תגית: לסביות

"למות עכשיו, פקדתי על עצמי ללא הועיל"

או: שלוש סיבות שבגללן אני אוהבת את הספר "שתיים" של מיטל שרון

1. כי הוא מצחיק. הכותרת של הפוסט הזה היא משפט מתוך הספר, והספר כולו מלא במשפטים ופסקאות כאלה, שחילצו ממני צחוק חסר שליטה בכל המקומות הציבוריים והפרטיים שבהם קראתי אותו.

2. כי הוא כייפי. תסלח לי הספרות העברית והכללית לדורותיה על ההכללה, אבל בדרך כלל אני לא קליינטית טובה לפרוזה ריאליסטית ובמיוחד לא לפרוזה ריאליסטית ישראלית, וזאת מהסיבה השטחית והילדותית שפרוזה ריאליסטית ישראלית היא בדרך כלל ממש לא כיף. לפעמים נדמה לי שרוב הכותבים הישראלים עומדים בתחילת דרכם בהצטלבות דמיונית שבה יש שלט שמצביע בכיוון אחד ועליו כתוב "עלילה" ושלט שמצביע בכיוון אחר ועליו כתוב "סגנון", ואז הם בוחרים באפשרות אחת ומוותרים לגמרי על השנייה. התוצאה היא מצד אחד ספרים שיש בהם עלילה אבל הם כתובים בצורה שמעוררת בי פיהוק, ומצד אחר ספרים שכתובים למופת אבל אין בהם כמעט שום דבר שידחוף אותי ממשפט למשפט. כלומר, כל אחד מהמשפטים נורא יפה כשלעצמו, אבל לרוב אפשר לקרוא אותו, לחייך בעונג ואז לסגור את הספר ולא לפתוח אותו למשך שבוע או חודש או לנצח. הספר של מיטל הוא לא כזה. הוא גם כתוב נהדר, במשפטים מלאי קצב והומור כמו זה שמצוטט למעלה, והוא גם מעורר בי את תחושת הדחיפות הזאת שיש בדרך כלל בספרי ילדים או מותחנים או ספרי פנטזיה ומד"ב: התחושה שאני פשוט לא יכולה לעשות שום דבר אחר לפני שאדע איך הספר הזה ממשיך ואיך הוא נגמר. ומכיוון שהספר הזה הוא לא מותחן ולא ספר ילדים ולא ספר פנטזיה או מד"ב, אלא סתם פרוזה ישראלית ריאליסטית ונטולת יומרות או השתמעויות סימבוליות או הגותיות, במקרה שלי מדובר בהישג רציני ביותר.

3. כי אין לו אג'נדה. את גודל ההישג יש להעריך לאור שתי עובדות-הנפץ הבאות: א. מדובר בספר ישראלי. ב. מדובר בספר על לסביות. כאן נמחקה פסקה ארוכה שהסבירה למה ספר ישראלי על לסביות שאין בו אג'נדה זה דבר כל כך יוצא דופן ומרענן. היא נמחקה כי הצרה שכשמסבירים למה זה טוב שאין בספר אג'נדה, מיד זה נשמע בעצמו כמו אג'נדה. אז אסתפק בכך שאומר שזה סיפור על קשר אהבה בין שתי בחורות ישראליות (במידה זו או אחרת), ולספר נכנס כל מה שקשור לסיפור הזה (כולל הכל), ולא נכנס בכוח שום דבר שלא קשור אליו. יש בו מה שיש בו, והוא לא מרגיש אשם ולא מתנצל על מה שאין בו. כל מי שקרא מדגם מייצג של ספרים ישראליים ריאליסטיים, יודע כמה זה נדיר.

וזהו. לא מספיק?

הנה הפרק הראשון

 

אוקיי, עכשיו את תיגעי בה. כן, עם זה

לרוב הגברים הסטרייטים, כך מוסרים לי מקורותיי, יש פנטזיה לסבית. לאחר מחקר מעמיק (וזה המקום להודות לקרן גוגנהיים שאפשרה לי לצאת לשבתון ולבדוק את הנושא) הגעתי למסקנה שכלל לא מדובר בפנטזיה לסבית, אלא בפנטזיה הטרוסקסואלית רגילה. אני מניח, על מנת ליצור שפה משותפת, כי פנטזיה לסבית פירושה שבחלומו רואה הגבר לפחות שתי נשים מושכות המענגות אחת את השנייה. אלא שהן אינן לסביות. זאת משום שתמיד ישנה האפשרות שזין גברי יחדור את הסצנה, כמו מיקרון מרחף המופיע פתאום, אפל ואטום כעב”ם, בפריים של הסרט. וגם אם אותו גבר סטרייט מפנטז על סצנה כל-נשית, והוא אינו מוכן לכלול ולו בולבול אחד בתרחיש, הוא עדיין הבמאי של העסק, הוא מחליט מי ומה ואיך; הוא, בקיצור, הפאלוס.

במילים אחרות, הלסביות בפנטזיה הגברית הן בסך הכול בי-סקסואליות המוכנות, בכל רגע נתון, לצרף גבר למשחק. המין הלסבי הוא כמו אפריטיף או סורבה בין המנות העיקריות של-אתם-יודעים-מה. לכן, ההבדל בין פנטזיה שכוללת כוס אחד ועשרה כוסים הוא משני, משום שכל הכוסים הללו הם שיבוטים שתשוקתם היא אחת: התורן הרוטט שלי. במונחים הגליאניים, הכוסים בפנטזיה הלסבית הרווחת הם לא בשביל עצמם, אלא בשביל הזין.

אבל בעוד מספר הכוסים בלתי רלוונטי משום ש-, בפרפראזה על גרטרוד סטיין, כוס הוא כוס הוא כוס, כלומר כל כוס בפנטזיה משקף את אחיו (צריך להיות: אחיותיו), מכפיל ומשלש את התשוקה הטמונה בהם להיחדר על ידי בעל הפנטזיה, מספר הזינים בפנטזיה קריטי. בהגדרה, פנטזיה סטרייטית יכולה להכיל רק בולבול אחד; כל בולבול נוסף, זעיר ונבול ככל שיהיה, מיד שולל ממנה את ההגדרה הסטרייטית. מבחינת ההגיון הפנטזמטי, כל הכוסים זהים זה לזה והם נערמים כמו הדרגות בכפתור של הווליום: עוד מאותו דבר. אבל אף בולבול אינו זהה למשנהו. אם בטעות, ככה בהיסח הדעת, מתגנב זין לפנטזיה שלך, כמו ערבי שגונב את הגבול, מיד מתערערת ריבונותך כבעל הפנטזיה, כי עכשיו יש סיכוי שהרמון הוואגינות ירצה להיחדר על ידי הזין האחר, ובכלל מה פתאום נכנס לך לראש פין סורר ואז אתה נזכר בפעם ההיא שאתה ובן דוד שלך הצמדתם בולבולים וישר עובר לך החשק.

אפרופו הצמדת בולבולים, בדרך-כלל נהוג לחשוב שהומוסקסואליות מאיימת על גברים סטרייטים הרבה יותר מלסביות. אני מאמין שההפך הוא הנכון: הלסבית מתחרה עם הסטרייט על אותו פלח-שוק, ומכיוון שסביב “נשיות” יש איזו הילה מיסטית למחצה, רוב הסטרייטים מאמינים שללסביות יש איזה יתרון, מיסטי לא פחות, בהשגת נשים אחרות. תפקידה של הפנטזיה הסטרייטית הוא לנטרל את האיום הזה, משום שהיא מאששת שוב ושוב שהלסבית לא קיימת: “לסבית” היא בחורה שמזדיינת עם בחורה אחרת עד שיצטרף – או לעיניו של – הבחור. במילים אחרות, סטרייטים בכלל לא אוהבים לסביות. הם פוחדים מהן פחד מוות משום שלסביות הן איום משולש: ראשית, הן מתחרות עם גברים על ליבן של נשים אחרות. שנית, הן בעצמן נשים, כלומר הן מצמצמות עוד את מאגר הואגינות הפוטנציאלי המחכה שאיזה סטרייט יטבול בו את הזין ושלישית, בניגוד לנשים סטרייטיות שב”לא” שלהן תמיד מסתתר איזה “כן” שמספיק אלכוהול וקצת אלימות יוציאו אותו, הלסבית מסמלת בעיני הסטרייט “לא” יציב, קבוע, וגרוע מכל, א-פריורי (ברור שציירתי תמונה פשטנית, שלא לומר סקסיסטית כלפי כולם, ועם זאת, אנחנו עוסקים בפחדים קמאיים, ראשוניים, בעוד המציאות תמיד עשירה ומגוונת יותר). רוב הגברים מפנטזים על לסביות בי-סקסואליות משום שזה המנגנון היחידי שמאפשר להם לתפקד מגדרית בעולם שמאכלס לסביות ממשיות, אדישות לחלוטין לקסמיהם. העונג בפנטזיה הסטרייטית, אם כן, הוא בכלל לא עונג מיני, לפחות לא עונג מיני ישיר; הוא העונג שבהסרת האיום המלתוסינאי שמגלמות הבחורות שזוכות בכל הבחורות הטובות. לכל סטרייט יש פנטזיה לסבית ואין לו פנטזיה הומואית – היעדרה של האחרונה חשוב לא פחות מנוכחותה של האחרונה – משום שהן שתי הפנטזיות שמאפשרות את קיומן של כל הפנטזיות הסטרייטיות האחרות: הראשונה, בקיומה, מכחישה שהלסבית קיימת ואילו האחרונה, בהיעדרה, מדחיקה את קיומו של הפייגלה הקטן שמסתתר בתוך כולנו.

ומצד שני, אני מאמין שאפשר להחזיק בפנטזיה לסבית שאינה תולדה של תחושת חוסר-ביטחון קיצוני. הפנטזיה הזו בנויה לא סביב ההכחשה של ההעדפה הלסבית, אלא דווקא סביב ההקצנה שלה. במקום לדמיין זוג – או לגיון שלם – של בי-סקסואליות דורשות זין, עלינו לדמיין עולם לסבי מספיק-לעצמו, בלתי חדיר לעין או לזין הגברי. זו תהיה פנטזיה מינית על חוסר האפשרות לדמיין מין, או לדמיין מין שבו לגבר אין שומקום, אפילו לא ואולי בעיקר לא, כזבוב על הקיר.

מה עונג יש בפנטזיה כזו? במקום להכחיש את העובדה שישנם נשים בלתי מושגות, הפנטזיה הזו חוגגת את אי-מושגותן, את האניגמה שהן מציבות בפני הגבר הסטרייט. כאן, העונג נובע בדיוק מהמבוי הסתום שאליו נקלע האיווי. במובן מסוים האיווי נשאר תלוי באוויר, נכנס למסלול-חוגה סביב הרעיון הבלתי נתפס של זוג נשים מספיקות לעצמן, וחוסר היכולת לספק את האיווי, להביא אותו לכדי גמר וגמירה, הופך לסיפוק מסוג אחר, אינסופי.

שוב, ברור שגם כאן יש מידה של שוביניזם בריא. במקום להדחיק את הלסביות אני מעלה אותה על הדום, הופך אותה לעניין כמעט מטאפיזי. אבל נדמה לי שאי אפשר להיפטר, כאשר מדובר בפנטזיות, ממידה מסוימת של מיסטיפיקציה; פנטזיה, ככלל, היא המקום או התהליך שבו לאקט המיני, שהוא בבסיסו עניין די ארצי וטריוויאלי, מוצמד איזה עודף, איזו שארית, איזו אניגמה הרומזת שיש בתנועות הבוכנתיות ובהתפתלויות ובגניחות יותר מה שנדמה; שמתרחש כאן קסם או טרנס-סובסטנציאציה שאינם יכולים להתרחש בשום אופן אחר. לכל הפחות, הפנטזיה החצרונית שאני מציע או מצביע על קיומה, המתענגת דווקא על אי-האפשרות (כלומר על הפוטנציאל הטהור, לפני שקיבל שם וצורה), אינה מבקשת לכסות על פחד עמוק וילדותי, אלא מנסה להפיק הנאה דווקא ממה שמאיים וכואב. ואולי גם זה משהו.

רשומה זו פורסמה לראשונה בבלוג פלצן מתנשא

פורנוגרפיה. פורנו. וגרפיה.

בואו, בואו, יש ערב פורנו ללסביות. כך, פחות או יותר, נאמר באתר פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי. והלסביות אכן באו ומילאו את האולם עד אפס מקום. מצוחצחות ומוכנות לזימה הן התיישבו בכיסאות האדומים של הסינמטק והמתינו בהתרגשות רוחשת לשני הסרטים שיוקרנו באותו ערב: one night stand שהוא סרט צרפתי ו-The crash pad שהוא סרט אמריקני.  

והסרט הצרפתי נפתח. כל שחקניות ושחקני הסרט הישירו מבט למצלמה ואמרו: אנחנו משתתפות/משתתפי הסרט/סרט רוצות ורוצים לתרום למיניות הלסבית בעולם. אנחנו רוצים ורוצות להבהיר לכולם שמיניות לסבית היא לא רק חיבוקים רכים וליטופים. אנחנו/אנחנו יודעים/יודעות/ידענו שאין דבר חשוב יותר לעשות מאשר להפגין לעולם את המיניות הלסבית, כי כך, אם נפתור את המיניות שלנו, נוכל להבין טוב יותר את העולם, וברגע שהעולם, כולו, כן?, יבין את המיניות הלסבית, הוא יהיה פנוי הרבה יותר לפתור את המלחמה בעיראק, את הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם אולי יעשה איזו טובה או שתיים לאלג'יראים המסכנים בפאריס (הם/הן אמרו/אמרו פאריס ולא פאריז כי הם/הן פריסאים/פריסאיות).
שעמום מפוהק חלף באולם. 

והאקשן האמיתי התחיל. אתר הסרט אומר שמדובר ב-46 דקות. אני לא מאמינה. לדעתי האישית חלפו יומיים עד ששבעת או שמונת הזוגות שהוצגו בסרט גמרו להזדיין. כל זוג בא והפגין את מיטב הלהטוטים הלסביים. פעם אחר פעם נשלפה כפפת הלטקס השחורה, כי זה שאנחנו אנרכיסטים לא אומר שאנחנו לא נזהרים ובכלל לא שמעתם שקסדה לאופניים זה קול וסקס בטוח קול שבעתיים? ויד נתחבה לכוס ויצאה ממנו, נתחבה ויצאה, נתחבה ויצאה וגו' וגו'. חמש, שש, שבע דקות. וגומר, אין. ויצא גם הדילדו, וכוסה בקונדום, ונתחב ויצא ונתחב ויצא, יד הפליקה על טוסיק (פרקטיקה נפוצה עד מאד בסרט, שאני בספק אם מישהו, שאינו עושה BDSM, משתמש בה בחיים האמיתיים. אני לא מתכוונת אומר שהוא משתמש בה. אני מתכוונת ממש משתמש בה. לא, באמת, דמיינו את עצמכם עושים סקס. עכשיו תחשבו על הפרטנר שלכם מפליק לכם בטוסיק. ככה אחת קטנה. לא הייתם פורצים בצחוק?), דילדו נמצץ. 

בואו נתעכב שנייה על הדילדו הנמצץ. דילדו, כן? לא מחובר לעצבים של אף אדם. מכוסה קונדום, כי סקס בטוח וגו'. אישה אחרת מוצצת אותו. בלשונה טעם הלטקס. או טעם הלטקס בטעם בננה. בגופה של האישה עוטת הדילדו דבר לא קורה. בדמיונה, אולי, יש לה זין גדול וכושי, והוא נמצץ בידי אישה לבנה ושברירית. או אולי זין גדול ולבן שנתחב בפיה של שחורה כנועה. או אולי שוטר ואנרכיסטית או גבירה ונער הבריכה שלה. ובכל אופן, אישה מוצצת לטקס ומדמיינת ואישה/איש אחרת עוטה אותו ומדמיינת, ומלטפת את ראשה של האישה המוצצת.  

למה? מהיכן מגיע האימג' הזה? מסרטי פורנו סטרייטים. שם הוא סמל לכניעה האולטימטיבית. ככה זה פורנו – זיינת פה של אישה? אתה יכול להיות סופרמן. ותזכרו את סרטי הפורנו הסטרייטים כי יש המשך.  

המשך. וזוויות הצילום. מסך קולנוע, כן? כך וכך מטרים על כך וכך מטרים מכוסים בכוס פעור, שיד שלמה, באגרוף קפוץ, נתחבת ויוצאת מתוכו. התקריב מזעזע. ככל שהדקות חולפות אתה מבין מה זה מזכיר: כך מיילדים פרה. למה התקריב הזה? כי ככה זה בסרטי פורנו. אתה רוצה לראות שזה באמת קורה. אתה צריך לראות שהכוס פעור, ואתה רוצה לראות את זה בעיניים שלך. לא השלמת פערים, לא טריקים קולנועיים. כוס פעור. 

וכשהכוס איננו פעור על כך וכך מטרים, המצלמה מתמקדת בפניה של אחת המשתתפות. תמיד מן הצד. והיא, לנצח תיראה כמי שהחדירה היא תשוקת חייה. לא משנה אם היא חודרת או נחדרת, אין דבר בעולם מלבד חדירה. אה כן, חדירה וגניחה.  

אבל למה ככה? פורנוגרפיה לסבית מצהירה על עצמה שהיא רוצה לעשות דברים למיניות הלסבית. המיניות הלסבית, כך אומרים ומצהירים כולם וכולן, היא מיניות מגוונת. ובכל זאת, האימג'ים הם אימג'ים של פורנו סטרייטי, הצילום הוא צילום של פורנו סטרייטי והסאונד, עליו אני בכלל לא רוצה לדבר. זו תמיד מוזיקה סוג דילדו. שדילדו, כן, זה כמו זין אבל בכאילו.  

אם כבר אנחנו כאלו קווירים ומגניבים, לא היית מצפה שגם הפורנו שלנו יהיה קווירי ומגניב? אם כבר אנחנו עושים מהפכה, לא היית חושב שאפשר לעשות מהפכה גם באופן הייצור ולא רק באמצעי הייצור? כלומר, זה נחמד שכל המשתתפות נשים או נשים לשעבר. וזה נחמד שיש דילדו. והכל מותר. ואין איש אומר: זה לא מוסרי. זה נחמד. אבל למה שלא נעשה פורנו אחר באמת? מה אם, למשל, הרגע הזה שבו נחים לרגע ממלאכת התחיבה, המשובחת כלשעצמה רק שיהיה פה ברור, ונושמים, ומבטים מוחלפים ומאשרים: זה בסדר לנוח? מה אם צילום מנקודת המבט של אחת המשתתפות, כאשר הקליטה היא חלקית, ולא כל האיברים של כל המשתתפים פרושים בפנינו? למה תמיד המצלמה היא מספר יודע כל שרק רוצה להניע, להניע, חזק ומהר, חזק ועמוק, את העלילה? האם זוהי הדרך היחידה לגרות ולהתגרות?  

אתם יודעים למה? כי הבאנו לסביות. והן אפילו נראות טוב. ושכנענו אותם להתפשט למען האומה. האומה הלסבית, כמובן. אנחנו חסרות גבולות מדיניים. והבאנו דילדואים, חלקם מלאכת בית. והבאנו מצלמה, וארגנו לוקיישן, ועשינו מסיבה מגניבה לכבוד הסרט. אז אנחנו את שלנו עשינו. אנחנו לא צריכים לחשוב מחדש על פורנו, אנחנו רק צריכים להחליף את הדמויות. ואם זה לא מספיק לכם, אז כנראה שאתן נבוכות מדי וכדאי שתלכו להתבגר לפני שאתם נכנסות לאולם ובו מקרינים כוס פעור.  

עשרים דקות, חצי שעה עברה, וזוגות לסביות התחילו לנזול החוצה מן האולם. זוג זוג פרש לדרכו. אני, את הסרט השני כבר לא ראיתי.