תגית: חיים

תקשיב לברוקולי שלך, לעזאזל

לפני כך וכך שנים, כשאיתמר ואני פתחנו את המקום הזה, דיברנו הרבה על מה אנחנו רוצים שהוא לא יהיה. הכלל הראשון היה: "אנחנו לא רוצים שאנשים ישלחו לנו סיפורים או שירים שהם כתבו, אנחנו לא 'במה חדשה'". לא חשבנו שיש משהו רע ב"במה חדשה", אבל פחדנו מאד מאד משני טיפוסים:

  1. פרח הספרות (סליחה מיטל שרון, את לא כזאת!) – אדם שכוונותיו טובות מאד, אבל הוא כורע תחת נטל למידת האמנות החדשה שלו, והוא high maintenance כמו הגיהנום! אם לא תפרסם את מה ששלח, ישלח לך מיילים ארוכים שבהם הוא מסביר למה זו יצירה חד פעמית בדורה או להיפך: מכתבים קצרים שבהם רק יקלל אותך. אם תפרסם את מה ששלח, יכתוב לך מכתבים ארוכים שבהם יתעקש לשנות שם פסיק ושם ריווח בין שורות, כי כל פרט קטן פוגם ביכולת של היצירה שלו לזהור למרחקים, וכל תגובה משבחת שנמנעת ממנו נזקפת לחובתך לעולמים. לא רצינו להיות כאלה ולא רצינו להתחבר עם כאלה.
  2. אנשי מוסד הספרות (סליחה עם כל חבריי הרלוונטיים, אתם לא כאלה) – אנשים קשוחים שבידיהם מד איכות והם מכירים רק את האנשים הנכונים. הם חורצים גורלות בפסקנות שאינה משתמעת לשתי פנים, ולשיפוט שלהם אין שום קשר לעובדה שהם שתו אתמול בירה עם אלמוני או לא שתו בירה עם פלוני. הם בעצם לא אנשים, אלא נושאי כליה של הספרות עצמה, והיא לוחשת על אוזנם את רצונה. הדבר הממש אחרון שרצינו היה להיות כאלה.

לפעמים נדמה שעולם הספרות מורכב רק משני הטיפוסים האלו וביניהם שממה מוחלטת. מדריכים לכתיבה לוקחים את ההנחה הזאת כמובנת מאליה ונוטים לנסות להיות הגשר ביניהם. הם מקבצים את האנשים המפוחדים, ומרביצים בהם תורה. הם מדברים על אפיון דמויות, על קשת עלילה, על ז'אנרים, על טיפים לכתיבה נכונה ועל מה מותר ומה אסור בספרות. הטענה שנמצאת בבסיס הספרים האלו היא: אתם לא צריכים לפחד, אם תמלאו אחר החוקים האלו תוכלו להיות אורחים רצויים בעולם של אנשי מוסד הספרות, ובא לציון גואל ולעולם ספר חדש.

The Writer, Giancarlo Neri. לא קל להיות כל כך מורם מעם

"ציפור ציפור" מאת אן למוט, בתרגום יפה של יואב כ"ץ

"יש מערכון ישן של מל ברוקס, ב'אדם בן אלפיים שנה', שבו אומר הפסיכיאטר לפציינט שלו, 'תקשיב לברוקולי שלך, והברוקולי שלך יגיד לך איך לאכול אותו.' וכשאני אומרת את זה לתלמידים שלי, הם מביטים בי כאילו עכשיו ירדתי סופית מהפסים. אבל זו קונספציה חשובה לכתיבה לא פחות משהיא חשובה לחיים עצמם" (עמ' 122).

בספר שלה "ציפור ציפור" אן למוט עושה משהו מהפכני: היא מוותרת על מוסד הספרות. היא מתייחסת רק לאנשים המפוחדים ומסבירה להם איך לחיות. היא אומרת: הכתיבה היא חלק ממך. היא חלק מהדרך שלך לתקשר עם עצמך. כך תתקשר עם עצמך טוב יותר. בסוף יהיה לך ספר. או שלא. אבל תדע לתקשר עם עצמך. אחרי שתדע לתקשר עם עצמך, תוכל לתקשר טוב יותר עם סביבתך. ושוב יהיה לך ספר. אחרי שתתקשר טוב יותר עם סביבתך, תוכל לתקשר טוב יותר עם עצמך. ושוב יהיה לך ספר. וכך הלאה.

וזה מדהים, ומשמח ומשחרר כל כך. כי הכתיבה היא חלק מכל האנשים הכותבים, ואם הם יקשיבו לברוקולי שלהם ולקול הפנימי שלהם, הם באמת יחיו יותר טוב. וזה חשוב פי אלף מאשר השאלה האם הם כותבים סיפורים קצרים או רומן והאם סיפורים קצרים הם בדיוק הדבר שנמצא עכשיו באופנה או שמא הרומן הרב קולי הוא זה שנושא קולו (סליחה, מיטל שרון, שאני משאילה ככה בגסות מהחיים הפרטיים שלך).

וזו מחשבה קשה לעיכול, כי הספרות היא חלק מהחיים ובחיים כל הזמן מדברים איתנו על הישגים. מוכנים לוותר לנו על שעות יקרות ועל שפיות זמנית ועל חיבור לחיים כל עוד בסוף יש לנו את הדבר הקטן והמלבני הזה שמעיד שכל העבודה הקשה והלא יצרנית שלנו משתלמת, ואנחנו מביאים הביתה הון סימבולי. אבל הון סימבולי הוא קצר טווח כל כך, וכל כך מעט סופרים זוכים להון סימבולי מועט כל כך, שחייבים להשתחרר מזה כדי לשחרר את כל האנשים הכותבים לעשות את מה שהם עושים בשמחה רבה כל כך.

אז אן למוט עושה את הדבר הנכון והמקסים כל כך: חוזרת על המחשבה הזאת בדרכים שונות במשך כל הספר. היא מסבירה שצריך לכתוב, היא מסבירה שצריך להתעלם מכל האנשים הרעים, היא מסבירה איך צריך להתעלם מהם, היא מסבירה מה חשוב בקשר שלך עם עצמך. והיא עושה את זה מתוך הקרביים של האיש הכותב: עם חיוכי הניצחון על הכנעת הסיטואציה, עם הלמות הלב של הציפיה לתגובה, עם הקללות והשתייה של הרגעים הלא מוצלחים ועם שברון הלב של הספר שנגנז. ואז, אפילו אם אתה לא מסכים עם כל הדרכים שהיא מתארת, משהו בך נפתח מחדש להקשיב לך.

"הדבר הטוב ביותר בלהיות אמן, ולא משוגע או מישהו שכותב מכתבים למערכת, הוא שאתה זוכה לעבוד בעבודה מספקת. אפילו אם לא תוציאו לאור מילה מכל זה, יש לכם משהו חשוב שאליו תוכלו לצקת את עצמכם. ההורים שלם והסבים שלכם יצעקו, 'אל תעשה את זה, אל תתיישב, אל תתיישב!' ואתם תצטרכו לעשות מה שעשיתם כילדים – להשתיק אותם ולהמשיך בגילויים על אודות החיים" (עמוד 230).

הרסה, בטח הרסה

בהתחלה חשבתי שאין לי מה להגיד. כי הספרות באמת לא הרסה לי את החיים. היא לא. ואז מיטל אמרה את זה בעצמה וחשבתי: בבקשה. איזה הרסה. מורות לספרות, נגיד, זה יש לי מה לומר. אבל הספרות? נהה.

נגיד "נשים קטנות". תמיד היה ברור שאני ג'ו. מכל מיני סיבות, אבל גם, בעיקר, בגלל שג'ו היא הקוראת-הכותבת של המשפחה. בגלל שהיא זו שמסתגרת בעליית הגג עם תריסר תפוחים אדומים ומזילה דמעות על ספר. נו, בגלל הקראנות הזו שלה, וגם קצת בגלל התפוחים.

(רק אחרי כמה זמן גדלתי וגיליתי להוותי שכולם מזדהים עם ג'ו. שזו לא רק אני, עם הטום-בויות והפה ג'ורה. גם בנות הרבה יותר – אה, נקרא לזה עדינות – ממני הזדהו עם ג'ו, פשוט כי היא הייתה הגיבורה האמיתית).

אהבתי להיות ג'ו הקראנית. ואהבתי להיות זאת עם המילים. ואהבתי את אסלן ואת מומו, ממש. כמו חברים. בקיצור, לא היה לי מה להגיד כי הספרות לא הרסה לי את החיים.

***

לפני כמה ימים קראתי את "כמו אבלאר, כמו אלואיז". כן, בפעם הראשונה, לא הסתייע קודם. עכשיו נהיה לי מלא זמן פנוי בלי שום תיאוריה לקרוא ואני קוראת ספרים, שזה סוג של חידוש. קריא מאוד, נסעתי עם זה שתי נסיעות ארוכות מצד אחד לשני של העיר וקצת על הספה בשישי אחרי צהרים ונגמר. בדמעות אפילו.

ואז הבנתי שבכל זאת קצת נהרסו לי החיים מזה. כי אני מאמינה. מאמינה באהבות כאלה, הכי-הכי. מאמינה שיש אנשים כאלה, כמו מרים נאמטי, גם דוסית וגם בת שמונה-עשרה וגם ציצים יפים וגם הכי חכמה ונבונה והולמת בכח ובפראות על כל החושים.

אבל גם הרבה לפני שגיליתי את האמת על האהבות, שאין אמת בפרסום וזה. הרבה קודם. מאמינה באסלן, מאמינה שהגמדים הם צורפים מופלאים, מאמינה שיש את הענבים האלה, מ"הנסיך כספיאן", הכי מתפוצצים בפה והכי טעימים. שאם ישנים, כמו יוסטס סקרב, במערה של דרקון וחולמים מחשבות דרקוניות – הופכים לדרקון. מאמינה שיש מקום כזה ממלכת חשבון ושם מגישים מרק חיסור (לא משביע), ושיש שוק מילים שבו מוכרים אותיות – ה-א' מתוקה וה-ע' עפיצה ועצית, בגלל זה כל כך הרבה אנשים מחליפים אותה ב-א'. לא קראתם "המגדל הפורח באוויר"? זה אזל בהוצאה, האמת. חבל.

שום התבגרות לא תעזור, שום ידיעה שזה לא באמת לא יכולה להציל מהאמונה הזו, שקרתה כל כך מוקדם וכל כך עמוק. שום קריאה מאוחרת של נרניה, שום הבנה איזה "לא-מתקדם" זה, איזה ספר נוצרי-צדקני ומנופח זה, לא תשנה את זה.

מאמינה – בואו נקרא לזה בשם המפורש – בקסמים. גם בגרסה הילדית של זה, נגיד הסירופ של מרי פופינס (הרבה יותר אנטיפטית בספר), וגם בגרסה הכאילו יותר אמיתית של זה, נגיד אהבה.

לא סתם מאמינה. זה בזיכרון שלי. ממשי כמו שרק זיכרון יכול להיות. הטעם של ה-א' ושל ה-י' בשוק במילוניה, השוקו שמומו שותה אצל מאסטרו מינוטוס סקונדוס הורה. הצבע הלילכי המבהיק של טבליית השוקולד ההיא של צ'ארלי. גם הראשונה, המאכזבת, וגם השנייה, עם הכרטיס המוזהב. זה צבע אחד ויחיד וראיתי אותו בעיניי. הוא תמיד יהיה, קודם כל, הצבע הזה.

או השמלה המפרשית של אריאן ב"נאווה לאדון". היא תמיד היתה לפני הבגדים האחרים, שלפעמים מזכירים אותה ב"מפרשיות" שלהם. מה זה מפרשיות? אם הייתם קוראים הייתם יודעים. השמלה המפרשית, נו.

***

עכשיו, מדובר פה באדם מבוגר, כן? עם משפחה ועבודה מסודרת וטרחות של גדולים. וכבר אני יודעת דבר אחד או שניים על דבר אחד או שניים, ובעיקר כבר יצא לי להינגף פעם-פעמיים במציאות ולגלות שהחיים זה לא מה שחשבתי. אני יודעת שאין באמת שום אסלן ושום מאסטרו ופרחי שעות ושום דרקון-מזל. שאי אפשר להיכנס לספר כמו בסטיאן ולהיות גם שם וגם כאן. אבל זה לא עוזר. זה לא עוזר לזה שהעולם שלי הוא תמיד גם-שם. שתמיד ככה אני מבינה את העולם. שתמיד קודם היה הסיפור, ולו אני מאמינה יותר.

החצר של בית הספר היסודי ברחובות תמיד תהיה קודם כל זו של "אליפים" ו"אורי". המרתף של הדוד מצרפת יהיה קודם כל זה של "הכלבים מאחוזת ווילובי". נו, הרי יש את המשחק הזה, אני בטוחה שכל מי שחולה בזה משחק בו: "איפה זה היה". ראיתם את זה כשזה קרה, הסיפור, זה קרה במקום שאתם מכירים מהחיים. לוליטה משתזפת בחצר? הרחבה שמול המעבדה לביולוגיה בבית הספר במרסיי. עליית הגג של בסטיאן? בתיכון, כמה קומות מעל הספריה שממנה לקחתי ולא החזרתי את "הסיפור שאינו נגמר". וגם הרבה יותר מאוחר, הספרים מהתזה, אלוהים: השכונה של "שואה שלנו", כולל העצים? במטבח הישן של ההורים שלי.

זה הכתים לי את החיים, זה מה שזה עשה.

***

אבל יותר מזה, זו פשוט רמאות.

נגיד כשל המהמר, האמונה השגויה שמתישהו חייבים לנצח. זה לא נכון, הרי. סטטיסטית יכול לצאת פלי מיליון פעמים, כי בכל זריקה יש את אותם חמישים אחוז. אבל זה מה שגורם לך להמשיך להמר.

כלומר, תיאורטית צ'ארלי יכול היה לפתוח את החפיסה השניה הזו ושוב הייתה מתגלגלת לו טבלייה מבהיקה בצבע לילך, והיא שוב היתה הכי טעימה ומנחמת, אבל לא היה בה כרטיס מוזהב. הוא היה חוזר הביתה לסבא יוסף וסבתא יוספינה וסבא ג'ורג' וסבתא ג'ורג'ינה ולאביו מבריג-המכסים-על-שפורפרות-משחת-שיניים וזהו. והסיפור עובד עלייך כך שלרגע מבוהל את מאמינה שזה עוד עשוי לקרות. זו רמאות מספר 1, ה"קלה", נגיד.

זו רמאות כי אני הרי יודעת. כי זו תחילת הסיפור ויש עוד מלא עמודים, וצ'ארלי הוא הגיבור –ובכלל, ככה קוראים לסיפור, אז ברור שהוא חייב להיכנס למפעל.

וזו, הידיעה הזו, האמונה הזו, זו הרמאות הקשה באמת.

כי בחיים זה פשוט לא קורה. בחיים אין שום מפעל ושום ממתקים מגניבים. לא בגלל השוקולד, שזה אף פעם לא היה הקטע שלי. מעופפלית הזכוכית היתה מוצלחת בהרבה, אבל גם זה אין. אין. החיים קשים, כל הזמן עובדים בהם, ואין בהם שום קוסמות ושום התרגשויות. לא כאלה. כל האהבות מתעייפות ונהיות רגילות, ולא נגמרות בכלל בסיפור קצר עם תינוק-מלאך כמו ב"כמו אבלאר". החיים זה החיים. יש בהם מוות וחולי ועצבונות, וגם אלה לא מרגשים ודרמטיים ומלנכוליים ומלאי תובנה כמו בספרים, אלא סתם, עלובים ובנאליים ומצערים-סתם.

***

וזה מה שנורא באמת. כי לאן מוליכים את הידיעה הברורה, בגוף, כמו שאלה שמאמינים באלוהים יודעים – שיש? שדווקא כן? שבאמת?

מה עושים עם הגעגוע הזה, כמעט-פיזי (או לא כמעט. פיזי, כמו לאהבה שנגמרה-אבל-היתה), למקומות שהיית בהם באמת, שלא תגידו לי אחרת – נרניה הצעירה, כשעוד אפשר היה לקבור באדמה שלה סוכריות טופי ולגלות למחרת עץ עם הפירות הכי מוזרים והכי טעימים?

מה עושים עם ההכי-הכי הזה של האהבות ושל ההתרגשויות? ומה עושים עם זה שאפילו את האכזבה מהן כבר קראתם הכי-הכי, והיא היתה הרבה יותר ממשית ומרגשת מהאכזבה הבנאלית, אכזבת-החולין (כמעט אמרתי "פרוזאית") שהיא סופן של כל האהבות האמיתיות?

אלוהים, איזה דיכאון.

התמונה: מכאן

הגרפיקאי

בעבודתי הישנה והמפוקפקת בקונגלומרט מגזינים אחד, יצא לי להכיר קטגוריה אנושית חדשה-ישנה, הגרפיקאי*. החברה לא היתה ידועה ביצירתיות המתפרצת של מוצריה. היא מוציאה מגזינים סטנדרטיים בעיצוב סטנדרטי; עשויים לפי כל כללי הז'אנר, רק עם קצת פחות השקעה. אבל הגרפיקאי אינו שכיר-יום רעב. הוא אמן. עיצוביו אמנות, חייו אמנות, זעמו אמנות.

בבואך אל הגרפיקאי, קח עמך את החנופה. יש לדעת כיצד לשרבב הצעה לתיקון. התזמון חשוב; פרלוד מחמאות קצר אינו מספק. הצעות התיקון עצמן צריכות להיות מנוסחות בזהירות, שמא תשתמע ביטול ההיררכיה הברורה, המובנת מאליה, שבין הגרפיקאי לבין העורך.

היה בגרפיקאי משהו סתום, מעין הילה של אוטיזם-מרצון, סירוב לדעת. הוא חמד את תפקידו הזעיר, ששיווה לו, בעיניו, שביב מזוהרם של קפקא ופסואה. לא רק שהוא זכה לעסוק באמנותו, הוא עושה זאת בעודו טהור. החיים הם זיהום, ורבים נדבקים במקום העבודה. יש לקטון, להגן על עצמך. לדעת את החיים, לנוע בהם במיומנות, זו מלאכתם של אלו שכבר אבדו. ניסיונו להתחסן, הוא שהפך האמן לגרפיקאי.

החיים הם זיהום. הוא מופץ על ידי בני אדם, על ידי העסקה-הטובה-ביותר-שראיתם, על ידי פרסומות, על ידי חשבונות בנק וכרטיסי אשראי. לא כך האמנות, מלאכתם של החולמים, חלומם של חסרי האחריות. לכן, על האמן להתנזר. לא מהנאות, כי אם מהבנה. הבנה רבה מהדרוש, וקורקעת אל החיים הללו במסמרות. יוותר ממך רק חיוך של סוחר ומליחות של צרכן.

כך נע הגרפיקאי בעולם. הוא מסרב לאחריות, וזו נופלת על הסובבים אותו; הוא סובל מהתפרצויות, אך זו פרי התרעלה ההכרחי של אמנותו. בהתכחשות גאה הוא נושא עמו את גיל הנעורים אל המחר, את המאה ה-19 אל המאה ה-21.

משיכות בחוטים וזחילה על ארבע

"[…] שכן זה לא קל להידחף לחוגי האינטליגנציה הספרותית אם נפל בחלקך להיות אדם הגון. עולם הספרות המודרני באנגליה, בכל אופן החלק האליטיסטי שלו, הוא מין ג'ונגל רעיל שרק עשבים שוטים יכולים לשגשג בו. מי שהוא סופר פופולרי – מחבר ספרי מתח, למשל – יכול בהחלט להיות ג'נטלמן ספרותי ולשמור על ההגינות שלו; אבל להשתייך לרובד האליטיסטי, עם דריסת רגל בכתבי העת היותר סנוביים, פירושו להפקיר את עצמך למסעות יחסי ציבור נוראיים של משיכות בחוטים וזחילה על ארבע. בעולם הספרות האליטיסטי אתה 'מסתדר', אם אתה 'מסתדר' בכלל, לא כל כך בזכות היכולת הספרותית שלך כמו בזכות היותך הרוח החיה של מסיבות קוקטייל ומלקק ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים". (אורוול, "מתחת לאף שלך", 170)

הציטוט הזה, אני לא בטוח למה, מסתדר היטב עם דמות הגרפיקאי. דווקא בגלל הסתירה. רבים מחברי האינטליגנציה הספרותית הם טיפוסים דוחים כל כך, אני חושד, בדיוק בגלל המתח המובנה במערכת.

הרצון להיות אמן, בגיל מסוים, קשור כמעט תמיד לסירוב להשתתף בדרכו של עולם. כנער, היכולת להסתדר נראתה לי פוליטית, במובן הרע של המילה. ידע שימושי היה אסור, השחתת זרע. זה עבר לי, במאמץ ניכר, ואני עדיין מנסה ללמוד.

אבל רבים מאלו שהצליחו להשתרבב לתוך אותו חוג בית של האינטליגנציה, נדמה לי, עודם גרפיקאים בלבם. רבים נאלצו ללמוד כיצד יש ללקק את ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים, אולם הם עשו זאת מתוך סירוב ללמוד כל דבר אחר. כי, איכשהו, פוליטיקה היא רע הכרחי כאשר הדברים נוגעים לספרות. זו דרכו של עולם. אבל העולם שבחוץ, האנשים שעמלים להתיר עצמם מכבלי משכנתאות, אלו שלמדו כיצד למכור, לדבר לבוס, לגנוב יום מחלה – מהם יש להיזהר. אלו האנשים שיצילו את האמן כאשר הבנק מתקשר, והם אלו שיסדרו את כל הדברים שהוא מסרב ללמוד. והוא אוהב אותם, בדרכו; הוא אוהב אותם כמו שהוא אוהב דמויות בטרגדיה, מתוך פחד וחמלה.

* היכן שעבדתי רוב הגרפיקאים היו, למעשה, גרפיקאיות, כנראה בגלל השכר הנמוך. אולם מאחר שיש יסוד סביר להניח שהואשם בשוביניזם אם אדבר על גרפיקאיות, אתייחס לגרפיקאים בלבד. ממילא זו קטגוריה על-מינית.

התמונה: מכאן