בדיוק לאחר מסע ההפחדה הארצי נגד הקרן החדשה לישראל; אין ספור התקפות אישיות נגד שמאלנים ופרופסורים שלטענת 'אם תרצו' אינם ציונים מספיק; ולאחר שזכו לתמיכתו של של שר החינוך גדעון סער; תא הסטודנטים 'אם תרצו', שמגדירים את עצמם כתנועת "מרכז", התכנסו ללילה של חגיגות. חברי התא התאספו ב"תאודור", בר יוקרתי בהרצליה שנקרא על שם האיש ש'אם תרצו' טוענים שנתן להם השראה "למהפכה הציונית השנייה" – תאודור הרצל. האג'נדה של הערב: החרמת המרצים האנטי-ציונים, לטענת 'אם תרצו', באוניברסיטת בן גוריון.
ליד הדלת של הבר עמד צעיר קודר, לועס חתיכת פיצה. זה היה ארז תדמור, ראש אגף מדיניות והסברה ב'אם תרצו'. תדמור ניגש אלינו ושאל מי אנחנו. ענינו שאנחנו תיירים יהודים-אמריקאים תמימים, ושאנחנו סקרנים לגבי קבוצת הסטודנטים שלו. "שמענו שיש איזה מסיבה כאן," אמרנו באנגלית.
בלי לטרוח להציג את עצמו, תדמור דיבר על תסביך הרדיפה האימתני שלו. "באוניברסיטה העברית עשיתי כל כך הרבה נזק לפרופסורים שאני לא יכול יותר להסתובב בחופשיות בקמפוס," ציין. "רוב האקדמאים כאן הם אנטי-ישראל ואנטי-ציונים. יש להם את החוצפה לומר שישראל היא מדינת אפרטהייד, שאנחנו קולוניאליסטים כי אנחנו הורגים ילדים. וכך אנחנו חייבים להגן על ערכי הציונות נגד מה שהם עושים."
למרות התרבות החתרנית בקמפוס, תדמור בטוח שהוא יצליח להכניע את עושי הרע: "האליטות הם בצד המפסיד. הן מייצגות רק שלושה אחוזים מהאוכלוסייה שהם השמאל הרדיקלי. אבל 70-80 אחוזים הם בצד שלנו".
מי הוא ארז תדמור? נצר למשפחה החילונית היחידה בהתנחלות הקיצונית קריית ארבע, תדמור חי כיום בהתנחלות אפרת עם אשתו ושני ילדיו. הוא התפרסם כשניהל את 'תא כתום', תא סטודנטים שנלחם בפינוי מגוש קטיף, ולאחר מכן הפנה את מרצו להתקפה על יוצרים שמבקרים את המקסימליזם הישראלי. "'ואלס עם באשיר' הוא כלי להרס הציונות," הכריז פעם תדמור. "הבמאי היה צריך לעשות במקומו סרט על הרצל".
ב'מעריב' מצוין כי תדמור הורשע במהלך שירותו הצבאי בגניבת מטען אצבע ותחמושת. הוא טען בבית דין צבאי כי הוא לקח את הנשק עבור 'ביטחון אישי'. התובעת הצבאית אמרה כי תדמור "בגד באמון הצבא"; בית המשפט החליט להוריד אותו לדרגת רב"ט ונתן לו מאסר בפועל של 45 יום וארבעה חודשים על תנאי.
במהלך מבצע 'עופרת יצוקה', תדמור ארגן סדרת עימותים אלימים בין פעילי 'אם תרצו' לסטודנטים ערבים באוניברסיטה העברית. כרזה של 'אם תרצו' הזהירה את הסטודנטים הערבים "נשרוף את הכפרים שלכם" ו"נתראה במילואים". תדמור היה מעורב בתקיפה של סטודנטיות שקראו לו "נאצי". המהומות שהוא ו'אם תרצו' הציתו נרגעו רק לאחר שמנהלי האוניברסיטה דרשו את פריסתם של כוחות מג"ב ויס"מ בקמפוס.
לאחר השיחה עם תדמור, שני פעילים של 'אם תרצו' התקרבו אלינו כדי לדון בפוליטיקה סטודנטיאלית בארה"ב. אחד מהם, אדם צעיר, שמנמן ומרושל עם תספורת צבאית, שאל אותנו "קראתם פעם את ' The Professors' של דוויד הורוביץ? הורוביץ היה שמאלני פעם, כך שהוא יודע את האמת על השמאל במדינה שלכם". עם קמפיין "מגילת הזכויות לאקדמאים" הכושל שלו, שהיתה מאפשרת לסטודנטים ימנים לתבוע את הפרופסורים שלהם, והמגזין Islamofascism Awareness Week, הורוביץ, סטליניסט לשעבר, נראה כמו המודל הטבעי לחיקוי עבור 'אם תרצו' והקמפיין המקארתיסטי שלה.
הפעיל השני, תמיר כפרי, סטודנט עליז וממושקף עם זנב סוס ארוך ושער פנים שזה עתה החל להנץ, מציין השראה אמריקנית אחרת: "אתם צריכים לקרוא את הספר ‘Liberal Fascism’," הוא אומר, מתייחס למאמרו של יונה גולברג, סופר נאו-קונסרבטיבי, שמקשר בין ליברליזם אמריקאי לפשיסטים היטלרייאנים. "אני לא אומר שכל הליברלים הם פשיסטים, אבל בקמפוס כאן בישראל, הפרופסורים הליברלים הם באמת כאלה".
כפרי הוביל אותנו פנימה והתיישב לצדנו על הבר. בעוד עשרות מחבריו זרמו פנימה, הוא הזמין גולדסטאר והחל לדבר על המאבק שהוא מנהל כמתאם הפעולות של 'אם תרצו' באוניברסיטת בן-גוריון.
כפרי פטר בבוז את הטענה שמאות אלפי דולרים הועברו כל שנה כתרומה ל'אם תרצו' על ידי הכומר האפוקליפטי ג'ון הייגי, שאמר בעבר שהאנטי-כריסט יהיה "חצי יהודי, כפי שהיה היטלר". "למי אכפת מי נותן את הכסף," אמר כפרי. "אנשים צריכים להתמקד בתורמים ולא בנו. כמו הכומר הנאו-נאצי הזה [ג'ון הייגי]. הוא האידיוט! הוא נותן את כל הכסף שלו לחבורת יהודים ציונים בישראל!".
בעוד הבירה זורמת, תמיר בידר אותנו בדעותיו על כל דבר, מציונות ועד לאלימות משפחתית.
כפרי על פוליטיקה סטודנטיאלית: "חד"ש היא חבורת רדיקלים פרו-פלסטינים. אבל עבדנו עם מר"צ. יש לנו אפילו כמה חברים במר"צ בתנועה. הם השמאל ההגיוני. הם ציונים, לא סתם רדיקלים".
על השמאל: "שמאלנים רדיקלים הם כמו אבק שריפה. כשלעצמו הוא לא מזיק, אבל לצד אקדח הוא נעשה מסוכן".
על הפלסטינים: "אין דבר כזה פלסטיני, למעשה. אתם יודעים, הרעיון שיש פלסטינים הומצא בשנות ה-70."
על התמונות של עדן אברג'יל: "התמונות היו פשוט מצחיקות. תתמודדו עם זה."
על ציונות: "ציונות עוסקת בהבטחת מדינה יהודית, שכולם בה זכאים לזכויות אדם ללא תנאים, כולל הערבים, אבל זכויות אזרח הן מותנות, בהתבסס על נאמנותו של אדם להכרה בישראל כמדינה יהודית וציונית… אני אפילו מכיר כמה מוסלמים ציונים. כמו החבר שלי מהצבא. הוא היה דרוזי, והוא הלך לכלא בגלל שהוא הכה את דוד שלו כל כך חזק". שאלנו מדוע הוא היכה את דוד שלו, ותמיר ענה "כי הוא אמר שהוא לא צריך להילחם למען ישראל".
על הפמיניזם: "אני פמיניסט אמיתי. אם אישה מכה אותי אני אכה אותה בחזרה חזק יותר. זה פמיניזם!"
בעוד כפרי ממשיך לדבר, וכשברקע נשמעת מוזיקת דיסקו מהסבנטיז, הסתכלנו מסביבנו והבחנו בהיעדרן הכמעט מוחלט של נשים. למעשה, נראה היה שהנציגה היחידה של המין הנשי שתקשרה עם עשרות פעילי אם תרצו הייתה הברמנית. "הזמנתם נשים למסיבה?" שאלנו את החבר החדש שלנו. "כי זה מתחיל להיראות כמו מסיבת בנים."
כפרי הביט סביבו בעצבנות, והסביר: "אנשים מגיעים מאוחר בישראל כי אין לנו שעה שבה אסור לשתות [בארה"ב אסור אחרי שעה מסוימת למכור אלכוהול]."
עשרים דקות אחר כך, אישה הופיעה. אבל היא היתה רק אישתו של חבר של כפרי; אדם נמוך, עם מראה חנוני, שבירך אותו בחיבוק דובי מכל הלב. "הבחור הזה שיחק איתי במופע הקולנוע של רוקי, אמר כפרי, בהתייחסו למחזמר הפולחן הבריטי. "הייתי צריך לשאול מחוך מאשתי בשביל המופע!" צחקק החבר.
מלבד עבודתו כמהנדס גנטי במכון וייצמן, החבר של כפרי היה אחד מהחיילים בחזית המאבק של 'אם תרצו'. הוא מספר שהוא התרתח כאשר ראה תערוכת אמנות בחולון, שתיארה את מסוקי הצבא הישראלי מפציצים אזרחים, וחיילים משפילים פלסטינים במחסומים. הוא מיד התקשר למייסד 'אם תרצו', רונן שובל, כדי להתלונן. למחרת, הוא כבר היה פעיל במשרה מלאה.
"אם הצבא עשה דברים כאלה, זה היה בסדר. בגלל שהתערוכה היתה אז עובדתית," העיר החבר. "אבל הצבא לא עושה את זה! הייתי בחי"ר, אז אני יודע".
למרות זעמו, החבר היה נחוש לדבר על הפקת 'מופע הקולנוע של רוקי' שהוא ותמיר כיכבו בה. "אתה יודע מה היה המחזה הזה בעצם?" הוא אמר לכפרי. "הוא היה סצינת הכרויות לגיקים!". הם פרצו בצחוק שובב, כאילו היו נערים שצופים בפורנו בעוד אמם עושה כביסה במרתף.
כפרי נזכר באחד מכיבושי 'מופע הקולנוע של רוקי' האהובים עליו. "היתה שמאלנית רדיקלית ששיחקה איתנו במחזה," הוא אמר.
"היא היתה כל כך רדיקלית שהיא חשבה שנעם חומסקי היה פשיסט," התערב החבר.
"כן, אז בכל מקרה, זיינתי אותה לילה אחד," התרברב כפרי. "ובזמן שאני מזיין אותה, אמרתי 'אה, את כל כך נגד ישראל, והכיבוש הוא כל כך רע. אוקיי!'. ואז, מיד אחרי שגמרתי, שלפתי אותו החוצה ואמרתי, 'מצטער, אין אורגזמה בשבילך!".
באותו רגע, בעוד אנחנו מביטים מסביב בחדר המלא בגברים בני עשרים פלוס שמצטופפים על הספות, משחקים עם הסלולרים שלהם ומחליפים טפיחות שכם משועשעות, זכינו בהבנה חדשה של הפונקציה המרכזית של 'אם תרצו'. התנועה אינה רק הביטוי מהשטח של כוחות ימנים בממשלה; היא מתפקדת גם כמפלט חברתי לצעירים חסרי כיוון, שאינם מסוגלים למצוא פורקן פרודקטיבי עבור האגרסיות העצורות שהם נושאים מהשירות הצבאי. סשנים ארוכים של פלייסטיישן וגליונות של Maxim פשוט לא הספיקו עבור הדחויים של מעמד הלוחמים הישראלי. הם היו זקוקים לקרב הרואי – אפילו אם המטרות היו חסרות הגנה ושוליות. וכך, הם זיהו אויבים בכל פקולטה ועמוד עיתון, מקווים להכניע את תחושת הבידוד שלהם באמצעות הגדרה מחודשת של עצמם כציונים הרואיים שהכריזו ג'יהאד על השוליים ה"אליטיסטיים". רגישותם ל"הטיה אנטי-ציונית" היא למעשה השלכה של חוסר הביטחון שלהם.
'אם תרצו' תוארה על ידי המבקרים ככנופיה מעוררת אימה של בריונים מסוכנים, אבל ברקע היומיומי יותר של "תאודור", ראינו את התנועה כפי שהיא באמת: חטיבת חנונים ממומנת היטב.
לאחר שרונן שובל הכריז בנאומו על ההסתערות הקרבה על אוניברסיטת בן-גוריון – "סבתא שלי היתה כל כך גאה לראות אותנו על העמוד הראשי של 'הארץ'," הוא הכריז – הבחנו בשתי נשים צעירות מורידות שוטים של ליקר על הבר. הלכנו לפגוש אותן.
"אתן עם 'אם תרצו'?" שאלנו.
"אתה מתכוון לפאשיסטים המגעילים?" אחת מהם שאלה.
"אנחנו שונאות אותם!" אמרה השניה.
לאחר תחקור ארוך, שכלל בדיקה של תעודות הזהות שלנו, הבנות האמינו שאנחנו לא חברים בתנועה ה"פשיסיטית", ורק אז ניאותו לשתות איתנו.
הבנות בסופו של דבר התנצלו על הבדיקה שעברנו, והסבירו כי חבר 'אם תרצו' ישב לידם בבר וניסה להתחיל איתן מוקדם יותר באותו ערב.
אחת הבנות תפסה בזרועו וצעקה עליו, "כשתהיה מוכן להפסיק להיות גזען צר אופקים, תוכל לדבר אתנו."
הפוסט התפרסם במקור בבלוגים של מקס בלומנטל ויוסף דנה.
תרגום: איתמר שאלתיאל, יוסף דנה ויוסי דוד
ותודה מיוחדת לדימי ריידר, על הערותיו המועילות.