תגית: הפגנה

מוצ"ש, ה-30 ביולי, רחובות תל אביב. דם וירטואלי ויזע ממשי

"תחשוב מה זה לצאת להפגין כשאתה יודע שיירו בך, איזה אומץ לב צריך בשביל זה", אמר המפגין מאחוריי לחברו, בזמן שצעדנו בנחיל שפנה מאבן גבירול לשאול המלך, אפופים עשן מכתובת האש "העם קם", מוקפים שלטים מאולתרים וצעקות. "אל תדאג, בקצב הזה עוד כמה שנים גם אנחנו נדע איך זה", ענה לו מפגין מבוגר יותר, לפני שנבלע בהמון שרוצה צדק חברתי ומשהו קר לשתות.

 
מדי כמה דקות מתחיל גל של תשואות שמקורו לא ברור, כאילו מישהו החליט ששקט מדי. מדי כמה דקות פוצח מישהו בקריאות קצובות של "העם. רוצה. צדק חברתי" וכולם מצטרפים. במיוחד אם המישהו הזה עלה קודם על עמוד חשמל.

 
מעטים, כמעט לא קיימים הם ההולכים לבד. אנשים שהולכים לבד להפגנה בדרך כלל לא צועקים. יש בהם משהו אאוטסיידרי גם כשהם במרכז העניינים, ממש ליד השלט הענק של צ'ה גווארה העשוי כולו פקקי בירה. קריסת רשת הסלולר מנעה את חבירתי לכוחות נוספים (קנוניה טייקונית?) וכך ניצל גרוני. כשהרבה אנשים מתקבצים יחד ומתחילים לצעוק זה או מפחיד או מלהיב. הערב, כמו בכל השבועיים האחרונים, זה היה מלהיב, אין מה לעשות.

 
נתקנאנו בגויים. הרי משום כך, בין היתר, הומים הרחובות. "כיכר. תחריר. לא רק בקהיר", צעקו המפגינים. "המחירים בשמיים, ניאבק כמו במצרים". אני חשבתי על הסלוגן שאני הייתי תורמת לאירועים: "גם אני רוצה להיות בורגני". וזאת לא ביקורת.

 
בזמן שכולם שלפו מצלמות סלולר שלפתי אני את העט והנייר והתחלתי לכתוב. "תרשמי, תרשמי שהגענו", אומר לי מישהו ומנסה להציץ. בחור עם גיטרה ומגבר מנסה למשוך קהל להופעה צדדית.

 
שני דוסים עומדים על אי תנועה ואוחזים שלטים: "ביש"ע זול". מישהו מחבק אותם ומתווכח, מישהו צועק להם "בגלל שאצלכם זול אצלנו יקר, תתביישו". הרוב מצלמים או מתעלמים. בהמשך שלט מתכתב: "גם אני רוצה אבא מתנחל".

 
על עמוד חשמל סטיקר עם הפנים של אילן בן דב ועליו כתוב "לא פרטנר". מתוחכם. משהו מהשיח הפוליטי מחלחל, ולו ברמת הקופירייטריות. יותר פוליטי מזה לא רוצים כאן. יוצאים לרחובות להפגין למען עתיד ילדינו, כדי שיוכלו לחיות בארץ הזאת בדירה סבירה. אחרי הצבא כמובן, אחרי שיתרמו את חלקם למלחמה האינסופית שכבר נמאס לנו לשמוע ממנה ואנחנו שמחים שהצלחנו לחמוק ממנה, אל אפיקי מחאה חברתיים יותר.

 
ליד המקדונלד'ס נפתחת מיני צעדה נפרדת: "העם דורש אוכל טבעוני", "כלוב זה לא אוהל, שחררו את התרנגולות". מרחוק אני רואה שלט שצד את עיני: "ישראל זקוקה לטיפול נפשי". שמא זו מחאת הפסיכולוגים המתמחים שלא ממריאה? חבל, מה שהמערכת עושה להם הוא דוגמה ומופת לניצול של אנשים משכילים, חרוצים ומסורים.

 
"זכויות גם לצמחים", מצד אחד של השלט, "Legalize it (לגליזציה)" מהצד השני. אני חסה על הפרחים הנרמסים באי התנועה. אחר כך אני רואה גם כמה שמניפים כרוביות על מקלות או מחזיקים אותן בידיהן. המנהיג מסביר לי שלמנהיגים שלנו יש ראש כרובית.

 
"מפריטים את הבריאות, מי שלא עשיר ימות" היא סיסמה שזוכה להצלחה בקרב הקהל שלא הגיע לרחבת המוזיאון ומתקבץ סביב מכונית עמוסת רמקולים ודגלים אדומים. לידה אני גם רואה את השלט הראשון בערבית ומצליחה לראות את המילה יפו ו"ד = דאר" (בית). המכונית לא מפסיקה להפגיז סיסמאות. "דיור. ראוי. במחיר שפוי", "התשובה להפרטה – מ-ה-פ-כה". ואני חושבת על הקופירייטר של חברת קסטרו ("צאו לרחובות, צאו להפגין אהבה") שהפגין כושר ניתוח מעולה שאני מקווה שהביא לקידומו, או לפחות גרם לו להפוך לסוציולוג.

 
בדרך חזרה הצלחתי סוף סוף ליצור קשר עם א'. "שהממשלה תקרוס כמו הרשת של אורנג' בערב של הפגנה", גידפנו. א' ביקש שאכתוב שהוא שונא קפיטליזם כמו כולם, אבל לא מבין איך נעשה מהפכות בלי אייפון. לידינו כמה ח'ברה נושאים אלונקה שעליה חבר מחופש לנתניהו וצועקים שכבד להם. הם אוחזים שלט שעליו כתוב "מובארק, אסד, נתניהו". "ביבי אפס, העם אחד" היה עוד שלט פופולרי.

 
בדרך מהעצרת שהתפזרה למחאה המתהווה באבן גבירול פינת קפלן חלפנו שוב על פני הבחור עם המגבר והגיטרה. קהל גדול, רובו לבוש חולצות כחולות או נושא דגלים אדומים התגודד סביבו ורקד. הוא שר את "קלינקה" ברוסית.

התמונה: מכאן

ולכן הלכתי מההפגנה בשבת

ספרול: הקנדון הוא נצחי

צינגרבאי: פעם אמרו את זה גם על הכפתור. והמציאו את הריצ'רץ'. אבל נניח. הקונדון נצחי, והאדם? היום אני בן ארבעים וחמש. הקנדונים למאה שנה, מי חי עד גיל מאה ארבעים וחמש?

-סוחרי גומי/ חנוך לווין

פתאום קם בבוקר אדם, ומבין שהוא עורף. העורף בארץ, מסתבר, קיים עבור החזית, ולא להפך. העורף לא צריך להישבר, להתפורר, להתלונן. העורף לא צריך לשאול את החזית שאלות קשות כשהיא חוזרת הביתה, נוהמת, בסוף עוד יום של לחימה בבוץ של עזה. הוא צריך לעשות לה מסאז' ומקלחת חמה. אולי גם איזה נס עם שתי סוכר וחלב.

פתאום קם אדם בבוקר, ומגלה שהוא רדיקאלי. כתבה יפה קרן בשבוע שעבר: טווח הדברים שניתן לומר, ולהישאר רלוונטית, כלומר בתוך השיח הציבורי, כלומר נשמעת- הולך ומצטמצם לכדי נקודה עילגת וזעירה. ("מלחמה זה לא משהו. אני בעד שלום"). אז את הולכת והופכת ללא-רלוונטית, כלומר לחיצונית, לסהרורית, לרדיקאלית. ואת נעשית כזו, בעל כורחך, בשל השינוי שחל בשבועות האחרונים (ובאופן הדרגתי יותר, גם בשנים האחרונות) בעצם ההגדרות של "שמאל" ו"שמאל רדיקאלי". למה (רמז- זה לא במקרה) מטפח השיח הציבורי בישראל ראדיקליזציה מואצת של השמאל? באיזה אופן "השמאל" עצמו שותף למהלך הזה?

פתאום קם אדם בבוקר, ומבין שהוא כבר לא ממש-ראדיקלי. יותר ויותר אנשים אוהבים פחות ופחות את מה שצה"ל עושה בעזה. כל זה היה צפוי להחריד. כרגיל: מצטברים קצת יותר מידי הרוגים בצד הישראלי, וקצת יותר מידי תמונות מזעזעות של הרוגים בצד הפלסטיני. מגיעים כמה גינויים חריפים מאירופה. מסתמנת תנועה ב"דעתַקהל". מישהו אומר שצריך לצאת. מישהו כותב שצריך לצאת בכותרת ב"הארץ".

ההפגנה בשבת האחרונה, בעיקר בהשוואה להפגנה בשבת שלפניה, היא שיעור מעניין בראדיקליזציה של השמאל, ובעיקר, באופן בו מנסה השמאל "השפוי" להתנתק ממי שהוא מסמן כילד המופרע, ההורמונאלי, הקצת-זקוק-לריטלין שלו. ההפגנה בשבת, כפי שהצהיר אופנהיימר מעל במת הנואמים (שמעתי ולא ראיתי, הפגנות זה קטע מוזר מגובה מטר וחצי), שייכת ל"אנשים שאכפת להם מחיילי צה"ל", קרי "ציונים אמיתיים", ש"לא רוצים לראות את חיילי צה"ל מתבוססים בדמם" (ככה במקור-מקור, נשבעת באמא שלי). המשך המהלך הזה הביא, איך לא, לעדות המיוסרת של תושבת "עוטף עזה" (מה זה עוטף, מכרבל. עושה כפיות). בעורף כמו בעורף. בשלב הזה כבר הלכנו משם.

באיזה אופן פעילות מחאה של אזרחית במדינה דמוקרטית, כנגד החלטות הממשלה במדינה הזו, חייבת להיות מגובה תמיד, במובהק, בהצהרה על "ציונות"? באיזה אופן הקטגוריה הזו, כחלק בלתי נפרד מכל שיח פוליטי בישראל, משנה את עצם רעיון המחאה?

ממש כמו הספינקס, מתברר, ששומרת על המפתן ב"סיפור שאינו נגמר", מסוגלת ה"שמלאנית השפויה" להבחין במבט אחד בין מי "שראוי שיכנס" ובין מי ש"אינו ראוי": האם אתה ציוני?

מעניין אותי לשאול מה הלגיטימיות של השאלה הזו, ומדוע היא נותרת הכרחית. "ציונות" הפכה הרי לתווית הפלא שתמיד מעל להגדרות הקונקרטיות. לא בדיוק "פטריוטיות". לא בדיוק "לאומנות ישראלית-יהודית". לא ממש "ישראליות", או "אזרחות מסורה" או "אכפתיות חברתית כללית". כמו מבחן הספינקס, נדמה לי שהמבחן הציוני נותר תמיד מחוץ לחדר, כלומר, ברמת ה"מטא", מחוץ לכל הקשר פוליטי-היסטורי מסוים.

זה די מוזר, כשחושבים על זה. הקטגוריה של "ציונות", כמו מרבית הקטגוריות של השיח הלאומי לפני מאה, השתנתה הרי במהלך ההיסטוריה, ובמהלך 60 (וגם 30, ו- 20) השנים האחרונות. אולי זה בדיוק העניין: ציונות, מאחר והיא לא ממש דבר מסוים (אלא, לכל הפחות, "כמה דברים" והאינטראקציות בינהם) ממשיכה להיות ה-קטגוריה.

הייתי רוצה לנסות לחשוב על השיח הציבורי סביב המלחמה בלי השאלה הזאת, שנדמית לי מטשטשת יותר ממבהירה, מכסה הרבה יותר מחושפת. ה"ציונות" היא קטגוריה נצחית, ואני הייתי רוצה להיות מסוגלת להתבטא ביחס לסוגיה קונקרטית. הייתי רוצה להיות מסוגלת לדבר בתוך ויכוח על בעיה אקטואלית, פוליטית, בלי להידרש שוב ושוב לדיון המטא, שלוכד אותי בציפורניו, מסמן אותי כ"רדיקאלית", מכריח את המחאה שלי לתוך מקום של "איתנו או נגדנו", כאילו ה"איתנו" הזה הוא יציב ומוחלט, ניצב מחוץ לפוליטיקה וקודם לה.