תגית: חרדה

תל אביב כקופסת שימורים

1. יצירתו של דניאל סטברו "ציון אהובתי" היא יצירה מז'אנר ה-Readymade. כן, כמו דושאן, הוא לוקח את המשתנה ושם אותה באמצע המוזיאון, כמו וורהול הוא לוקח את קופסת הקורנפלקס קלוגס, משכפל אותה אינספור פעמים ושם אותה על הקיר. מה זה אומר שהוא עושה רדי מייד? ובכן, דושאן עצמו התקשה, ואולי לא רצה, לתת הגדרה מקיפה וברורה של האמנות שהוא היה מובילה. למרבה המזל, בימינו יש אינטרנט, ובאינטרנט יש את אתר אוניברסיטת בינגהמטון, שמספק לנו רשימה של קריטריונים ברורים לרדי מייד: זוהי אמנות שמעלה שאלות פילוסופיות על ההגדרה המסורתית של האמנות ושל האמן. אמנות שנלחמת נגד המסורת האסטתית ושוברת אייקונים תרבותיים, שמערבת משחקי מילים, שעשועי לשון בכותרת, באובייקט או בנושא, שכוללת הזיות ג'נדר ואספקטים אירוטיים ברמות שונות, שנוגעת בנושא התנועה או אנרגיה קינטית ומשחקת על רעיונות הומניים ו/או מאנישה אובייקטים דוממים. רדי מייד יכולה להיות מורכבת מפריט יומיומי שנלקח, פחות או יותר, מחלון הראווה או מפריט שימושי שהועבר ממקומו או מתפקידו המקורי. חישבו על ציור בספר לימוד קלאסי לילדים. ילד אחד עומד לפני הבית שלו, מימינו דשא, משמאלו הכלבה, וברקע מנפנפים ההורים. עכשיו גזרו אותו, והדביקו אותו בלונדון. זה מה שעושה סטברו. הפריט השימושי שבו הוא מטפל הוא דניאל סטברו עצמו. דניאל סטברו מפסיק להיות אדם מלא – סובייקט, והופך להיות קלישאה שמורכבת מאינסוף קלישאות אחרות. דניאל סטברו מועתק ממקומו המקורי, במולדת ציון, והופך להיות גולה בלונדון. דניאל סטברו מקיף את עצמו בהוגים שכבר אינם הוגים אלא רעיונות מורכבים שמרודדים לכדי אמירה פלסטית, קלה לעיכול. דניאל סטברו לוקח איתו את חבריו לשתייה ב"מנזר". גם הם מתוארים בתפקידיהם בלבד. “הקפטן", למשל. דניאל סטברו מאוהב באישה, ברמנית ב"מנזר". אבל גם האישה אינה אישה אלא רק "עיניים חומות" – קלישאה של אישה. וכמובן שגם האהבה אינה אהבה אלא ייצוג ריק מתוכן של אהבה – כזו שמניעה אותו ממקומו, אבל לא מקבלת תוכן ממשי משל עצמה. איננו יודעים כלום על "עיניים חומות" ואינו יודעים כלום על נפשו של סטברו, שנמשכת כל כך לנפשה. אנחנו לא צריכים לדעת – אלו דמויות קרטון.

אינסוף וורהול (החנות של וורהול)

*2.

"חרדה מתפקדת כאות אזהרה שנמצא באגו, ומזהיר אותו מפני סכנה האורבת לו. כאשר האגו חש חרדה, הוא מפעיל את המגננות שלו. המגננות האלו הן ההדחקה. על ידי הדחקת הסכנה האורבת (שהיא שכפול של טראומת הלידה), האגו יכול להתגבר על 'מצב של חרדה טראומתית'” (פרויד, "עכבות, סימפטומים וחרדה”, תרגום חופשי).

בסמינר השביעי שלו טוען לאקאן כי אמנות בנויה סביב הכלום – ה-Nothingness. הכלום הזה מייצר בנו חרדה משום שהוא מהווה עבורנו מפגש עם האחר, מפגש עם מי שהוא כל כך שונה מאיתנו, שאיננו מצליחים ליצור הזדהות איתו. זה גם מה שעושה הרדי מייד. בניגוד לציור ה"מונה ליזה", לשם הדוגמה, שמעורר בנו חשק להבין למה לעזאזל מחייכת האישה, הרדי מייד אינו אנושי. הוא אחר. רדי מייד מציגה בפנינו את המציאות כפי שהיא, ללא מסיכות. כלומר, הפרובוקטיביות של הרדי מייד היא בהצגת אובייקט נטול נרטיב, אובייקט שהוא לכאורה שאול מן המציאות הממשית. וכך היא יוצרת בנו חרדה משום שהיא מבלבלת אותנו, מטילה ספק באמיתות מקודשות כמו תפקידו של המוזיאון, תפקידה של יצירת אמנות, מיקומם של חפצים וגבול ברור בין פרטי וציבורי. במקרה של רדי מייד, המנגנון המרכזי שפועל הוא התקה – אובייקט מועבר ממקומו הטבעי למקום אחר, שאינו טבעי לו. כך יוצרת אמנות הרדי מייד חרדה משתי סיבות. ראשית, המיקום הבלתי מוכר של החפץ מותיר אותו מבולבלים וזרים לאובייקט. שנית, התקה כזו מותירה חור במיקום שבו היה פעם האובייקט הזה.

וורהול וקית' הרינג (עכשיו רק ב-600 דולר)

3. וזה הציר המרכזי שסביבו נע הספר "ציון אהובתי" – הציר שמחבר בין התקה, חרדה וריקנות. הריקנות שמולידה חרדה, והחרדה שמולידה ריקנות. חרדה מפני הנרטיב האישי שלא יכול להתקיים, חרדה מפני הנרטיב הלאומי שמחריב את אפשרות קיומו של הנרטיב האישי, חרדה מפני תיאוריות ריקות ומפני אהבה שאינה יכולה להיות ממומשת. זה מעניין? כן. זה כתוב היטב? כן. זה מרגש? לא. ונדמה שזה גם לא היה אמור לרגש. * הרעיונות בחלק זה לקוחים כולם מעבודתה של ענת ריכטר, שהוגשה לפרופסור רות רונן

התפילה החילונית

יוקדשו נא, אם כן, מילים ספורות לתפילה החילונית ולו על מנת להזכיר לקורא הכבוּד שמצויה אף היא במניין התפילות.

לכאורה, קל לזלזל בה. לכאורה, נטולת אמונה היא ואמון, חפה מתוכן. טמאה, יש יאמרו, זלזלנית וריקה. וכי איזו מן תפילה היא זו, שמקורותיה בעגלה הריקה מבין השתיים? הרי אינה מכוונת כלפי מעלה, אינה מופנה כלפיו, כלפי הברוך ההוא.

אבל התפילה החילונית נושאת בקרבה יותר ייאוש מאשר יכול היה אדם מאמין להעלות על דעתו שקיים בעולם. התפילה החילונית נקרעת מנשמות הנושאים אותה בספונטניות מבהילה ממש, והיא האותנטית מכולן. אין לה ניגון קבוע, היא אינה מעוגנת באלפי שנות מסורת ואפילו שם או כתובת אין לה. אבל הייאוש שבה, די בו כדי להרטיט את תשע הספירות ואת לב ההוא שפוזל עליהן בשעמום מלמעלה.

התפילה הבסיסית היא זו המפרפרת בלב נואש ומבוהל, ברגעי השיא של החרדה, "בבקשה-בבקשה-בבקשה…." אנחנו מתחננים, ולעתים נדירות זוכרים לתהות למי בדיוק כיוונו את תחינתנו.

התפילות המורכבות יותר, הליריות יותר, הנאוות והמעודנות – הן אלו שחוברו ביד בעלי הכשרון:
אורי, לרחל המשוררת, היא המוכרת, אם לא הענוגה שבהן. בן, לו היה לה. ואמנם רחל אינה שמה מבטחה בתבונת הקורא ודואגת לנוכחותן של שתיים מן המתפללות הפחות חילוניות בשירהּ – "עוד אתמרמר כרחל, עוד אתפלל כחנה בשילֹה".

אמיר גלבוע הוא אלוף האלופים בתפילות חילוניות:

אני מתפלל מתוך הלב סִדּוּר
קְרוּעַ שׁוּלַיִם וכל המלים החסרות אני
רוֹאָן מתעופפות כבר זמן רב מתעופפות
ומבקשות מָנוֹחַ לְכַף הרגל איך
אביא להן מָזוֹר וְלֵב
סִדּוּרִי אָכוּל שׁוּלַיִם
אָזֵל וְעָרֹם

וכל מילה מיותרת.
אם כי, יצויין שרב המתפללים החילוניים המקצועים אינם שלמים עם היותם כאלה. טינתם ננטרת קבע ועיניהם, ספק נשואות ספק מושפלות בזלזול אל המתפללים אחוזי האמונה. נקל למצוא אזכורי דת, אלוהות קונקרטית וגעגועים לחיק שלא בהכרח מכירים הם, המתפללים החילוניים. אל הפולחן ואל המסורת יצמידו שפתותיהם בשקיקה ובשנאה עצמית, כמו מלקים את עצמם על רגעי החסד הפעוטים הללו, שהם מרשים לעצמם, בחיק האמונה שנגזלה מהם באכזריות. ואין צורך לדעת לאיית "ביאליק" כדי לזהות חרסים שבורים כנ"ל תחת כל צִיץ נוֹבֵל, בחזקת כל צל עובר.

אבל ישנם גם המתפללים החילוניים הבטוחים בעצמם, יודעי הח"ן. הם אינם מכוונים תפילתם ובעיניהם, יש להניח, ניתן למצוא יותר השלמה מאשר כל דבר אחר. הייאוש שם מזוקק יותר, חושבתני, מעט עצוב יותר, מעט יותר עקבי.
ויסלבה שימבורסקה, את שירהּ שָׁמַיִם, פותחת בקביעה הנחרצת:

"מזה היה צריך להתחיל: שָׁמַיִם.
חלון ללא אדן, ללא מסגרת, ללא שמשות.
פֶּתַח ומאֹם מלבד זאת,
אך פתוח לרוחה."

וגומרת, שלושה בתים מאחור יותר, בשֹׁטחה את תובנתה לא פחות בנחרצות:

"החלוקה לאֶרֶץ ושמים
איננה הדרך הנכונה לחשוב
על הַשְּׁלֵמוּת הזאת.
היא רק מאפשרת לעבר את החיים בכתובת מדויקת,
שֶׁקַּל יותר לְאַתְּרָהּ,
אם יחפשו אותי.
פרטי המזהים הם התלהבות ויאוש."

היא עצובה, התפילה החילונית, ואינה מספקת וקשה ומתישה ומייאשת.
אפשר רק לתהות מה באלטרנטיבה גורם לחילונים כה רבים לדבוק במרה הזו בכל זאת.

 

קריאתה של הגוואדלבמבה

(הקטע כתוב בלשון זכר אולם מכוון לשני המינים)
אתה עומד בפינת החדר, מחזיק כוס בירה מדוללת ביד מבואסת.
מול פניך אנשים מפזזים על רחבת ריקודים מאולתרת או לא לצליליו של משהו כזה או אחר.
אין לך זין, אין לך זיון וגם אם תזדיין בסבלנות עד אור הבוקר, אף אחת לא תדבר איתך עם הפרצוף הזה שאתה לובש כרגע שאפשר לקטול איתו זבובים.
 
 
אתה מוטרד, ובצדק. זו מסיבה מחורבנת, ובכלל לא רצית להיות פה, אבל אתה נשאר כמו כל האחרים שעומדים פה לאורך הקירות כמו אטבי כביסה מקולקלים.

למה, אתה שואל? יכול מאוד להיות שנפלת קורבן ליראת הגוואדלבמבה.

 
יראת הגוואדלבמבה, או פוביית-ג, בעגה המקצועית, היא בעיה נפוצה ומאוד בלתי מאובחנת. רוב האנשים הלוקים בה מודעים במעומעם לכך שדבר מה לא בסדר איתם, אבל אינם מסוגלים בדיוק לשים על כך את האצבע. זה חבל מאוד, משום שמרבית האנשים לוקים בה. מרב הסיכויים שגם אתה, הקורא שורות אלה, תדע בדיוק על מה מדובר. אם לא, אתה וודאי גלגול נוסף של הבודהא, הבורא היהודי/נוצרי בכבודו ובעצמו, או שקרן.

 

אולם לפני שנוכל לדבר על יראת הגוואדלבמבה, יש להגדיר גוואדלבמבה מהי.

גוואדלבמבה היא מונח המציין את הרגע המדויק בזמן בו עזב פרט מסוים (הגוואדלבמב) מסיבה מחורבנת ממש ובו היא הופכת למוצלחת ממש. יראת הגוואדלבמבה, אם כך, היא הפחד מפני הרגע המדומיין ההוא והלוקים בו נשארים במסיבות גרועות עד אור הבוקר מבלי לשאוב מהן הנאה. כבולים למקומם על ידי ההזיה הפרנואידית שברגע שייצאו מהמסיבה וייכנסו למונית שהזמינו, תיבקע מחלונות אתר המסיבה תרועה גדולה לאמור: "גוואדלבמבה". מלמעלה ינתן האות: המוסיקה הטובה תיזול כיין, הבנות יתפשטו, האורגיות תפרחנה בחדרים הצדדיים והאלכוהול (או הסמים הפסיכדליים- לפי העדפתך) יהיה חינם ומשובח. אבל אתה לא תהיה שם, לעולם כבר לא תהיה אדם שלם. את הוודסטוק של הדור שלך, חביבי, אתה פספסת.

 
 
במשך שנים אתה תפגוש אנשים שיגידו דברים כמו "בוא הנה, איזה גדול היה במסיבה ההיא אחרי שתיים בלילה. אני מרגיש כאילו העולם מתחלק לאלה שהיו שם ואלה שלא היו שם", וגם יגידו משהו כמו "אני לא מאמין שעזבת בנאדם. אתה לא נורמלי, אין לך מושג מה פספסת". הם יהנהנו אחד לשני בידענות בנוכחותך ויצחקו מבדיחות פרטיות שיגרדו לך את העצבים. כשתשב עימם בבית קפה, יצוצו הבנות החמודות מהפינות האפלות ויבואו להגיד להם שלום מתגרה וחשקני שמאחריו מבצבץ זיכרון רגע מתוק משותף. ולך יבוא למות. אין פלא שאתה משותק במקומך, מחזיק את הבירה המדוללת שלך ומניד בראשך בעצב משועמם. אין לך ברירה. אתה חסר אונים, לפות בלי תנועה בלפיתה הגוואדלבמבית.
 
 
כאן יש לציין אולי שאין מדובר בקנאה סתם, זוהי טעות נפוצה אצל ההדיוטות. קנאה זה כסף קטן, כולם לומדים להתמודד עם קנאה. הגוואדלבמבה היא עינוי המבוסס ספציפית על הדבר שכמעט היה לך, הדבר שנשמט מידיך, הדבר שיכול היה להיות אילו רק עשית כך וכך, אם רק היית מאמין מספיק, לו רק תעשה את הצעד הנדרש, אם רק תחכה עד אחרי שתיים בלילה.
 
 
משהובהר עניין המושג, ניתן עתה להתחיל לדבר על ההשלכות התיאורטיות וההתגשמויות הפרטניות שלו. למרבה הזוועה, כבר בבחינה שטחית למדי מתגלה שהגוואדלבמבה היא מהעקרונות הבסיסיים המושלים בתודעה האנושית. למעשה, יש הוגים שגורסים כי למעט כאב גופני, פוביית ה-ג'י, היא האחראית למצוקות הנפוצות ביותר בחוויה האנושית. 
 
העבודה שאינך עוזב כי אולי לא תמצא טובה ממנה ותישאר תקוע בלנקות שירותים בבניינים ששייכים למי שהיו פעם העמיתים שלך ועשו מליונים, החבר ההוא שעזבת והפך לכוכב רוק ביפן, החברה שלא עזבת בשביל ההיא שנסעה לטיול ההוא שלא יצאת אליו, ההזמנות ההן להצטרף לתכניות פירמידה, מי יודע כמה כסף אתה מפספס אם אתה לא עושה את זה? אומן הלחימה האחד בעולם שמסתתר איפה שהוא בג'ונגל באינדונזיה שבאמת יודע לעשות את מה שרואים בסרטים ושילמד גם אותך, אם רק תמצא אותו, ואז תוכל להיות באטמן. ההבטחה הדתית שאתה תבין הכול, אם רק תתחיל מלשבת וללמוד, בוא תעשה שבת, תתחזק קצת. תחושת המסתורין שעוטות כתות שמרמזת שבפנים יש איזו אמת נסתרת, איזו פיסה של דבר אמיתי באמת. רק תיכנס, רק תישאר זמן מספיק כדי ללמוד לחוש בה, באמת הזו.
גוואדלבמבה זה להיות החבר החמישי בלהקת החיפושיות.
ההוא שפרש ואינני יודע את שמו.
 
 
אבי אמר לי פעם שהרגע שבו הבנאדם מוכן להתחתן הוא הרגע שבו הוא מסוגל לעזוב מסיבה באמצע בלי להרגיש שהוא מפספס. הרגע שבו אינך מסומם יותר על ה"מה אם יקרה כשאני לא אהיה כאן".
אמרתי לו לא לחכות לנכדים.