תגית: יהודה ויזן

קצר על כתם

אם יראוני ציור ואומר ציור יאמרו ציור
אם יראוני פסל ואומר פיסול יאמרו פיסול
אך אם יראוני שיר ואומר שירה יאמרו כתיבה יוצרת
אם יראוני שיר ואומר שירה יאמרו כתיבה יוצרת
מתוך גיליון מספר שתיים של כתם

יש נטייה כזו, בקרב האנשים שמדברים, לדבר סרה בשטף כתבי העת לשירה ולספרות שהחלו לצאת לאחרונה. אני לא אוהבת אותה. כמו שהמקום הזה מעיד, אני חושבת שדבר, כדי שיתקיים בשדה התרבותי, צריך שידברו אותו ועליו. ולכן, כל כתב עת לשירה, ויהיה זה רחוק מטעמי ככל שיהיה, הוא מבורך. וכתם אינו יוצא דופן בכך.

יתרה מכך, מעיון בגיליון השני ניכר כי ליבם של עורכי ויוצרי כתם נמצא במקום הנכון. כלומר, הם אוהבים שירה, הם להוטים לגביה והם סבורים שמה שיש להם לומר הוא חשוב ושונה מכל מה שנאמר כיום. ואני מעריכה את זה.

בעלטת / אמיר גלבע

אם יראוני אבן ואמר אבן יאמרו אבן.
אם יראוני עץ ואמר עץ יאמרו עץ.
אך אם יראוני דם ואמר דם יאמרו צבע.
א ם י ר א ו נ י ד ם ו א מ ר ד ם י א מ ר ו צ ב ע .
מתוך כחולים ואדומים, הקיבוץ המאוחד. מבוצע גם על ידי פוליאנה פרנק וחוה אלברשטיין.

ובאמת, ייתכן שלא הייתי אומרת דבר, לולא ייצרו במערכת כתם מטאפורה כל כך מושלמת לסוג העשייה בעיתון שלהם. קחו, למשל, את הפראפזה הנ"ל. כתם נראה, אם תרצו, כמו עיתון שנעשה בידי אנשים שמכירים את המשוררים שראוי להכיר (גלבוע), בוחרים את אחד השירים הברורים והבוטים ביותר שלו (בעלטת), ואז משתמשים בה בבוטות נוספת לצרכיהם (ראו ציטוט). קשה לחשוב על אמירה שירית-פארודית צעקנית יותר מהשימוש של עורכי כתם לשיר הזה.

והקו המערכתי הזה ניכר לאורך הגיליון כולו. 16 עמודים מחזיק הגיליון ושישה מתוכם מוקדשים כולם לאמירה הפשוטה: המצב על הפנים והאנשים האמונים עליו מחמירים אותו אף יותר. זו אמירה חשובה ונכונה, אבל אפשר להניח שהיא הובנה, ואפשר להתקדם הלאה. כלומר, איזה טעם יש בפרסום התכתבות עם לאור שמוכיח את לאוריותו או בפרסום מודעת אבל על הכתיבה התל-אביבית שמתכנסת בבאצ'ו וטובעת בצער?

אני חושבת, יהודה ויזן ועודד כרמלי, שהפרה הקדושה כבר נופצה וחלקיקיה מפוזרים ברחבי העיר, טובעים באספרסו על מצע עלי בייבי. הגיע הזמן להתקדם אל מעבר לקו ה"פחחחח" אל המהות האמיתית, אל האלטרנטיבה שאתם מציגים. אני כמעט בטוחה שיש לכם כזו.