(פורסם במקור באנגלית במגזין 972)
בפוסט היפהפה שלה אני ערבייה יהודיה, ליהי יונה כתבה – בהיסוס מסוים, קצת בפחד להידחף – על איך הנסיעה להופעה של משרוע לילה בעמאן העירה אצלה שאלות ותקוות לגבי האפשרות שלה, כיהודיה ערביה, להרגיש חלק מהמרחב המזרח-תיכוני הערבי, לפתח "זהות יהודית-ערבית, שבישראל של היום היא בלתי אפשרית בדיוק כפי שהיא הכרחית עבורי." אני יהודיה אשכנזית לגמרי, עם סבים ילידי פולין בכל ארבעת הצדדים, אבל החווייה שלי מאותה הופעה בעמאן היתה די דומה בהיבט הזה למה שמתארת ליהי.
אני לא בטוחה אם זה דמיון שמצדיק ניסיון לכתוב את "המקבילה האשכנזית" לפוסט של ליהי. אבל אולי אפשר לכתוב על הדמיון בלי לטשטש את השוני, או לכתוב כדי לברר איפה בעצם נגמרים ומתחילים הדמיון והשוני, אולי הם לא בדיוק איפה שאמרו לנו. (במובן מסוים אני כותבת את הפוסט הזה כדי לברר אם זה בלתי אפשרי או דווקא הכרחי לכתוב את הפוסט הזה.).
*
אחת החוויות החזקות שלי מהנסיעה לעמאן היתה תחושה של שייכות ביתית ומובנת מאליה אל המרחב הזר הזה. זו היתה תחושת שייכות חלקית ופרובלמטית, והיו לצידה חוויות חזקות לא פחות של חוסר-שייכות. אבל להן ציפיתי, ואילו השייכות הפתיעה אותי. בדיעבד, מה שמפתיע זה בעיקר זה שהופתעתי, כי כל המרכיבים של תחושת השייכות היו ידועים מראש: הנוף ומזג האויר מן הסתם לא התחלפו באופן דרסטי לאורך נסיעת האוטובוס הלא-נורא-ארוכה מיפו אל עמאן, לא כמו שהם היו מתחלפים בטיסה לאירופה; הארכיטקטורה של עמאן, שמתמודדת עם אותם נוף ומזג אויר, די דומה לארכיטקטורה של הערים שבהן גדלתי וחייתי; האוכל הערבי הוא כמובן בדיוק האוכל ה"ישראלי" שאני מתגעגעת אליו כשאני בחוץ לארץ; השפה הערבית היא לא השפה שלי, וגם לא שפה שאני מכירה מהבית, אבל כל כך קרובה לשפה שלי שהרגשתי כל הזמן (בטעות בלי ספק) שאני רק צעד אחד מלהבין אותה, ושזה מוזר נורא להאלץ להשתמש עם האנשים מסביבי באנגלית הרחוקה והזרה הזאת ששייכת לעולם אחר לגמרי. וגם המוזיקה של משרוע לילה וזייד חמדאן, שמשחקת עם יסודות אירופיים וערביים כדי ליצור מהם משהו חדש, היא הרבה יותר שלי ממוזיקה אירופית "טהורה" (מה זה בכלל). מה שהיא עושה זה בדיוק סוג הדבר שמוזיקה ישראלית שמעניינת אותי עושה.
[בסוגריים: בעיקר במוזיקה, אבל גם באוכל ובארכיטקטורה ובעצם גם בשפה, בכל האלמנטים התרבותיים, הדבר שהרגשתי איתו "בבית" בביקור שלי בעמאן לא היה איזה משהו ערבי "אותנטי" אלא משהו שיש לו יסודות ערביים ומערביים; הניסיון, המודע או ה-מעצמו-אי, לעשות משהו מקומי שיונק גם מיסודות אירופיים אבל גם לא מתבטל מולם, לא מציב את עצמו כשוליים שלהם. (זה משהו שקירב אותי גם מחוץ למזרח התיכון אל אנשים לא-אירופיים אבל שחיים בתוך תרבות שהיא אירופית בחלקה הגדול; היתה איזו קירבה ביני ובין חברים ממומבאי למשל שלא היתה לי אל חברים אירופיים שפגשתי באותם מקומות בהודו.) הרי גם אני לא אירופית, ואני גם לא מקומית אותנטית; אם אני משהו בכלל אז גם אני מקומית עם יסודות אירופיים. (שתיים מהמרואיינות בכתבה המרתקת של חגי מטר במעריב אמרו דברים יפים על הנושא הזה)]
זה מפתיע שהופתעתי להרגיש קצת בבית בעמאן, כי רבאק, נולדתי וגדלתי פה, במזרח התיכון, ופה אני חיה; מן הסתם הנוף של ירדן ירגיש לי יותר ביתי מיערות פולין. אבל זה גם לא מפתיע, כי הרי לא יצא לי הרבה לחשוב על עצמי בתור מישהי שמולדתה במזרח התיכון. גדלתי במחשבה שהמולדת שלי זה ישראל. זה המקום שלי, המקום היחיד שיש לי, והוא צף לבד בים של הלבן-במפות, שאין בו שום דבר שיכול להיות רלוונטי אלי חוץ מאיום מופשט וגדול על קיומנו.
*
החווייה החזקה השניה שהיתה לי בנסיעה לירדן, ובדיעבד נראה לי שהן שני צדדים של אותו דבר, היתה חווייה של להיות במיעוט. מיעוט יהודי בתוך סביבה פלסטינית, תלויה בחברות פלסטיניות כמתווכות, כמתרגמות, כמליצות יושר, כמארחות. זו היתה חוויה מוזרה כי אני כל כך רגילה שיחסי המיעוט-רוב הם הפוכים (עם אותן חברות פלסטיניות בתל אביב היהודית). וזו היתה גם חוויה מלחיצה וקשה ומעייפת כי מה אתם יודעים, זה לא קל להיות במיעוט, אפילו בתנאים האולטרא-נוחים-ומאוד-זמניים האלו. אבל היא גם היתה מרגיעה קצת. הנה שלושה ימים הייתי במיעוט בין פלסטינים ולא קמו עלי לכלותי. מתברר שאפשר לחשוב על להיות מיעוט בתור משהו שהוא לא בהכרח מעורר אימה מוחלטת שהיא סוף המחשבה הרציונלית.
בעמאן קלטתי עד כמה ישראלים, כולל אני, מפחדים שהפלסטינים יעשו לנו את מה שאנחנו עושים לפלסטינים אם יחסי הכוחות יתהפכו. קל לצחוק על הנאום של ביבי באו"ם, להיגעל ממנו ולכעוס עליו – יש הרבה סיבות טובות לכל אחד משלושת הרגשות האלו – אבל בין הקרוקודילים לנפנופים במפת אושוויץ הוא תיאר שם פחד לא מופרך בכלל של הרוב המוחלט של הישראלים מלהיות במיעוט. הפחד הזה לא מצדיק את הדברים הנוראים שנעשים בשמו, אבל הוא עצמו מוצדק לגמרי. שמאל שירצה לדבר אל הציבור היהודי-ישראלי הרחב – כפי שהשמאל הרדיקלי הערבי-יהודי מנסה תמיד לעשות – יצטרך להתמודד עם הפחד הזה.
בהקשר הממוקש הזה אני רוצה לנסות לומר שלצד החלק הרציונלי מאוד, והפסימי מאוד, של הפחד הישראלי להפוך כאן למיעוט – זיהיתי אצל עצמי, לפחות, גם צד לא רציונלי במוחלטותו של אותו פחד, ובין השאר, איך הפחד המוחלט 'להיות במיעוט', הוא הצד השני של הלהיות 'לגמרי לא שייכת', ואיך השניים האלו מזינים זה את זה. הרי בישראל אנחנו הרוב, לפחות בינתיים, לפחות במחשבה שלנו על עצמנו (יותר מכל דבר אחר אנחנו מפחדים להפסיק להיות הרוב), אבל במזרח התיכון אנחנו בהכרח ותמיד נהיה מיעוט. אם להיות מיעוט זה לחלוטין בלתי נסבל עבורנו, הפיתרון האפשרי היחידי,הוא לא לחשוב על עצמנו בשום אופן כעל חלק מהמזרח התיכון, לא לאפשר שנהיה חלק מהמזרח התיכון בשום אופן ובשום היבט. זה אומר לעקור מהיהודים-הערבים את הערביות שלהם, ואת הערביות של התרבות שלהם, אבל גם לעקור מיהודים-אשכנזים את ה, נו, ערביות של התרבות שלהם. סבי האשכנזים ובני דורם רצו כל כך שילדיהם יהיו שייכים לכאן, אבל היהודי החדש (והאנטי-גלותי, כלומר אנטי-אירופי) שאותו הם דמיינו היה אדם חדש מלאכותי ואוטופי מן היסוד, גולם מפראג עם כובע קסקט, כי הם לא יכלו להרשות לעצמם לדמיין שהילדים שלהם יהיו פשוט שייכים למקום שבו הם נולדו.
לא שאני חושבת שאני יכולה, או שאוכל אי פעם, או אפילו שהבת שלי תוכל להיות פשוט שייכת לפה. מצד שני, אף אחד לא "פשוט" שייך לפה; גם משרוע לילה בטח לא "פשוט" שייכים לפה. מצד שלישי, הם יותר שייכים ממני. מצד רביעי, אולי ההבדל הזה הוא לא מוחלט.+
בבית המלון בעמאן שבו התאכסן הטיול השנתי שלנו היו ג'קוזי וסאונה, שהיו פתוחים לסירוגין, יום לנשים, יום לגברים. ביום הנשים אני וכמה חברות ירדנו לשבת בסאונה, אבל לאחת מאיתנו היה חם והיא נשארה בחוץ וישבה בג'קוזי עם אישה ירדנית זקנה, פליטה פלסטינית מ-48', כמו רוב הירדנים. כשחזרנו, חברתנו סיפרה לנו שהזקנה אמרה לה ('לא בכעס או משהו, מאוד באדיבות'), שאנחנו היהודים באנו מאירופה ונחזור לאירופה, אנחנו נטע זר וזמני במרחב הזה, וניפלט מכאן כלעומת שבאנו. ככה היא מאמינה וככה היא מחנכת את הילדים שלה.
נראה לי שרוב הישראלים יחשבו שזו בעיה שהיא מחנכת ככה את הילדים שלה. הקטע המוזר זה, שבמובן מסוים גם אנחנו מחנכים ככה את הילדים שלנו. הנסיעה לעמאן חינכה אותי קצת בדבר ההפוך. אני שמחה שנסעתי.