאולוגיה. כמה עיתונאים מגלים שעל אף הרצון הטוב, המניפסט, העיצוב, הכתיבה והעריכה המוקפדים, המגזין שלהם יכול ללכת באחת משתי דרכים: לצאת פעם או פעמיים ולהתרסק, בעודו גורר אחריו חלק מחסכונותיהם (המילה כנראה ארוכה יותר ממה שהיא מכילה), או לא לצאת כלל, ולגנוז עימו את חלומותיהם.

עובדות

ומרגיז את הבריות
ומקבל מכות טריות,
מילל, שורק, נובח,
בקיצור – בחור שמח.
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

* האנשים: איתמר שאלתיאל, מיטל שרון, מיכל בראל ורוני שני.
* המגזין: הוא מצית
* זמן העבודה שהושקע: קרוב לשנה
* כמות העמודים שמילאנו בכתבות ובמדורים (ובל נזכיר את המילה תוכן): 45
* כמות האנשים שעבדו בשבילנו ואיתנו: 10 (פזית בנימין ויוחאי מטוס, המעצבים המהממים; הילה בקמן המגיהה המוכשרת; רן יניב הרשטיין בונה האתרים המרהיבים; עומר הופמן, הקומיקסאי המהורהר; גליה סיון, המתרגמת ללא חת; עידו הרטוגזון, המחשב והסם; יעל בר, המאיירת המבוקשת; יונתן אמיר, הצלם חד העין; יהונתן קלינגר, עו"ד מנבא השחורות; ואייל סימנטוב, רו"ח מנבא הוורודות). תודה. תודה גם לכל מי שעזרו לנו בלי להשאיר עדויות כתובות.
* כמות כוסות הקפה השחור שנשתו במהלך העשייה: כאלפמאות
* מספר הפעמים ששמענו את המשפט "זה רעיון נורא יפה, ובאמת המגזין שלכם נראה מהמם, אבל זו פשוט לא התקופה הנכונה": כ-30-40.
* מספר המלים שנדרשו לבר הפצה כדי להעיף אותנו מכל המדרגות: 17 (תשלמו לנו כסף, תצאו פעם פעמיים, תמכרו מאה עותקים, ואני צריך להקים בשביל זה אופרציה? אין מצב).

מסקנות

מביטים כולם בפחד,
רועמים כולם ביחד:
איזה בגד לתפארת,
איזה מן מעיל-אדרת!
(מתוך גלגוליו של מעיל, קדיה מולודובסקה)

כולכם ודאי מגלגלים עינים בתימהון: הם לא יכלו לדעת את זה מראש? מה, הם מפגרים?
ובכן, חשבנו שאפשר. חשבנו שאפשר לשלם לכותבים, חשבנו שאפשר לכתוב כתבות ארוכות שהקוראים יקראו, חשבנו שאפשר לעשות מגזין אינטליגנטי, חשבנו שנוסיף קצת אינפוגרפיקה, ידענו שעושים את זה כבר בעולם. חשבנו שגם פה אפשר. חשבנו שאם נתרום את זמננו וכספנו ואת כל מה שאנחנו יודעים על כתיבה ועל עיתונות, חשבנו שאם נביא אנשים מוכשרים לעבוד איתנו, חשבנו שאם כולנו יודעים מה מקולקל, כולנו ביחד נוכל לתקן.

אבל כשלנו.
וזה כישלון מהדהד. הוא מהדהד לא רק את חוסר היכולת האישית שלנו, אלא את חוסר היכולת של כל אדם שאינו בעל ממון או מקורב למקור מימון כזה להקים אלטרנטיבה אמיתית לשניים וחצי הצהובונים היומיים ועשרת השבועונים והירחונים שיש בישראל. מדינה שבה חמישה מיליון אנשים ולפחות כמה מהם, אומרות הסטטיסטיקות, מסוגלים לקרוא גם משפטים ארוכים.

הרווח שלכם

לפחות עד שיפוג תוקפו של הדומיין מצית פתוח לכולם. את הכתבות, הצילומים והקומיקס אפשר לקרוא באתר, אבל מומלץ להוריד עותק PDF של הגיליון הראשון והיחיד.
אשרי הגפרור.