תגית: דם

הבו לי דם

צילומי התאומים הקורסים שודרו שוב ושוב במהלך הימים שלאחר הפיגוע. אין לי כיום טלוויזיה אבל אני מעריך שגם היום הן משודרות במסגרת סיקורי אירועי השנה ל-9.11.

באזני חברי כבר הבעתי מספר פעמים את דעתי, שאני עדיין מחזיק בה, שהפיגוע היה אחד מהמראות היותר אסתטיים שחזיתי בהם, ולו רק מפאת סדר הגודל. איתמר הצביע בזמנו על חוסר הרגישות שבאמירה זו, הברורה מאליה – אירוע בו נרצחו אלפי אנשים הוא לא הדבר הראוי ביותר לתיאור כאסתטי.

הוא צדק, כמובן, וגם טעה.

המראה, כשהוא מנותק מהקונטקסט שלו, הוא אכן מראה אסתטי, וניתן למצוא את האסתטיקה גם במאורעות קשים אף יותר ממנו. אבל בכל זאת לא הייתי נחפז לפרסם עבודה אקדמית על האסתטיקה של הפתרון הסופי. אני לא מוצא את הערך של זה. ערך אקדמי אולי אין בזה – אמנותי, לדעתי לפחות, יש.(ויסכימו איתי גם פינק פלויד)

מיטל כתבה על סוויני טוד, ותהתה למה הדם הוא דם של תיאטרון, למה רואים שזה צבע? אני חושב שזה בדיוק למען אותה הפרדה – לאלימות אין ערך אסתטי בעולם ה"אמיתי" אבל בעולם שיוצרת היצירה, זה שאינו אמיתי יש את החופש להציג את ההיבט האסתטי של האלימות. אני מתייחס לכל פעם שפני נעווים אל מול דם או אלימות בסרט כסוג של כשלון שלי כצופה (או אולי כישלון של יוצרי הסרט?) – לא הצלחתי לייצר את ההפרדה בין שני העולמות האלה, לכן הנאתי מהיצירה נפגמה.

למרות זאת, נדירים בעיני הסרטים הטובים אשר מסתמכים רק על האסתטיקה של האלימות. בדרך כלל האלימות בהופעתה הריאליסטית משמשת לצורכי ייצוג העולם, כמו "אוז" שמייצג באופן מוקצן מציאות אלימה (אני מקווה בשביל אסירי ארה"ב שזה מוקצן), או ייצוג אופי, כמו סצינת חתיכת האוזן בכלבי אשמורת. שני מקרים בהם האלימות אסתטית להחריד – אם הייתי חוזה בהם במציאות, הייתי כנראה מתעלף.

נחזור לטוד – יש המון דם בסרט, אבל המון. להבו של טוד משסף גרונות רבים במונוטוניות מבחילה ומבחינתי זה משרת את העלילה – מדגים את התדרדרות דמותו של טוד עד גרוטסקה. ודווקא כאן בחר ברטון ליצור אלימות לא ריאליסטית – מעיין דרך ביניים, גם אראה אלימות אסתטית וגם אחוס על הקהל ואעדן את הפנים הפחות אסתטיים שבה. אני אהבתי.

מהי ד'? זהו דם, שזורם בכל מקום

1.
סוויני טוד הוא סרט לא הכי טוב. זה קורה. ג'וני, על כל יופיו, לא יודע לשיר. הפס הלבן שזרקו בשיערו והאיפור השחור שמסביר לנו שלפנינו אנשים עניים הם מגוחכים. הפרדוקס הרטורי של אנשים ששרים במקום לדבר, שמצוי בכל מחזמר, מצוי גם כאן. והשירים עצמם, ובכן, כמו שאמרו בעין הדג, אני לא זוכרת אותם כמעט בכלל. אבל האווירה האפלה מצטלמת נפלא כמו תמיד אצל ברטון, החזה של הלנה בונהם קרטר מגיח במלוא תפארתו ולבנבנותו בכל פריים והתפקיד של סשה כהן מצחיק. כך קורה שאתה מתחיל את הסרט בחיוך, כאדם שלפניו כמעט שעתיים של בידור, ומסיים אותו במלמולי "מה הקטע?" קשים.
 

תפארת לבנבנה
 
2. מעתה ואילך: ~ספוילר!~
סוויני טוד, כשם גיבור הסרט, מספר על אדם, לשעבר בנג'מין ברקר, שחזר ללונדון כדי לנקום את נקמתו בשופט טרפין, ששלח אותו לכלא וגזל ממנו את אשתו. הוא חוזר למקום מושבו הישן, מוצא שם את מיסס לאבט, שמכינה את פשטידות הבשר הגרועות ביותר בלונדון משום שאין בשר, ומכין עצמו לנקמה. ההכנה כוללת יצירת המוניטין שלו כספר הטוב בעיר ושיר אהבה אידיוטי לחלוטין לתער שלו. אלא שעיכוב קל מוריד אותו מדרך הנקמה הישרה והברורה והוא לא יודע מה לעשות כדי לפתות את השופט טרפין למספרה ולתער. אני יודע, חושב לעצמו טוד-ברקר, אני ארצח אנשים בשביל להתאמן בינתיים ומיסס לאבט תכין מהם פשטידות בשר.
 
יופי טופי. מכאן ואילך מופיעות מזרקות הדם. אנשים באים למספרה. טוד מעביר את הסכין במהירות. מזרקת דם מופיעה ומכסה את שרוולו הלבן של טוד. אלא שהדם איננו דם של סרטים. הוא דם של תיאטרון. כלומר, הוא לא מתיימר לייצג מציאות אלא מציג מציאות מדומה. רוצה לומר, רואים שזה צבע. למה ככה?
 
גם ההנמקה לרציחות מגוחכת. טוד רוצח עשרות אנשים בשביל להתאמן. ועל זה נאמר, נו באמת. ומיסס לאבט מעודדת אותו כי היא קצת מאוהבת בו וקצת רוצה בשר לפשטידות שלה. נו באמת 2. השכנה שלה עושה את זה מחתולים. זה היה יכול להיות פתרון הרבה יותר פשוט. ומלבד זאת, האנשים האלו פשוט נעלמים? איש אינו חוקר? רק הריח הרע מהמשרפה וזקנה הומלסית שמפשפשת במתרחש הם שיביאו בסוף את עוזרו של השופט לחקור את התעלומה? קצת קלוש.
 
טוד בשיר אהבה לתער
 
 
3.
אפשר היה לחשוב, ולרגעים אפילו חשבתי, שיש פה משל נפלא על מלחמת העניים בעשירים. אתם הובלתם אותנו לשפלות הרוח המלווה את העוני, אנחנו נרצח אתכם ונעשה מכם בשר, בתקבולת מושלמת למצב שאתם יצרתם עבורנו. אם מוסיפים לזה את הפער בין השירים עם המלודיות המתקתקות לבין הקול המחליא של מעיכת הג'וקים במסעדה, את הפער בין הגינותו של טוד בחיים שלפני האירוע המכונן ובין שוויון הנפש שבו הוא רוצח כיום, את המלאכותיות של הדם, ואת הגותיות המצחיקה של הבגדים, זה נשמע כמו נימוק מעולה, שמעלה שאלה מוסרית מעניינת: מתי, בהתנגדותך למעשים מפלצתיים, אתה נהפך למפלצת בעצמך?
 
אלא שאז מגיע סוף הסרט; הזקנה שפשפשה מפשפשת יתר על המידה, וטוד רוצח אותה. אז מתברר כי הייתה זו אשתו האהובה והאבודה וכי מיסס לאבט הסתירה זאת ממנו. טוד רוצח גם אותה. אז בא ילד הרחוב שמיסס לאבט הצילה ורוצח את טוד. בסצינת הסיום רואים את האשה הרצוחה ואת בעלה הרצוח עליה, בכיאורוגרפית רומיאו ויוליה נצחית.
 
הסיום הזה טורף שוב את קלפי המוסר. לא, אומר לנו הסרט, אני לא תומך ברצח תמורת השפלה ובערעור הסדר הישן והטוב. שהרי אם הייתי תומך, לא הייתי רוצח את הגיבור, אלא מוציא לו את אשתו מהאבדון ומושיב את בתם היפה בעלת קול הסופרן לצדם. אני תומך במוסר המוכר: החטא ועונשו. אז בשביל מה היו הרציחות, ומזרקות הדם, ופשטידות הבשר? בשביל מה?
 
אני חושדת שהם שם בשביל היופי. אלימות זה יפה. אלימות מדומה, שמגובה בצבע שמייצג דם, היא גם מעמיקה. אנחנו יודעים שזה לא אלימות. אנחנו מתוחכמים. אנחנו מודעים. אנחנו במאה ה-21. אנחנו משחקים ללא הרף עם הגבולות שבין המציאות התוך-סיפור למציאות החוץ-סיפורית. תשאלו את טרנטינו או את רודריגז. כל עוד אתה מקפיד להציג את האלימות כמגוחכת או כאסתטית, הרי שכל המרבה באלימות בסרטיו הרי הוא משובח. המהדרין אף מוסיפים אינטרטקסטואליות לתרבות הפופ או הקונג-פו או משהו.
 
ולי קצת נמאס. אני יודעת שסרט הוא רק סרט, אבל כל עוד אני בבית הקולנוע רצח הוא רצח ואיברים כרותים הם איברים כרותים. זה כואב למישהו, גם אם זה יפה למראה ואדום הולך נהדר עם שחור. אם מישהו רוצה לרצוח או להפעיל אלימות כלשהי, הוא צריך למצוא לזה צידוק הגיוני, מוסרי או נרטיבי. אחרת, שייקח צבע אדום, ימרח אותו על הקיר ויקרא לזה מיצג.