תגית: מונולוג

Flowers in a Vase

סיימתי את "אל המגדלור" (וירג'יניה וולף. תרגום: מאיר ויזלטיר) כבר לפני זמן לא מועט, אבל – מלבד סופרלטיבים – לא הצלחתי לנסח מה שאני חש כלפיו. מאחר שהספר קשור באופן הדוק לעבודה שאני עושה על המונולוג (שזו, בעצם, הסיבה שבשלה התחלתי לקרוא אותו מלכתחילה. גם זה צריך להיאמר לזכות האקדמיה), יצא לי לנתח חלקים ממנו בהרחבה יחסית. יצא לי לחשוב עליו הרבה. חישבו רגע על המונולוג של מולי בלום, שחותם את "יוליסס". הוא מתחיל כך (תרגמה את זה יפה יעל רנן): "כן כי אף פעם הוא לא עשה דבר כזה קודם לבקש פתאום ארוחת בוקר למיטה עם שתי ביצים מאז שגרנו במלון 'סיטי ארמס' כשהוא היה עושה את עצמו חולה עם קול של מסכן משחק את הוד-מעלתו בשביל לעשות רושם על הנודניקית הזקנה ההיא גב' ריורדאן שהיה נדמה לו שהוא מסובב אותה על האצבע אבל בסוף גרוש היא לא השאירה לנו הכל בשביל מיסות לכבוד ולכבוד נשמתה כזאת קמצנית בחיים לא ראיתי אפילו בשביל הספירט שלה היה לה חבל להוציא 4 פני עם כל הסיפורים על המחלות שלה לא מפסיקה לקשקש על פוליטיקה ועל רעידות אדמה ועל סוף העולם צריך קצת ליהנות מהחיים קודם איזה צורה היתה לעולם אם כל הנשים היו כמוה נגד בגדי ים ונגד מחשופים ממילא אף אחד לא רצה שהיא תלבש אני בטוחה שהיא נעשתה כזאת צדיקה רק בגלל שאף גבר לא היה מוכן להסתכל עליה פעמיים נקווה שאני אף פעם לא אהיה כזאת פלא שהיא לא רצתה שנכסה גם את הפנים אבל היא היתה דווקא אישה משכילה בסך הכל וכל הקשקושים שלה אדון ריורדאן פה אדון ריורדאן שם מתארת לעצמי שהוא די שמח להיפטר ממנה […]". עצרו, והביטו בין המשפטים. אם מתאמצים מספיק, אפשר לשרטט את הקשר שבין משפט למשפט. לרוב, מדובר בקשרים אנלוגיים או מטונימיים. אבל, כמו שטענתי בפוסט אחר, זה יותר מכך. כל קשר מטונימי או אנלוגי שכזה הוא גם קשר סיבתי. משפט ב' נאמר כי משפט א' העלה אותו אצל מולי, באופן מטונימי (נניח). ומהקשרים הללו, שבין זיכרון לזיכרון, אפשר לדעת הרבה אודות מולי. אפשר כמעט לגעת במפת המושגים שלה, לראות איך מושג אחד מעיר מושג אחר, שמעיר זיכרון, שמעיר תגובה, שמעוררת את גברת ריורדאן הזקנה. הפער שבין משפט למשפט (למרות היעדר סימני הפיסוק, אפשר להבדיל בקלות יחסית בין המשפטים) הוא המקום שבו השדר מכלה את האינרציה הפנימית שלו, מתפוגג, ומשאיר מקום למולי, שתבחר את השדר הבא. ב"אל המגדלור" זה אחרת. אריך אוארבך, ב"מימזיס" (תרגם את זה איום ונורא ברוך קרוא. קנו את הגרסה האנגלית, היא אמורה להיות קריאה), בוחר להתייחס לפרק החמישי בחלק הראשון של הספר. הוא עושה זאת, לדעתי מהסיבות הלא נכונות, אבל זו בחירה נכונה לגמרי. מרת רמסיי יושבת ומודדת לג'יימס, בנה, גרב, כדי שתוכל להביא אותה במתנה לבן של שומר המגדלור. ג'יימס, יש לומר, לא מרוצה מהעניין, ונע בעצבנות. הפרק כולו ממוסגר במדידת הגרב הזו. באמצע יש הרבה מרת רמסיי, וקצת אנשים אחרים. היא חושבת על הדלתות, ועל הבית הפרוץ, ועל המשרתת השוויצרית, שאביה לוקה בליבו. העצבות הזו שלה היא הד לעצבנות של ג'יימס. אתה יכול לשרטט את המערך הסיבתי, שמוביל ממחשבה למחשבה. באמת אפשר. אבל אי אפשר לדעת עד כמה המחשבות הללו מושפעות מהתנועות הבלתי פוסקות של בנה, וממר טנסלי, שהתעקש שאי אפשר יהיה לצאת למגדלור מחר. זו כבר לא תבנית השלם האריסטוטלית, שרשרת סיבתית שבה א' מוליך לב', אלא מעין רשת, שבה ב' נובע מא', ג', ו-ד', ומנביע אינספור מחשבות אחרות. קשה להפריד. וכאן נתקעתי. אני לא בטוח שאני יודע על מה, בעצם הספר הזה. יש רק תחושה עמומה שהוא לא על הדמויות ולא על המונולוגים, הוא על מה שביניהן, שקשה להפריד. לעתים, מה שביניהם נעשה מודגש כל כך עד שקשה לנשום. פרק 17 בחלק הראשון, הארוחה המשפחתית, הוא כזה. אפשר לראות את זה מתניע, את ערימת המונולוגים הזו מתקבצת בפוליפוניה באכטינית, ואז, לאט, בחריקות, נעשית הרמונית. אבל את זה אני לא יודע להגדיר. אין לי אפיגרם. ** תכננתי גם רשומה אחרת, על Book-a-Minute ועל הפרודיה. האתר מסכם באופן פרודי – ופעמים רבות גם מבריק – יצירות ספרות. בינתיים, נראה כי בניגוד למה שחשבתי, אין לי באמת שום דבר חדש לומר על זה. עם זאת, יש שם סיכום של כל יצירותיה של וירג'יניה וולף במשפט אחד, שנראה עכשיו כמו האפיגרם הראוי היחיד: "Life is beautiful and tragic. Let's put flowers in a vase". [התמונה: כריכת הספר באנגלית בהוצאת פינגווין. עלה לי 75 שקלים בדיונון. אני עדיין עצבני]