תקציר הפרקים הקודמים: אחת, אבישג חייק, כתבה טור בנרג'. אחד, איתמר ש., קרא, התפלץ, וביקש מגולשי הסיפור להתמודד איתו. גולשי הסיפור טענו שזו פרודיה. איתמר ש. טען שלא. לא יצא מזה משהו מעניין. איתמר ש. מנסה שוב.

1.

הטקסט של חייק ריתק אותי כי קראתי אותו כמעט מיד כטקסט סימפטומטי, שפחות מעניין לדוש בכוונה שמאחוריו כמו בעולם שהנביע אותו, שבתוכו הוא אפשרי. עכשיו, כל טקסט הוא סימפטומטי, כמובן. כל טקסט מעיד על העולם שבתוכו הוא נוצר, אבל אין הרבה טקסטים כמו זה של חייק. אני נוטה להיזהר בקריאות סימפטומטיות של טקסטים. אלמנטים בטקסט יכולים לשרת מטרות רבות – עלילתיות, סמיוטיות, אינפורמציוניות – וקשה לי להכריע אם ניתן לנתק את האלמנט המסוים מתוך רשת המטרות שבה הוא שבוי, ולהתייחס אליו כדבר מה שמעיד על העולם או המחבר. לכן גם קשה לי מאוד עם קריאות פסיכואנליטיות, למשל, ועם הקלילות שבה רבות מהן מנתקות את חלקי הטקסט מהקשרם.

אבל הטקסט הזה, ספציפית, תובע בדיוק קריאה מהסוג הזה. מצד אחד, המטרות הרטוריות שלו שקופות לגמרי, ולכן פחות מעניין לדבר עליהן ויותר מעניין לדבר על מה שהן מייצגות. מצד שני, אפשר לומר את אותו הדבר בדיוק על כל טור דעה, ולא כל טור דעה זוכה לשני פוסטים ברצף בסיפור.

תשובה אחת: "יומני הצנטריפוגה החושנית" הוא לא בדיוק טור דעה. הוא סיפור בדוי שרק בסופו, בתפירה גסה, הופך לטור דעה. כלומר, הוא סיפור שמטרותיו הרטוריות שקופות לחלוטין, ואין לו את ההידוק הרטורי שיש לסיפורים אחרים. הוא סיפור דידקטי, ולאלו יש נטייה לומר לנו משהו על העולם שבו הם נוצרו.

תשובה נוספת: "יומני הצנטריפוגה החושנית" אינו באמת סימפטומטי. בפוסט הקודם, היה רוב לא קטן לטענה שזו פרודיה, ולא לחינם. אני קורא (עדיין) את "יהא שמי גנטנביין" של מקס פריש, ולמרות שהספר נהדר, אי אפשר להתעלם מהשוביניזם שלו. אבל הספר נכתב אי אז באמצע המאה העשרים, בשוויץ, והטענה שהספר סימפטומטי לחברה שממנה פריש בא שקולה, פחות או יותר, לטענה שפריש ובני תקופתו לא ראו את השוביניזם שאני רואה. כאשר אני טוען שניתן לקרוא יצירה כסימפטום לחברה, אני טוען שישנו מרחק קטן בלבד בין הנורמות שעולות ממנה לבין הנורמות של הקוראים והיוצרים באותה חברה. הטור של חייק אינו כזה. הוא בוטה מדי. כל הקישקע בחוץ. ולכן גם הוא נתפס כפרודיה, במידת מה.

אם כבר, קל יותר להתייחס לטקסט הזה כסימפטומטי לכותבת עצמה. כמו שטור דעה אמור לעשות, גם הטור הזה מבטא את מה שחייק חושבת. הפרודיה, אם ישנה, נמצאת בחייק עצמה, באופן שבו היא ממדלת את העולם. יותר מכל דבר אחר, נראה שחייק הטמיעה חלק מהנחות היסוד של השיח הישראלי והקצינה אותן. כך, אם אחמדינג'אד נתפס כאן כשונא ישראל, מובן מאליו שהוא גם אנטישמי. אם אחמדינג'אד אנטישמי, מובן מאליו שהוא מצדיע במועל יד, מובן מאליו שהוא מתגרה מהערות אנטישמיות.

2.

וכאמור, ממש לא בא לי לקשקש אנליזה פסיכולוגית, אבל הטקסט מתחנן לזה, באמת מתחנן. בין הכותבת לדמות קיים יחס ברור של דמיון, שמקבל גם ביטוי לשוני. בהתחלה זה נראה כמו טעות. "היא רמזה לו בהניחה אצבעה על פיו, שנפסיק לרגע את הלהג הריקני". הטקסט עובר באותו משפט לגוף ראשון, אבל אפשר לקוות שזו עילגות סתם (השימוש ב"ש" כקיצור ל"בכדי ש", למשל). אחר כך, זה כבר נראה מכוון לגמרי: "לפתע היא מבחינה בגוש מתכתי זוהר על שולחנה. הנייד שלה מצלצל את צלצולו הצומרני כבר פעם עשירית. התעוררתי".

אז נכון, חייק מתארת חלום, ולכן החפיפה הזו נראית טבעית. אבל קשה מאוד להתכחש לאופי המיני של כל הסיטואציה. המרגלת שבסיפור שוכבת עירומה עם אחמדינג'אד באמבטיה, לעזאזל. ואי אפשר להתכחש שלצד כל המיניות הזו יש הרבה מדי גועל, מעבר להגיון. ואי אפשר להתכחש למהירות שבה מה שאמור היה להפוך לאקט מיני מותמר למין לאומי – חדירת מטוסי חיל האוויר לתחום הכור האטומי והפצצתו.

3.

ומצד שני, אי אפשר לדעת אילו מהאלמנטים בטקסט מכוונים. כי, בכל זאת, חייק מתארת חלום. האם "לועו המטונף פלט ריר ארסי" הוא פשוט חלק מעולם החלום, ואמור לרמוז לו? ואולי כך רואה חייק באמת את אחמדינג'אד? או גברים הלהוטים למין? ואולי גם וגם וגם?

ודווקא מכיוון שמדובר בטקסט, ובכן, לא טוב, קשה עוד יותר לדעת. כמה קרדיט אפשר לתת לחייק? ככל שנותנים יותר, כך ניתן יותר להניח שהאלמנטים בטקסט נועדו לשמש מטרות כלשהן. אבל עם הטקסט הזה, אי אפשר לדעת. כי, מצד אחד, אני לא מסוגל לחשוב על שום מטרה שהתפרצות סמיוטית כמו "ליאונרדו דה-וינ(א)צי" יכולה לשרת. ומצד שני, אני לא חושב שחייק פשוט השפריצה את הטקסט הזה. אז לא, לפחות בחלק מהמקרים, פשוט אי אפשר לדעת.

4.

הערת שוליים: כדאי לשים לב לשימוש החופשי במילה "צנטריפוגות". לא נראה שלכותבת יש מושג מה הן, הצנטריפוגות הנ"ל, אבל הן נקשרות אצלה לכורים גרעיניים. אני מניח שזה נכון לגבי רוב הישראלים. צנטריפוגות נכנסות לשדה הסמנטי של "גרעין" אם אתה קורא מספיק כותרות. אבל רק במעט מאוד טקסטים השימוש בצנטריפוגות הוא כל כך חופשי כמו אצל חייק. בטור הנ"ל, לאחר שהמרגלת ממוססת את אחמדינג'אד בחומצה, נכתב כך: "שלל צנטריפוגות ירקרקות החלו להציף את המים באמבט". בטור אחר, טוענת חייק שהשמאל הרדיקלי מאמין שאם ניסוג מההתנחלויות, "אחמדיניג'אד יזמין אותנו לערב גבינות ברוטב צנטריפוגה ויין בניחוח גרעיני, באולם הכנסים המפואר בכור בבושהר".

ניתן להסביר בדוחק את הצנטריפוגות הללו כמשחקי מלים, אבל החזרה עליהן, שוב ושוב, היא כמו סיכום רדיקלי של כל הידיעות שהתפרסמו השנה על הגרעין האיראני. אם יש גרעין, יש גם צנטריפוגה, תהא זו אשר תהא.

5.

לצד תיאורי אחמדינג'אד, יש משהו מאוד מוכר בתיאור הצד הישראלי בסיפור. מוכר, בין היתר, משום שזו פנטזיית הריגול הקלאסית. אבל מוכר גם כי זו ישראל של סיפורי הילדים, שרק מחכה בצד מאז מבצע אנטבה והפצצת הכור העיראקי, כדי לחזור לזירה.

בעצם, אני חושד שזה מה שבאמת הטריד אותי בטקסט הזה, הקרבה המשונה בין העולם של ספרי הריגול לבין עולם הצללים של המוסד. הקרבה הזו מסומלת גם סגנונית: ריבוי התארים, למשל, המין הזול (מלכודת דבש, בספרי ריגול), כל ה"ליבה החל לפעום בחוזקה" ושאר הטררם.

רומן הריגול, אני חושב, הוא ז'אנר יחסית חדש, שנתפר למידות המלחמה הקרה. בעולם שבו כבר פסעו באנטרטיקה ובאפריקה, הריגול הצליח להחזיר קסם ומתח. חוקי הז'אנר תמיד היו נזילים יחסית, אבל כמו כל ז'אנר, גם הוא לקח מהעולם רק את מה שעובד עבורו. עלילות זקוקות למתח ולהפתעה, והמציאות לא תמיד מספקת אותם במינון הנכון. אז נוצר מעין עולם ממודל, שבנוי על העולם שלנו, אבל מוגבר: המרגלים נושאים אקדח, המפעילים שלהם צריכים להוציא אותם במהירות ממזרח גרמניה, וכולם מתנקשים בכולם. זה לא נכון לגבי כל רומן ריגול, אבל זה בהחלט נכון לגבי הזולים שבהם. ספרי הריגול, שנבנו בהתבסס על מציאות המלחמה הקרה, הפכו להיות חלק ממנה. הם תיארו את פנטזיות הניצחון האפשריות היחידות בעולם שבו יש גרעין, והתיאור, מוגזם ומעובד ככל שיהיה, חלחל.

גם טורי דעה ממדלים עולם כלשהו, אבל העולם הזה צריך להיתפס לפחות בקרב חלק מהאוכלוסיה כאקוויוולנטי לעולם האמיתי. אבישג חייק טורפת את שני העולמות הללו ליצירה אחת, במסווה דק של חלום. עולם ספרי הריגול הזולים הופך להצעה אופרטיבית. והוא יכול להפוך לכזה רק משום שהוא דומה באופן מחשיד לדרך שבה ישראל אוהבת להסתכל על עצמה. הפנטזיה של חייק, מגלומנית ככל שתהא, היא פנטזיה קטנה מאוד. היא מקבילה לפנטזיות הישנות שלנו, על ישראל זעירה וחכמה, פנטזיות שהצמיחו לנו רעיונות מבריקים כמו חיזוק החמאס. הגרעין האיראני מחזיר אותנו לשם. כי אם יש לאיראנים גרעין, אי אפשר עוד לשלוח את השריון. מוטב כבר, אם כן, שנלך בקטנות.

ועכשיו תורכם. אני הולך להתקלח.