יעל ישראל כתבה בבלוגה קטע יפה על הפלרטטנות הנעימה שבאמצעותה מתנהלים פעמים רבות יחסים בין אנשים לגברים, ועל מידת האחריות שאנחנו צריכים לקחת על מעשינו. כל זה בהקשר של פרשת רמון והנשיקה (ולכן, ובהתחשב באווירה הפמיניסטית-מיליטנטית שאופפת אותנו בזמן הזה, אני חושב שפרסום הקטע הוא מעשה אמיץ). הנה:
http://www.notes.co.il/yael/27765.asp?p=0
היא כותבת על שיגרה של פלירטוטים במשרד (או בכלל), כלומר אווירה בה היחסים בין אנשים שאינם ממש מכירים זה את זה מבוססים פחות או יותר על פלירטוט הדדי, לאו דווקא עם כוונה רצינית להגיע למשהו מעבר לכך. הנה:
"בגיל 35 מצאתי את עצמי מפלרטטת עם ילדון בן 17 שחיזר אחריי. אומנם הרגשתי כמו שודדת עריסות, אבל פלירטטתי בחזרה, בלי להתכוון לשום דבר מעבר לזה. ולהפך. בהיותי בדיוק בגיל של החיילת התובעת את רמון, פלירטטתי עם גברים מבוגרים בגילו של רמון שפלירטטו איתי. סתם פלירטטתי – כי הם פלירטטו איתי, כי היה משעמם מאוד במשרד העבודה בו שירתי בצבא, וגם כי גברים ונשים, ולא משנה באיזה גיל, נוהגים לפלרטט. אנחנו פשוט בנויים ככה."
אבל אז היא שואלת על מידת האחריות שאמורה לבוא עם הפלירטוט, או בעצם למנוע אותו במקרים מסויימים. אחריות שרבים מאיתנו שוכחים, או משכיחים מעצמנו: "לא מן הנמנע שבחורות צעירות כאלה, שגברים מבוגרים אוהבים לקרוא להן "מיידעלעך", נסחפות לפלירטוט תמים עם גבר מבוגר, כי הוא חביב ונעים הליכות, ולא לוקחות אחריות על הצד שלהן. בא הגבר, ובהיותו מודרך גנטית, הורמונלית או התנהגותית לקחת את החיזור הלאה, ומנשק. ואז את מזעזעת. הרי לא התכוונת לדבר. הרי את תמימה וברה כחמה במילואה. מה עשיתי שזה מגיע לי? את שואלת."
וכו'. כלומר היא קוראת לאחריות גדולה יותר, וחשיבה רבה יותר, מצד הנשים.
אני חייב לומר שאני די מסכים איתה (לא שזה מצדיק אפילו התרדה מינית אחת, חלילה וחס!!!), וכתבתי לה תגובה כזו, שהייתי רוצה להביא כאן:
"אני רוצה להפנות את תשומת לב הקוראים לעוד דבר: לדעתי אם נסרטט גרף שבו על ציר הזמן עמודה אנכית אחת תיצג את כמות העור החשוף שמרשות לעצמן נשים להציג במקום העבודה, ועמודה שנייה את כמות החוקים והנורמות הנוגעות לדיני ניצול והטרדה מיניים, תיווצר חפיפה יפה בין שני קוי התוצאות שיתקבלו.
כלומר ככל שהחברה שלנו הרשתה לעצמה להפוך את מקום העבודה לאתר שבו מותר ולגיטימי לשדר מיניות (ואני לא אומר כרגע שאסור ולא לגיטימי, הירגעו) היא היתה חייבת "לפצות" על זה במנגנון אדיר של איזונים ובלמים חוקיים ומוסריים (שלא לומר מוסרניים).
הדברים האלה באים בד בבד: החופש שניתן לאישה להגיע עם מיני פצפון לעבודה מחייב את הגבלת החופש של הבוס שלה להחמיא לה על הרגליים. החופש שניתן לה להגיע עם מחשוף בגודל הגראנד קניון מחייב את הגבלת החופש של עמיתה למשרד אפילו להביט לאזור הכללי של החזה שלה.
אירוני, מעצבן, אבל ככה זה."
כלומר למעשה יש כאן דיאלקטיקה מעניינת שבה ככל שגובר החופש (לכאורה, אם אכן זהו "חופש") של צד אחד, קטן החופש של השני. אשה יכולה היום ללבוש בגדים שלא היתה יכולה פעם, ודברים שפעם היה אפשר לומר לאישה, היום אי אפשר מפחד תביעה, וכו'. הפתיחות של האחת גוררת היסגרות (מתוקף חוק ונורמה) של השני. האם זה לא מזכיר מצב הפוך, בו הסגירות של האחת (באירן) באה יחד עם פתיחות (השובניסטית, המעצבנת, ודאי) של השני?
[את הפוסט העלתי ותיקנתי קצת אחרי שעה – ת.פ.]
והצופה? הוא נדרש להתמודד עם חילופי המספרים. בכך עובר הצופה מעין דיכוי כפול. כמו בכל סרט, הוא נדרש להעמיד את עולמו המוסרי אל מחוץ לאולם הקולנוע, ולהפקיר את עצמו לנרטיב המיוצג. אבל שלא בכמו כל סרט אחר, סין סיטי מהתל בו שוב ושוב. המהתלה הזו, שיכולה לקרות, כנראה, רק בעולם הקומיקס שבו המוות איננו חד משמעי, מותירה את הצופה בעמדה פסיבית במיוחד. כל החלפת מספר כזו נותנת לו עוד זבנג על הראש. אתה, אומר לו הסרט, הצופה וככזה אין לך זכות דיבור, רק זכות הקשבה ואתה תקשיב למי שנמצא מולך, גם אם הוא מתחלף כל הזמן. כמו בצבא, אתה נדרש להצדיע לכל בעל דרגה גבוהה ממך, ויהיה זה הסמל התורן או הרמטכ"ל. אולי לכן דווקא הפוסט על הסרט הזה עורר שרשרת תגובות שדנו במעמדו המוסרי של הסרט. כשהצופה נמצא בעמדה כזו פסיבית, הוא מרגיש שהעולם המוסרי שלו נמצא בסכנה גדולה יותר, והטכניקות שבהן הוא רגיל להשתמש כדי לשמור על עצמו מפני חדירת העולם המיוצג הן אפקטיביות פחות. אין תמה איפוא שבתום הסרט הוא מרגיש שאלימות גדולה התחוללה מול עיניו ויש לו חשק לקחת את מילר ורודריגז מן העיר ולגולל אותם בזפת ובנוצות.