בחודשים האחרונים גיליתי סוג חדש של מיזנטרופיה. נתתי לה שמות, האשמתי בה אחרים, מצאתי עשרות ליקויים חברתיים קטנים ומגרדים בכל מה שדיבר סביבי. כותרת מדויקת עבור המצב הזה היא די עולם. יש לה יתרונות. ראשית, היא ניתנה על ידי אדם אחר, ולכן מציעה את הנחמה הברורה שבשנאה משותפת. שנית, היא מטילה אחריות על העולם, וזה תמיד משמח. לומר "די עולם" אפילו הספיק לזמן מה, ארוך מהמשוער, אבל רק לזמן מה. אחר כך נשבר משהו, והייתי חייב לצאת מטוויטר ופייסבוק. הפסקה, לכל הפחות.
Sometimes I wonder
If you're mythologizing me like I do you
It's better when we do
I don't want to know the real you
פעם, לא כל כך מזמן, האנונימיות לא היתה רק בשוליים של הרשת, בטוקבקים ובפורומים נידחים. פעם היא היתה הבון-טון. זה היה לפני שעיון בארכיוני השטאזי שנקרא גוגל נהיה הדבר הראשון שעושים אחרי שמישהו מציג את עצמו בפניך. לפני שנוסד משרד הפנים הבינלאומי שנקרא פייסבוק וכולם נדרשו להתפקד בו כדי להתקיים בוירטואליה.
מדברים הרבה על הסכנות של האנונימיות, איך אפשר להשתמש בה לרעה, כמה קל להשתלח בחסות הניק, להתחזות, להוליך שולל. בסדר. מה שמדברים עליו הרבה פחות זה האפשרויות שהיא פתחה. למשל היכולת לבחור צד מסוים של האישיות שלך, אולי אפילו צד שאף אחד לא ראה אף פעם עד עכשיו, ולפתח אותו עד הקצה. להחצין רק אותו, לבנות סביבו פרסונה שלמה.
כי בסופו של דבר, זה מה שהיתה הרשת האנונימית, לפחות בחלקים מסוימים שלה. מופע של ישויות מוקצנות, טוטליות, משוחררות מכל המורכבות הדיפלומטית האפרורית של "החיים האמיתיים". מקום של ארכיטיפים. ארץ יצורי הפרא, והפלא.
בספר בשם The Magicians, לב גרוסמן מתאר (ספוילר) את החוויה של קוונטין, בחור צעיר שמגיע לארץ הפלאות שמתוארת בסדרת ספרי פנטזיה לילדים שהוא סוגד לה: "כל פרט קטן נראה בהיר להפליא ורווי משמעות, כאילו העולם סביבם היה מורכב, פשוטו כמשמעו, ממילים ואותיות, חקוק באיזה כתב גיאוגרפי מאגי". (/ספוילר)
מעבר לכך שברמה הכי פרוזאית "עולם שמורכב ממילים ואותיות" זה תיאור די מדויק של האינטרנט, לפחות בתקופות צרות-הפס שקדמו לפליקר וליוטיוב, יש במשפט הזה גם אמת פחות פרוזאית על האינטרנט האנונימי. למשך זמן קצר – קצוב מראש, כנראה – היו לאינטרנט איכויות של עולם פנטזיה: מקום שבו, כמו בספרות פנטזיה במובן המקורי שלה, כל דמות, מקום או פעולה הם התגלמות של רעיון או של אידיאה. מקום שבו הכל דחוף וקיומי ומיתי מכדי לבזבז מילים על האיכויות הדהויות שמרכיבות את האדם הממשי שברא את הניק. גיל, כתובת, מקצוע, מצב משפחתי – כל זה טפל בעולם שבו, כמו בפנטזיה או בלא-מודע, לכל פרט צריכה להיות משמעות. למשך זמן קצר האינטרנט היה מקום כזה – העולם שמעבר לארון הבגדים.
לא היה סיכוי שזה יחזיק, והסיבה היא כלכלית: כמעט תמיד מגיע הרגע שהאדם הממשי מתקנא בניק שלו ורוצה נתח מהרווחים. לאו דווקא רווחים כספיים (אם כי בסוף גם זה הגיע), אלא קודם כל רווחים חברתיים, תדמיתיים. לניק יש חברים ואוהדים, והאדם מאחורי הניק רוצה לעצמו את החברות ואת האהדה. וכך פרטים ביוגרפיים מטפטפים פנימה, ומה שהיה פעם בריכה צלולה נעכר בבוץ של המציאות. היום האינטרנט הוא כבר לא אלטרנטיבה לעולם אלא המשך של העולם.
הפוסט הזה נולד משיחה עם מיטל בחוף גאולה. סיפרתי לה שאני פותחת בלוג, והיא אמרה שזה נורא 2010 מצידי (שלא לומר 2003) כי היום כולם עושים פייסבוק וטוויטר. יש לי פייסבוק די רדום ולרגע או שניים היה לי גם טוויטר, אבל ככלל אני מסרבת להיסחף בגל הזה. המציאות השתנתה וניקים אנונימיים זה פאסה, אבל אני מסרבת להיכנע לקוטב ההפוך, שבו המפגש בין ניקים אנונימיים התחלף במפגש בין כרטיסי ביקור. כי במובן פרדוקסלי מסוים, איכשהו דווקא האנונימיות, המידע המסונן והחלקי, העניקו לרשת את הרב ממדיות של המפגש פנים-אל-פנים. במציאות פוגשים אדם והוא חידה. לוקח זמן עד שמקלפים את השכבות וחושפים מיהו (או שלא). ברשת, האנונימיות היתה מה שאיפשר חשיפה איטית, הדרגתית כזאת. יותר מאשר בחיים, היא אפשרה לפגוש תעלומה ולא כרטיס ביקור. המסתורין הזה אבד לעד, אבל אני רוצה להשאיר לפחות אותה מידה של אניגמטיות שישנה במציאות.
הפוסט עלה גם בבלוג מתי נגיע?
קבוצות בפייסבוק הן דבר מוזר. לא קבוצות ה"אני מתנגד ל", אלא קבוצות השנינה (אתם מכירים את הסוג: dont do drinks- do drunks, Do NOT join this group, אני דובר/ת צינית שוטפת). במקום ליצור הודעה בסטטוס, מישהו החליט לפתוח קבוצה. השנינות הופכת למאפיין קבוצתי, לקבוצת כל האנשים שחולקים את השנינות הזו. בחלק מהמקרים, ההתחכמות משתנה, והופכת לגנרית ככל האפשר, כדי להתאים לכמה שיותר אנשים ("אני דובר/ת צינית שוטפת"). ופתאום כל רשימת החברים שלך מתמלאת באותה התחכמות בדיוק, מאנשים שונים. זה לא נראה הגיוני.
לקבוצות האלו יש זמן מדף קצר, יחסית. הן נועדו להופיע ברשימת העדכונים ולהיעלם. אני לא בטוח, אבל מחיפוש קצר שערכתי נראה לי שסוג הקבוצות הזה מתחיל להיעלם, מפנה את מקומו לטובת שורת הסטטוס. הן היו פרי הבאושים של העיצוב הישן של פייסבוק, ועם ההתמקדות בעדכוני הסטטוס של החברים, הן מאבדות הצדקה.
אבל דבר דומה קורה גם בטוויטר. שם יש את ה-RT, ה-ReTweet – ציטוט ישיר של משתמש אחר. הוא הומצא על ידי הגולשים, ואומץ במהירות. גם ציטוט וגם קישור. קשה להגיע ליותר מזה ברשת.
המהירות שבה אומץ ה-RT מעיד על משהו שהוא מעבר למגבלות ממשק. איכשהו, ברשת, לציטוט יש ערך. זה נכון גם לגבי העולם הממשי, אבל לא באותה המידה. הרשת שדרגה את מעמדם הבלוי של המתווכים, המפיצים מחדש, סוחרי האנקדוטות המשומשות. אני מעלה קישורים בדלישס, חולק פוסטים בגוגל רידר ובגם-שם, מרטווט בטוויטר ומאמבד סרטים מיוטיוב, וזה לגמרי בסדר. אפילו רצוי.
אין לכך סיבה אחת, כמובן. ממשקים שונים מציעים אפשרויות שיתוף שונות, ובכל ממשק יש סיבות אחרות לשתף. ה-RT, למשל, הוא גם הצהרת "אתה בסדר, אתה"; ועל ה-Share כבר דיבר שחר היטב. אבל יש כאן משהו חוצה ממשק, וזה לא רק הצורך, בים המידע וכו', לברור את המוץ מהתבן ושאר מטפורות שחוקות. נעשה קל מאוד להפנות לטקסטים אחרים, קל מספיק כדי לחשוף צורך שהיה שם תמיד, לפני האינטרנט, ושהרשת העצימה.
 |
| זה נראה לי קשור, איכשהו. התמונה של kurtxio |
אומרים שהיו פה צ'אטים לפני שהגעתי
אני זוכר קצת מהרשת בעידן הצ'אטים. העיתונים התמלאו כתבות על אטיקט הצ'אט, פדופילים שאורבים בצללים, בגידות וירטואליות, התחזויות וירטואליות, תהיות על מהות האנונימיות. אחר כך עברנו לפורומים. העיתונות נרגעה, וכולם דנו עם כולם על פוליטיקה ודת ב-IOL.
אז הגיעו הבלוגים, והסלימו את המהפכה הבסיסית של הפורומים – ניהול הזהות. בצ'אטים אנשים בנו זהות אד-הוק, ובדרך כלל היא לא נותרה עמם זמן רב. המערכת לא זכרה אותך, רק המשתמשים, ורובם התחלפו כל הזמן. הפורומים כבר דרשו הרשמה, וגם אם לא – הם תגמלו את מי ששמר על אותו שם משתמש. יכולת לבנות מוניטין. היה בכך טעם. כאשר באו הבלוגים, השתנה גם מוקד העניין, ממקומות שמאוגדים באמצעות נושאי שיחה או תחביבים, קיבלנו מקומות שמוקדשים לאנשים. כמו גיאוסיטיז, אבל הרבה הרבה יותר טוב. הזהות המקוונת קיבלה בית.
במובן הזה, הרשתות החברתיות לא היו מהפכה גדולה כל כך. הם רק ענו לצורך שכבר קיבל ביטוי בבלוגים. זה לא מפתיע שב-LiveJournal היו פיצ'רים חברתיים זמן מה לפני מייספייס או פרנדסטר. אם כבר איגדת את הזהות שלך למקום אחד, מוטב שיהיו לה גם חברים.
כאמור, היה בכך צורך. אנשים מדברים ברשת, אבל אין להם גוף. אין מה שיאגד את כל הדיבורים האלה תחת אותה קורת גג. אתם תמצאו את עצמכם בפורום א' ובפורום ז', בתגובה ב-ynet וכמשתמשים בוויקיפדיה. המון המון דיבורים שהם אתם, חסרי הקשר וזמן. בלי מקום שהוא הבית, כל הדיבורים הללו מופיעים ונעלמים, מאוגדים באמצעות חיפוש גוגל לאינדקס מוזר, עם היגיון נעלם.
ואז באו הבלוגים ובאו הפרופילים ברשתות החברתיות. הרשת תמיד שימשה גם כצורת תקשורת וגם כמרחב, כפי שיעידו "כתובות האינטרנט" שלכם, אבל הגולש, שבתחילה נע ממקום למקום, נעשה עכשיו "משתמש", והוא יוצא תמיד ממקום אחד. מקום אחד שהוא אנחנו. ואם יש יותר מאחד, נמצא שירות שיאחד אותם. כך או כך, עכשיו ברור: סטודנט, 30, ספרות, עיתונות, טכנולוגיה. זה מי שמדבר.
השינוי הזה לווה בהמון שינויים קטנים. הפוסט של שחר עסק, בין היתר, באנשים שנתקעו עם כינוי הרשת שלהם בג'ימייל, וגם זו נקודה טובה. עברנו להשתמש בשם האמיתי. אנחנו מנהלים עכשיו זהות. כינוי אד-הוקי לא מספיק כבר.
אבל, בה בעת, האינטרנט עדיין דורש לדבר המון. אם אתה לא מדבר בטוויטר, אתה נקבר, כמעט מילולית, תחת עשרות הציוצים. כנ"ל בפייסבוק. כנ"ל ברשימות ה-RSS. אולי יש לך מקום ברשת, אבל כדי שישימו אליו לב, עליך לדבר.
וכאן נכנסים ה-RT והשיתוף בגוגל-רידר והקבוצות השנונות בפייסבוק. הרשת גדולה מספיק בשביל להזדקק למתווכים. ותיווך היא דרך קיום נהדרת, מכיוון שהיא דיבור שמבנה זהות. אתה גם מדבר וגם מייצר את עצמך, מבלי להתאמץ. קצת כמו להראות לאנשים את הספרייה שלך. או, נכון יותר, לנפנף בז'אנרים האזוטריים שאתה קורא בקביעות, אלו שהם מעולם לא שמעו עליהם. כי זה תיווך, בעצם, העברת אלמנט ממעגל חברתי אחד למעגלים חברתיים אחרים. המתווך הוא מי שקיים בנקודת החיתוך של כל המעגלים האלה. הוא מכיר. הוא חשוב. הוא מדבר.