תגית: מאבק האוהלים

ים וחרדים

שלשום בערב הייתי בים, היתה שקיעה יפהפה, אחת היפות שראיתי. האדום עיגול מושלם צנח ונעלם בים במהירות מפתיעה ונכונה. לאחר שהשמש נבלעה התחיל הסבב השני של זריחה ושקיעה: זריחת השמים בפסים צבעוניים שמגיעים לשיא של זוהר ואז נמוגים בהדרגתיות ומשאירים חשכה. בזמן בו השמים נצבעים בגוונים שבין אדום לכחול ללא מקור אור מרכזי נראה, המים, בייחוד אלה שליד החוף, מקבלים גון מטאלי, הם נראים כמו חומר אחר, כבד ומסתורי. בערך כשהזריחה השניה הגיעה לשיאה (שגם היה יוצא דופן במרהיבותו) התיישבתי על המזח של הדולפינריום, מהופנט מהיופי[1]. אחרי כ-רבע שעה של ישיבה על המזח התיישבו ממש לידי שלוש בחורות. הן דיברו אנגלית בקול רם וכמה שניות אחרי שהתיישבו החלו להשמיע מוסיקה בעזרת הטלפון. זה היה נורא, במקום הקול של הים שמעתי איזו זמרת אמריקאית משעממת דרך פלאפון שמשטיח את הצלילים למשהו שנשמע כמו הסאונד של המשחק נינג'ה ששיחקתי באטארי (סיפור בפני עצמו לפעם אחרת). המזח גדול, והרעש של הים חזק, זזתי חמישה סלעים הצידה ושוב הצליל של הים היה הדבר היחיד שנשמע.

אבל מה עם לאורך כל המזח, לאורך כל החוף, היו מתיישבים אנשים ושומעים מוסיקה מהפלאפון שלהם ? אין ספק מה, הייתי מבקש מהם להפסיק, פונה לעירייה בדרישה שתאסור השמעת מוסיקה בים ואח"כ דורש שיהיו פקחים שיאכפו את זה. הייתי תומך בחוף מוגדר שבו מותר לשמוע מוסיקה דרך הפלאפון אבל מעבר לזה הייתי נלחם כמה שאני יכול, הים הוא מקום שמאוד חשוב לי, והוא מרחב ציבורי, וככזה יש לי זכות להשפיע על איך שהוא נראה ונשמע, גם במחיר מניעה מאחרים לעשות דברים שהם רוצים כיוון שזה מפריע לי (ובהנחה שזה לא מפריע רק לי ואולי גם על בסיס הנחות בנוגע לאיך אמור להראות ולהישמע מרחב ציבורי), זה מרחב שהוא גם שלי.

אני מציע לקחת את המקרה הזה כבסיס לחשיבה על הדרישה של קבוצות חרדיות בישראל למרחבים שיתאימו לתרבות שלהם. חילונים רבים, אשכנזים בעיקר, מאשימים לעתים קרובות חרדים בכפייה דתית, כלומר, טוענים שקבוצות דתיות מפעילות את כוחן על מנת להכריח את אנשים חילונים לקיים פרקטיקות דתיות ובכך מונעות מחילונים זכויות בסיס כמו חופש התנועה וכדומה כאשר הדוגמא הבולטת היא נסיעה בשבת במכונית. הנימוק הנפוץ לכך שמדובר בכפייה מתבסס על מושגים כמו זכות, בחירה וחופש, משהו בנוסח "אם הם לא רוצים לנהוג בשבת, שיפעלו לפי מצפונם ולא ינהגו, אין להם זכות לפגוע בחופש שלי לבחור כן לנסוע, אין להם זכות לכפות עליי שאני לא אסע בשבת". אז זהו שזאת כן זכותם, זאת זכותם באותו מובן שזכותי לדרוש לא להשמיע מוסיקה בפלאפון על חוף הים או לדרוש מאנשים לא להסתובב ערומים ברחוב. כי המרחב הציבורי הוא גם הפעולות שנעשות בו, ואני חש (שומע, רואה, וכו') אותן כיוון שהן נעשות במרחב הציבורי. הויכוח על נסיעה בשבת ואלה הדומים לו, הם ריבים בין קבוצות חברתיות על האופי של המרחב הציבורי כאשר במקרה של נסיעה בשבת, קבוצה שיש לה פחות כח דורשת שבאזורים מוגדרים בהם היא מהווה את הרוב, המרחב הציבורי יותאם לרצונות שלה. זאת לא דרישה שהיא רק לגיטמית, היא אפילו ממש צודקת אם אנחנו רוצים לחיות בחברה דמוקרטית באמת (ולא כזו שמשתמשת במנגנונים דמוקרטים כדי לדכא את המיעוט).

דיון בגזענות של חילונים כלפי חרדים רלבנטי היום במיוחד. אנחנו עדים למאבק חברתי עצום, אבל למאבק חברתי שלא כולל בתוכו קבוצות חברתיות מרכזיות בחברה בישראל. בקרב פעילים במאבק נתקלתי בדיונים נרחבים בנוגע להכלת\הדרת ערבים במאבק החברתי, בנוגע לקשר בין צדק חברתי לכיבוש, אבל כמעט ולא נתקלתי בשאלה למה חרדים לא לוקחים חלק במאבק וכיצד ניתן לשנות זאת. התשובה לשאלה הראשונה ברורה, לעתים קרובות חרדים מסומנים כאויב, כמי שבגללו אין צדק חברתי, כמי שלוקח את הכסף לחילונים, שחי כנטל על חשבונם. במצב הזה, הצטרפות לקול הזעקה מסוכן מאוד, הרי מאוד לא ברור למי מתכוונים כשאומרים שהמחאה היא של כ-ו-ל-ם (לדיון מהימים האחרונים סביב הסוגיה הזאת בדיוק ראו http://www.kikarhashabat.co.il/%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%A1%D7%9C%D7%A8-%D7%95%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93%D7%95%D7%AA.html).

האשמה מרכזית כלפי חרדים על בסיסה מסמנים את הקבוצה כנטל היא שמדובר בקבוצה של לא עובדים שחייה ממומנים על ידי העובד\ת החילוני\ת שמשלם\ת מיסים. טענה זו היא חלקית ומתעלמת מנתונים רבים אחרים רלבנטים, שלושה מהבולטים בהם הם: חרדים משלמים מסים גבוהים מאוד בצורת מע"מ על צריכה, נשים חרדיות עובדות בשיעורים גבוהים, גם נשים וגם גברים חרדים שעובדים במרבית המקרים עובדים בעבודות בשכר נמוך כיוון שהסלקציה שהשוק מבצע נשענת על מאפיינים חילונים כמו תואר באוניברסיטה. לצד זאת, לפי הסטטיסטיקה בנושא, אכן שיעור הגברים החרדים שלא עובדים גבוה בהרבה מהשיעור המקביל בקרב החילונים. יכול להיות שזאת בעיה ושצריך לפעול לשנות זאת. יש צעד אחד שבטוח חייבים לעשות, וזה לבטל את התניית הפטור מצה"ל בלימודים עד גיל 40 בערך, זה מטופש. מעבר לכך, שינוי של נתון זה חייב להיעשות בשיתוף: צריך לשבת ביחד עם נציגים של הקבוצה החברתית החרדית, לשאול אם הם רוצים לעבוד, ומהם האופנים בהם הם חושבים שיוכלו לעבוד, איך צריך לשנות את שוק העבודה וההכשרה כך שיוכלו לעבוד וכדומה. בכל אופן, האשמה כלפי הקבוצה החברתית והחברים בה היא מגוחכת, הרי מדובר במאפיין מבני, שאולי צריך לשנות ואולי לא, אבל המבנה נשלט בראש ובראשונה על ידי המדינה, ומי ששולט במדינה אלה לא החרדים, מעולם לא.

חשוב לציין שמדובר בקבוצה שבמובנים רבים היא שותפה טבעית למאבק שמתקיים כיום. קבוצה שחיה חיי קהילה שהם הכי אנטי-קפיטליסטיים מבין החיים החברתיים הקיימים היום בישראל בשלושה מובנים לפחות: ראשית, לפי נתוני צריכה, החרדים הם הקבוצה החברתית שמבצעת את הצרכנות הנבונה ביותר, כלומר שנתונה הכי פחות למניפולציות פרסומיות ושיווקיות, שאינה מחפשת לרכוש מותגים, ולא נפוץ בה קישור בין זהות לצריכה (שני הראשונים מבוססים על נתונים שהציג מנכ"ל אחת חברות המזון הגדולות שמייצרת מוצרי מותג ומוצרים מקבילים בעלות נמוכה יותר מראיון לאחרונה שאני לא מוצא לינק אליו. השלישי מבוסס על הכרות שטחית ודורש עוד מידע בשביל להיות בחזקת נתון מבוסס). שנית, בקבוצה מנגנוני תמיכה קהילתית מדהימים שעוקפים מנגנונים מקבילים קפיטליסטיים. החבר הכי טוב שלי בילדות חזר בתשובה וכמה שנים לאחר מכן התחתן. כיוון שלא היה לו כסף, לקראת החתונה הוא עבר בין הבתים בשכונה בה התגורר וביקש מגבית לחתונה, לדבריו, פרקטיקה נפוצה. כמעט כל משק בית תרם לו בין 20 ל 100 ₪. בעזרת סכום זה, הוא הצליח לממן את החתונה. זה מנגנון מדהים, זאת בעצם הלוואה קהילתית ללא ריבית – הרי אם כל אחד יתרום לכל חתונה אותו סכום, בסופו של דבר, כל אחד יממן חתונה שלמה, אבל ניעשת פה פריסת תשלומים שמאפשרת לשאת בהוצאות מימון לאירוע גדול ללא תשלום ריבית לגוף חיצוני (אם נהיה מדויקים, כיוון שמשפחות מבוססות יותר לא יבקשו מגביות ובממוצע יתנו יותר, בפועל מדובר במנגנון חלוקה מחדש, כלומר בשילוב בין הלוואה ללא ריבית לבין מס פרוגרסיבי). שלישית, כסף הוא לא ה-ערך ה-מרכזי בתרבות החרדית, כמובן שכסף הוא חשוב, אבל הוא לא ערך עליון, הוא לא מושא שאיפתם העיקרי של החברים בחברה כפי שהוא בתרבות החילונית. באחד משיעורי התואר השני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה שאל ד"ר חאלד פורני מה הרגע הסוציולוגי הראשון שלנו. לא הבנתי את השאלה וגמגמתי משהו. בהמשך של אותו שבוע מצאתי שתי תשובות טובות. אחת מהן היתה נסיעה בקו 61 מרמת גן לתל-אביב (נסיעה שעשיתי כל יום בערך מגיל 10 עד גיל 17) בה שמעתי שיחה של שתי טינאייג'יריות חרדיות שהלכה בערך ככה: "שיו הוא כזה מדהים – נכון, הוא מה זה צנוע – ואיזה ידע בתורה יש לו". אני לא משוכנע שהשיחה היתה בדיוק ככה, אבל אלה היו שמות התואר והדיאלוג במבנהו היה מקביל לחלוטין לדיאלוג חילוני על יהודה לוי (זה גם מה שחשבתי כששמעתי אותו). הדיאלוג הזה חושף המון סוציולוגיה. מצד אחד עולה מיד טענה סטרוקטורלית, התוכן לא משנה, הוא מקבל את התפקיד שלו מהמבנה, במקום צנוע וידע בתורה אפשר היה לומר חתיך ותחת ושום דבר לא היה משתנה. מצד שני, אני חושב שברור שהתוכן גם כן משנה, שהערכים שמטעינים עליהם תשוקות של ילדות בנות 16 להעריץ (שגם בעצמה אינה אוניברסאלית אבל משותפת לשתי התרבויות האלה כי בכל זאת, על כל ההבדלים ביניהן, יש גם המון דמיון) משנים את תפיסת העולם שלהן ואת הפעולות שלהן. ברור שהערכה לצניעות וענוה מייצרת סגידה לדמויות אחרות מאשר הערכה לשרירים בבטן ולשיער בלונדיני, למרות המבנה המשותף של נשיות שמתורגלת ברכילות בהערצה של גברים באחיות נשית (האמת שבקטע הזה נראה לי שבחברה החילונית יש קצת יותר שוויוניות אבל לא בטוח שזה טוב, גם גברים וגם נשים אובססיביים למראה של מי שהם חושקים בו\בה. נשים גם יעריכו כסף או סממנים שלו וגברים פחות. אבל בכל אופן, אני לא בטוח שמדיאלוג היהודה לוי החילוני אפשר לדבר על הערצה של גברים באותו אופן שעולה מהדיאלוג החרדי שכבר בגיל צעיר עוסק בתכונות המוערכות ביותר בחברה שגם, באופן מפתיע, מיוחסות לגברים. כבר בגיל זה אלה אותן תכונות שנשים מבוגרות צריכות להדגיש בגברים שהן מעוניינות בהם לעומת נשים חילוניות שלא מצופות לתת משקל מרכזי למראה של מי שהן בסופו של דבר מתחתנות איתו. אולי). העובדה שכסף אינו ערך מרכזי מפורש, ושישנם ערכים הרבה יותר חשובים ממנו (כמו גדלות בתורה) מהווה התנגדות לקפיטליזם שהחילוניות בישראל איבדה מזמן (וכשהיתה לה הערכים כללו לצד פילוסופיה ושירה פרקטיקות מדכאות כמו ציונות והגשמת הארץ, אבל זה לסיפור אחר). אבל לפני האנטי-קפיטליסטיות המאפיין את תרבות הקבוצה, הקבוצה החרדית היא שותפה טבעית למאבק הזה כיוון שרבים מהחברים בה הם עניים שצפויים להרוויח מאוד משיקום מנגנון הרווחה, אם זה ישוקם באופן אוניברסלי. האיום שמזהים חברי הקבוצה החרדית גדול כ"כ שאפילו אריה דערי, שהיה אמור להוביל מאבק מסוג כזה, נאלם ונזהר מהליכה בצוותא עם הקריאה לצדק חברתי.

חשוב לומר, הדרת הקבוצה מהמאבק החברתי מהווה טעות קריטית שבטוח תפגע בתוצאות שהמאבק יניב, גם אם אלה יהיו טובות מאוד. ייתכן ועוד לא מאוחר מידי, וחברים מהקבוצה יצטרפו למאבק, כאדם פעיל אני שואל את עצמי האם ביכולתי לתרום לכך ומציע לכם לשאול את עצמכם אותה שאלה. במקביל אני מבקש מכל הנאבקים והנאבקות למען צדק חברתי שתקפידו לזכור מי מרוויח מייבוש מנגנון הרווחה ומהריכוזיות במשק, ותפנו את האצבע המאשימה אליהם, ולא אל קבוצות חברתיות עניות, גם אם התרבות שלהם שונה משלכם ונמצאת, במובן מסוים, במאבק איתה.

לצורך הדיון בהדרת הקבוצה החרדית מהמאבק ניתן היה לעצור כאן, אני חושב שזה טיעון שלם, ושחשוב מאוד לפעול מהר על מנת לקרב את הקבוצה למאבק שכרגע שייך אך ורק לקבוצה החילונית.

עם זאת, לצורך הדיון ביחסים שבין הקבוצות, מה שנכתב עד כאן ממש לא מספק ויש להתייחס לנושא מרכזי נוסף עליו מתבססת ההתנשאות הזהותית, בעיקר של חילונים שמאלנים, כלפי חרדים: הדיכוי של נשים ולהט"בים בחברה החרדית. ופה דברים מסתבכים. בנוגע לדיכוי נשים, אני באמת לא יודע להגיד באיזו חברה הדיכוי של נשים חזק יותר, אני לא יודע אם לדרוש לשבת באוטובוס במקום נפרד גרוע יותר מאובייקטיביזציה תמידית (וגברים – תמידית כי בכל פעם שבחורה הולכת ברחוב, גברים בוהים בגוף שלה באופן מאבייקט, ולעתים ממש קרובות גם אומרים איזה משפט "מחמיא" ולעתים יותר קרובות ממה שגברים שלא שואלים יודעים גם מרשים לעצמם איזה מגע "מחמיא"). לא יודע אם מישהו או מישהי יכולים לענות על דבר כזה, מישהו בטוח לא, אבל גם לא בטוח שמישהי (כאלה שעברו מפה לשם יש משני הצדדים והן אומרות, באופן לא מפתיע, דברים הפוכים). מה שמשותף לנשים בשתי הקבוצות זה הפנמת הדיכוי, נשים חרדיות רבות תומכות בפרקטיקות דכאניות כלפיהן וכך גם נשים חילוניות רבות – כמעט כל הנשים החילוניות הסטרייטיות שנתקלתי בהן גם רוצות להיות אובייקט מיני, עובדות בשביל זה בכללן נשים שמאלניות, וגם זה מורכב. הרבה נשים שמאלניות אשכנזיות ממעמד גבוה (וכו') אמרו לי שהן לפעמים אוהבות שמסתכלים עליהן כאל אובייקט מיני, אבל תלוי מי מתי ואיך, ואחד התנאים הוא שאלה "לא יהיו ערסים", כלומר, שיהיו אנשים מהמעמד הנכון או מהצבע הנכון, כאלה שהמבט שלהם, גם אם הוא אותו מבט בדיוק, לא מאיים. וברור גם למה הוא לא מאיים, אבל על זה שמישהי שאמרה לי תרחיב ותכתוב [2].

אבל "נשים מדוכאות לא פחות בחברה החילונית" זאת לא תשובה טובה, זאת לא תשובה טובה כיוון שמה אם נשים היו מדוכאות יותר בחברה החרדית ? ומה עם כך שלהט"בים אכן מדוכאים יותר בחברה החרדית מאשר בחילונית (ויתקנו אותי מי שחושבים\ות אחרת, אני מתייחס לזה כרגע כמובן מאליו) ? התשובה הראשונית לזה היא שחשוב להלחם בדיכוי של אוכלוסיות מוחלשות בכל קבוצה על כל רקע, מגדרי מיני אתני גזעי לאומי אזרחי וכל אלה ששכחתי. ואני ממש עומד בקלות מאחורי הטענה שבחברה החילונית קיים דיכוי שאינו "קטן יותר" מזה שקיים בחברה החרדית.

אבל גם זה פתרון חלקי, כיוון שגם הערך הבסיס הזה הוא, כמובן, תרבותי, מדובר בערך נאורותי-חילוני (שמכליל בתוכו הגיונות שונים: ליברליזם, פוליטיקת זהויות וכו', אבל כולם נשענים על ההנחה של שוויון זכויות על בסיס אנושיות משותפת). שאלת עמדתה של התרבות החרדית לערך בסיס הנאורותי-חילוני הזה היא שאלה של קונטקסט: תרבויות הן דבר דינמי שנמצא ביחסי גומלי מורכבים עם תרבויות אחרות. התרבות החרדית של היום מושפעת מאוד ומשפיעה מאוד על התרבות החילונית, בין אם בדברים שהתרבויות שואלות זו מזו (כמו מבנה השיח שתואר מעלה שהוא בבירור לא אוניברסלי, אבל כן משותף) ובין אם בהגדרת כנגדיות זו של זו (והאופן בו החרדיות מתנהלת היום הוא במידה רבה ריאקציה לחילוניות). לכן, השאלה שאני מציע היא אחרת, כיצד אנחנו כחילונים יכולים לאפשר לתרבות החרדית לאמץ את הערך הזה. יש לשים לב לכך שמדובר בקולוניאליזם תרבותי, בניסיון למסיינר ערך תרבותי שלי כך שיוכל בתרבות אחרת. ומזה אני לא מצליח לצאת, אבל אני מקווה שאפשר יהיה לעשות אותו בדמות משא ומתן, כלומר, שלצד שינוי זה חילונים יקבלו על עצמם מאפיינים תרבותיים שחשובים מאוד לתרבות החרדית, גם אם רק בפרקטיקות ולא באמונה (מה שיספק אותי לגמרי מצד התרבות החרדית). אני מאמין שסיבה חלקית ליחס כלפי נשים ולהט"בים בחברה החרדית היא תגובה לחברה החילונית, ובהתאם לזאת, מקווה שאם היחסים בין הקבוצות החברתיות ישתנו וחילונים לא יתנגדו לערכים מרכזיים של התרבות החרדית ואף יעשו מאמצים לאפשר אותם יכול להיות שיהיה קל יותר לתהליכים מקבילים לקרות וששינויים ביחס כלפי נשים ולהט"בים לא ייתפסו כאיום על ערכי יסוד בתרבות החרדית.

אין לי תשובה טובה ל-"ומה אם לא ?", כי בכל אופן אני רוצה להמשיך להילחם בדיכוי בשתי החברות, כלפי כל קבוצה מדוכאת, ולהרחיב את קבוצת האנשים שמחויבים למאבק כזה. אבל אם לא לנסוע באוטו בשבת בתוך שכונות מגורים זה תנאי בשביל לבחון את האמונה\תקווה הזאת, ממילא אני מתנייד בעיקר באופניים.

 


[1] הערה קטנה על זיכרון: לפני שיצאתי לכיוון הים לא ממש רציתי ללכת. זכרתי שזה אמור להיות יפה, אבל לא הבנתי בשביל מה לי ללכת לשם, אפילו שזה יפה. זכרתי שאמור לקרות במפגש עם יופי משהו כיפי, אבל לא היה לי זיכרון של החוויה הזאתי, ולכן הייתי קצת סקפטי בנוגע לכך שזה באמת כיף, חשדתי שמדובר בזיכרון מהונדס שמתבסס בעיקר על חוויות של אחרים ועל כך שזה מה שאמור לקרות מלהיות בים. אבל זה באמת באמת כיף, חוויה משמחת, ומזל שיש זיכרון שכלי ולא רק זיכרון חוויתי.

[2] חשוב להגיד שבמקרה החילוני היחסים המיניים האלה מדכאים מאוד גם גברים ודופקים אותנו לגמרי, מספיק לקרוא ספר אחד של מישל וולבק כדי להבין עד כמה (אבל באמת מספיק רק אחד ואין סיבה לקרוא יותר משניים), אני לא יודע עד כמה זה ליחסים מגדריים בתרבות החרדית, ובכלל עד כמה מיניות משחקת שם תפקיד.


 

 

משחק ומציאות

1.
מישהו חילק פעם את כל צורות הפרפורמנס שבעולם לשני סוגים בסיסיים: פרפורמנס "טקסי", שנעשה ברצינות לפחות מצד המאמינים (אם כי לעתים קרובות משתתפים בטקס גם חצי-מאמינים או לא-מאמינים), ופרפורמנס "הצגתי", משחקי, "בואו נגיד ש". כשיין הופך לדמו של ישו בקומוניון, הצופים האדוקים מאמינים שזה באמת. כשמל גיבסון הופך לישו בסרט, הצופים לא מאמינים שזה באמת, אבל הם משעים את אי האמון.
(וכמובן, המישהו הסתייג מיד (כנהוג באקדמיה), הניגוד הזה לא מופיע בטהרתו כמעט אף פעם, אבל יש פרפורמנס שהם בעיקר ככה ופרפורמנס שהם בעיקר ככה וזו אבחנה מועילה.)

הפגנות הן בדרך כלל בעיקר טקס. עם עיקרי אמונה, עם תפילות, עם כמרים ומאמינים, עם סמלי קודש, עם תהלוכה שמובילה את סמלי הקודש בראש המחנה. המאמינים מתווכחים לפעמים לאילו תפילות יש יותר סיכוי להוריד גשם. הרעיון הוא לפעול בתוך העולם האמיתי, להזיז אותו עם המנוף החיצוני של הטקס.
פסטיבלים הם בדרך כלל בעיקר משחק. עם היצירתיות של משחקים, והכיפיות הבסיסית שלהם, והאפשרות להיות נחמדים זה אל זה כי זה 'לא באמת' ואין משהו חשוב להפסיד ולהרוויח. הרעיון הוא לקחת חופש מהעולם האמיתי המאוס הזה.
אבל מה שקורה במאהלים, יותר מכל במאהל הראשון ברוטשילד אבל גם בשני האחרים שהייתי בהם (בדרום תל אביב ובירושלים), זה פסטיבל-הפגנה (הפגנת-פסטיבל) והוא מטשטש את הגבולות האלה.

אנשים יצירתיים שם. הם היו מהרגע הראשון. הם מקשטים את איזור האוהל שלהם בשלטים שהם כתבו, בדגלים טיבטיים, בתלושי משכורת, בציורים, בשירים, ברהיטים מהרחוב. הם מנגנים זה עם זה, מדברים זה עם זה, מאכילים זה את זה. אם יש להם דירה שכורה אז בשישי בצהריים הם שמים מוזיקה מהמרפסת ורוקדים לעבר השדרה ואנשים מהשדרה רוקדים איתם. הם מקימים רחבות קונטקט, שווקי החלפה מאולתרים, דוכני אוכל, מעגלי דיון, הרצאות, מסאז'ים, שיעורי יוגה, מסכי ענק לסרטים דוקומנטריים, פינה להכנת פיות. הם נחמדים זה לזה: שמחים להיענות למהלכים של אחרים, שמחים להציע מהלכים משלהם ולראות מה תהיה התגובה. הם סבלניים זה אל השטויות זה של זה: חילונים מחייכים אל הברסלבים, יהודים משתהים רגע בלי לקפוץ לדום התגוננות מול מאהל 1948. כי זה משחק, זה בסדר שיש בו שטויות (ואז לפעמים נוצר מקום כדי שתעלה גם האפשרות שזה לא לגמרי שטויות).
זה כמו פסטיבל. זה מה שעושים בפסטיבל. אבל זה לא פסטיבל, זו הפגנה.

"זה שונה מכל ההפגנות שהייתי בהן כי זה לא רק נגד, זה בעד. הם עושים עכשיו את מה שהם רוצים שיהיה." אבל את המימוש המקומי הזה של האוטופיה הם עושים לא מסוגרים, לא מבחוץ, אלא מבפנים, באמצע תל אביב, באמצע מה-שיש-עכשיו. לא לנסוע בסוף שבוע העבודה העמוס שלך מהעיר אל איזה פסטיבל באמצע המדבר כדי לשחק בחיים לא-קפיטליסטיים, וגם לא לפרוש מהעולם אחת ולתמיד לתוך משחק מתמשך בחיים לא-קפיטליסטיים, אלא לשחק בחיים לא קפיטליסטיים ולהציע שזה יכול וצריך להפוך להיות העולם האמיתי, ש"אפשר לחיות ככה" כמו שאבא שלי נוהג לומר בארוחות חג (אבא שהועף מהנוער העובד כי הוא אמר שקיבוצים מסוגרים בעצמם בתוך משק קפיטליסטי זה לא הגשמה של הסוציאליזם).

בניגוד לאוטופיסטים אדוקים (למשל זה) לא נראה לי שאפשר לחרוג באופן קבוע מהעולם-האמיתי אל עולם-של-משחק. כלומר יחידים בעלי פריווילגיות יכולים במידת מה, אבל לא חברות שלמות.
אבל להרחיב את המציאות דווקא אפשר (היא כל הזמן מתרחבת ממילא).

2.

מישהו אחר כתב שמשחק הוא מרחב ביניים. מקום שלא שייך לגמרי לדמיון ולא שייך לגמרי למציאות. המשחק גם קיים בעולם ולא רק בראש (להבדיל מסתם פנטזיות) אבל הוא גם חופשי מהחוקים ומהמובנים-מאליהם ומהככה-זה של העולם לטובת חוקי הדמיון ואפשרויותיו.
אם נלך עם זה רגע, אז פנטזיות הן צעד ראשון בלהפוך משהו לא קיים לקיים. הגבול בין האמת לבדיה נותר ברור, אבל לפחות התחום של מה שאפשר לחשוב עליו הורחב.
ומרחב הביניים של המשחק, כיוון שהוא מטשטש את הגבולות בין המציאות והדמיון, בין 'מה שיש' ו'מה שיכול להיות', הוא צעד שני במהפך הזה. עדיין נותר הגבול בין הרציני ללא-רציני, בין שעות העבודה ושעות הפנאי, אבל לשניהם כבר יש קיום.
ומשהו שמטשטש את הגבולות בין משחק למציאות הוא הצעד לפני-האחרון.
ואז לפעמים הגבול נשבר לרגע והמציאות מזנקת החוצה ובולעת את המשחק לתוכה.

(ואז הוא מפסיק להיות משחק. הוא הופך למציאות, עם האפרוריות והלכלוך ויחסי הכוח והמובנות-מאליה של המציאות. ומי שרוצה לשחק ישחק עכשיו במשהו אחר.)

או שלפעמים היא בסוף לא בולעת. היא חוזרת וסוגרת את הדבר הלא ברור ושובר-הגבולות בתור משחק.
ואז מאי שישים ושמונה נכשל. נשארים מלא היפים כמובן, אבל הם הופכים להיות מנותקים, כלומר, בין השאר, א-פוליטיים.

ואז פתאום באלפיים ואחת עשרה היפים פוליטיים ממלאים את רוטשילד! ופתאום מלא אנשים לא היפיים מצטרפים אליהם! תושבי הדרום וברסלבים ואגודת הסטודנטים ושמאלנים רדיקליים והומלסים ופלסטינים ובורגנים טובים ממודיעין וההורים שלי! לכי תביני לאן זה הולך!

3.

לכן נראה לי שצודקים האומרים שהדרישה מהמפגינים לנסח בדיוק מה הם רוצים, להגדיר את עצמם ואת מה שהם עושים פה באמצעות ניסוח מדויק כזה, היא ניסיון להיפטר מהם, להיפטר מהפוטנציאל הרדיקלי של מה שהם עושים. זה ניסיון להרוג את הדבר העמום והלא נוח הזה שבין משחק למציאות, להחזיר את המאבק אל המציאות, שבה החוקים נתונים והמקומות קבועים והכוח נשאר בסופו של דבר בידי בעלי הכוח.
אבל צודקים גם האומרים שהמאבק צריך לנסח דרישות קונקרטיות. כי הדבר העמום הזה שבין משחק ומציאות, צריך כדי לממש את הפוטנציאל הרדיקלי שלו להיות לא משחק אלא מציאות, לייצר לעצמו מקום בתוכה, להרחיב את גבולות השיח, כלומר מי משוחח, ועל מה משוחחים ובעיקר איך.

4.

לא יודעת כמה זה באמת קשור וכמה זה בא מהנטייה האינטואיטיבית של מי-שהספרות-הרסה-את-חייהם למצוא/להמציא קוהרנטיות פנימית במכלול הדברים שמתרחשים בחייך כרגע, אבל –

טיילתי עכשיו בהודו חמישה חודשים. פגשתי הרבה ישראלים אחרים. לעתים קרובות ניסיתי לברוח מהם. יש משהו באמת מרתיח באופן שבו ישראלים בהודו נדבקים זה לזה, יושבים בקבוצות של שמונה במעבר הרים בהימאליה, שותים קפה שחור לצלילי מאיר אריאל ברמקולים הניידים שלהם, ומדברים בעברית בצעקות על כמה הם שונאים הודים. (כמובן, גם ההתרתחות על זה היא משהו מאוד ישראלי ומעצבן בפני עצמו.)

חלק אחד מהקבוצתיות של המטיילים הישראליים, ההיבט המתגונן והמסתגר שלה, הוא בלי ספק תסמין של טראומת צבא (בעל מסעדה אחד ברישיקש צעק בחזרה על ישראלי חמום מוח, "אל תדבר אלי ככה, אני לא פלסטיני"), או באופן יותר כללי תסמין של טראומת "העולם כולו נגדנו". אבל חלק אחר ממנה, שגם הוא מעצבן לפעמים – הסולידריות הכנה, והנחמדות המובנת מאליה של מטיילים ישראליים זה לזה (ואל הברסלבים) – הוא משחק בישראליות אלטרנטיבית. לא בדיוק משחק. מרחב ביניים בין משחק למציאות בישראליות אלטרנטיבית. הרי גם טיול זה מרחב ביניים: זה לא 'העולם האמיתי' ומה שקורה לך שם זה 'לא באמת' אבל מצד שני זה מכה בך כל הזמן בכמה שזה אמיתי ובאמת, כי את שם כרגע ולא בשום מקום אחר, ואם תחטפי תולעת או הארה היא תבוא איתך לארץ.

תבוא, אבל גם לא תבוא. חתכים גדולים להדהים מדורות של ישראלים מיינסטרימים עברו בהודו, אבל די מעט מההווייה הישראלית בהודו נכנסה לתוך השיח המיינסטרימי של מה זו ישראליות 'אמיתית'. בכלל, יחסית להיקף העצום של התופעה החברתית הזאת ולייחודיות שלה, מוזר כמה מעט מדברים פה על תופעת 'הטיול הגדול'. (אגב, מישהי יכולה להמליץ לי על אתנוגרפיה טובה שלה?)

יוצאי הודו חוזרים מהודו לעולם האמיתי, כלומר לישראל, וחלק משאירים את המשחק הזה מאחוריהם וחוזרים למסלול. ואחרים מתעקשים להמשיך לשחק והופכים להיפים והולכים לגור רחוק מההמון תאב הבצע במדבר ולא הולכים לאוניברסיטה ומדאיגים את ההורים שלהם. אבל בכל מקרה החוץ נותר בחוץ.

אבל אולי מתישהו זה יהיה גדול מדי והקרום ייקרע וזה ייפול פנימה?
אולי זה קצת קורה עכשיו?