תגית: פרויקט מרחבים

במקום שבו השרוולים הופכים לענפים

אזהרה: מי שלא קרא את הספרים הרלוונטיים עלול ללכת לאיבוד בפוסט הזה. ליתר ביטחון קחו חבל, או פנס, או לפחות קצת פירורי לחם לפני הכניסה.

"יש עוד דבר אחד שצריך להיאמר. נניח שבאמת רק חלמנו, או המצאנו, את כל הדברים האלה – עצים ועשב ושמש וירח וכוכבים, ואת אסלן עצמו. במקרה זה, הדבר היחיד שאוכל לומר הוא שהדברים המומצאים נראים לי חשובים לאין ערוך מן הדברים האמיתיים. נניח שהמכרה האפל הזה שאת קוראת לו ממלכתך הוא באמת העולם היחיד. אם כך, הוא נראה לי עולם עלוב מאוד. אם חושבים היטב, זה דבר מגוחך. אם את צודקת בדברייך, איננו אלא תינוקות הממציאים משחקים. אבל ארבעה תינוקות המשחקים יחד במשחק יכולים להעמיד עולם משחק המרוקן את עולמך האמיתי מכל תוכן. זו הסיבה שאוסיף לדבוק בעולם המשחק. אני לצדו של אסלן, אפילו אין כל אסלן שיעמוד בראשו. בכוונתי לנהל חיים נרניניים ככל שאוכל, גם אם אין כל נרניה בנמצא. לפיכך אני מודה לך מאוד על ארוחת הערב, ואם שני האדונים והגברת הצעירה מוכנים, נעזוב את חצרך מיד ונצא אל תוך האפלה, לבלות את חיינו בחיפושים אחר העולם שמעל. חיינו בודאי לא יהיו ארוכים במיוחד, אבל האבדה תהיה קטנה מאוד אם באמת העולם הוא מקום עלוב ומשעמם כפי שאת טוענת".

 

הציטוט הזה, מכס הכסף של ק.ס. לואיס, יופיע על המצבה שלא תהיה לי. במפתיע, רק השבוע קראתי לראשונה את הספר הזה, החמישי בסדרת נרניה. ובעצם עד לפני שנה בערך, כלומר עד הפוסט הזה של דורה, הצלחתי לא לדעת איך בדיוק הסדרה נגמרת. אפילו שהיו בילדותי שנים שלא משנה באיזו שעה היו מעירים אותי, התשובה לשאלה איפה אני הכי רוצה להיות עכשיו ולנצח הייתה תמיד נרניה. חיכיתי וחיכיתי לשלושת הספרים שאחרי המסע בדורך השחר, אבל כשהם תורגמו סוף סוף לעברית, אני כבר עברתי הלאה.

המסלול המקובל הוא להעריץ את נרניה בילדות, ואז להתבגר ולזהות את המיתולוגיה הנוצרית שלואיס שכפל בספרים ולכעוס עליו נורא. את המסלול המקובל הזה לא עברתי. מה אכפת לי שבנרניה מהדהדים אותם מיתוסים ארכיטיפיים שמהדהדים בנצרות? הרבה קוראי פנטזיה מבינים בבוא היום שהעולמות הדמיוניים שבספרים הם ייצוגים של עולמות בנפש. שהמפות של נרניה ווסטרוס וארץ ים מייצגות את הגאוגרפיה של הנשמה. למי אכפת אם גם מתי ופאולוס ולוקאס שרטטו את המפות האלה?

 

אבל המפה של לואיס מסולפת, צורח הקורא המפוכח. זאת מפה דתית, ואיך את, ששום דבר בחיים שלך לא מתקרב לדת ממטר, יכולה לסבול את ההטפות הנוצריות שלו? התשובה שלי לזה היא התשובה של ויטגנשטיין: שברמת הפרט לא משנה איזו חוברת הדרכה לחיים מונחת מתחת לכרית שלך, משנה רק איך את פועלת על פיה. ההיסטוריה הכללית והאישית שלי מלאה דוגמאות של רודנים חילונים ושל אנשי חן-וחסד דתיים. אני לא מסתכלת בקנקן, הוא לא מעניין. בתוך ספרי נרניה מצאתי משהו חשוב יותר, משהו שהיה בלון החמצן הסודי שלי במשך קרוב לעשר שנים: התקווה שיש מקום אחר, שהעולם אינו תחום בגבולות המציאות הפרוורית הקטנה והמחניקה שבתוכה גדלתי. גם היום, כשאני כבר "גדולה" ויכולה לזהות בציטוט שלמעלה לא רק את הדי משל המערה אלא גם את הנימה הניאו-אפלטונית הנוצרית שנשמעת בו, אני חותמת עליו בשתי ידיים. אם אין מקום אחר, אם העולם הוא באמת מקום עלוב ומשעמם כפי שטוענת מלכת ארץ תחתיות ועמה כל אבירי החולין והרציונליות, אז באמת לא תהיה זו אבדה גדולה אם התקווה הזאת תקצר את חיי.

 

ועדיין. בנרניה יש לא רק הרפתקאות מופלאות וחיות מדברות ואסלן. יש בה גם כוחות רעים ואפלים, או לפחות כוחות שלואיס מתאר כרעים ואפלים, ולמרבה אי הנוחות הכוחות האלה מזוהים באופן די גורף עם כל סימן של יצריות, שאפתנות אישית וקריאת תיגר על הסמכות העליונה, המיטיבה והכל-יודעת שמייצג אסלן. ומה שמדאיג במיוחד מבחינתי, הכוחות האלה מזוהים כמעט בלעדית עם ההתגלמות של התכונות האלה בדמויות נשיות. יותר מפעם אחת מופיעה בנרניה אשה דמונית שמנסה להדיח את הגיבורים התמים, לערער את אמונתם בנרניה ולצמצם את עולמם לתחומי המציאות הקודרת שיצרה סביבם. בכס הכסף לואיס מגדיל לעשות ונותן לאשה הזאת דמות של נחש ענק.

המסר ברור: אי אפשר לחיות גם במציאות החושית, או יותר נכון החושנית, וגם במקום האחר שנרניה נותנת. מי שרוצה להיות בנרניה צריך לוותר על מדוחי האשה הפתיינית, המינית, ובטח ובטח שאסור לו להיות בעצמו אשה כזאת. צריך לבחור, ובסופו של דבר מדובר בבחירה בין נרניה לבין החיים בעולם הזה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

 

את המסר הזה לא ראיתי כילדה ואפילו לא כנערה. מה שלא אומר שהוא לא השפיע עליי. ובניגוד למסר הדתי, זה אינו מסר שאני יכולה לפטור כמטפורה שיש לה גם פירושים אחרים. כי גם אם נניח שהמרחב של נרניה הוא מרחב הנפש, ושאסלן במרחב הזה אינו קולה של סמכות פטריארכלית דכאנית אלא קול המצפון והכמיהה לפשר נעלה יותר לקיום שלי, אני לא מצליחה לחשוב על שום פירוש שלפיו הדמוניזציה של האשה היצרית, החזקה והשאפתנית אינה דמוניזציה של הנשיות בפרט ושל היצר, המין והתשוקה בכלל. ואם זה כך, אז המקום שאליו ברחתי בילדותי כדי לנשום גבה ממני מס כניסה גבוה מאוד: הוא דרש ממני להתכחש ליסודות היצריים והנשיים בנפש שלי, ובמובן חזק להתכחש לחיים עצמם.

 

את הפסקאות שיבואו בהמשך אני כותבת בהיסוס. אני מהססת כי אני לא בטוחה שאפשר לחזור לבית המקדש של הילדות, לפרק ולהשמיד את היסודות המרעילים ולהשאיר רק את היסודות המחיים והבריאים. אני לא בטוחה שאפשר בכלל להפריד בין היסודות האלה. יכול להיות שהיסוד המרעיל הוא בעת ובעונה אחת גם היסוד המחייה, או זה שנתן חיים בעבר. ייתכן שהעוצמה של המיתוס, היכולת שלו להחזיק לנו את הראש מעל המים, נובעת בדיוק מכך שהוא משווה הוד להיבטים האפלים והדכאניים של העולם שנקלענו אליו. ייתכן שנרניה נתנה לי כוח לחיות מפני שהיא הבטיחה לי שתמיד ישנה האפשרות למות.

 
ובכל זאת אני רוצה לחפש דרך לשמור על הנאמנות לנרניה בלי לחתום על החוזה שמכריח אותי לרמוס את כל מה שיצרי ונשי אצלי. אז אני חוזרת אחורה בזמן, והולכת אל המורה הקדמון של לואיס, אל אפלטון.

 

בדיאלוג המשתה, אולי היצירה הכי יפה של אפלטון בפרט ושל הפילוסופיה היוונית בכלל, סוקרטס מתאר חוויה כמעט מיסטית של מפגש עם כוהנת בשם דיוטימה (שים לב לואיס, אשה!), שמלמדת אותו כיצד האהבה הארוטית לגוף היפה הקונקרטי היא נקודת הפתיחה של תהליך עידון והתעלות שסופו האהבה הטהורה ליופי המופשט, ליפה כשלעצמו. לכאורה התהליך שדיוטימה מתארת הוא חד כיווני, שכן אחרי שהאוהב מכיר את היפה עצמו, שהוא מקור היופי של כל הדברים היפים שלמד להכירם תוך כדי התהליך, אין לו שום סיבה לחזור אחורה אל הגופים הקונקרטיים שהציתו בו את התשוקה ליופי. למה לחזור לחיקויים אחרי שראית את האורגינל? למה לחזור לאנגליה של הבליץ ובתי הספר הפרטיים האכזריים אחרי שהיית בנרניה? למה להישאר בארץ תחתיות אם אתה יודע שלמעלה יש שמש ואדמה ועצים ופאונים ודריאדות?

 ובכל זאת במשל המערה אפלטון מחזיר את הפילוסוף למטה, לעולם המוחשי, עולם הצללים והחיקויים, כדי שימצא בו אנשים כמוהו, ינתק את השלשלאות שלהם ויפנה את מבטם אל האור ויעזור להם לטפס למעלה אל השמש. אחת השאלות הלא פתורות של שנה א' בפילוסופיה היא למה הפילוסוף של אפלטון חוזר למערה, למה הוא לא נשאר להתבונן ביופי העליון שדיוטימה מתארת. למה לחיות אם המוות יפה כל כך.

 

לא נראה לי שהפילוסוף חוזר למערה כדי להושיע אחרים. אני, בכל אופן, לא הייתי חוזרת בשבילם. לדעתי הפילוסוף חוזר למערה בשביל עצמו. הוא חוזר למערה כי בסופו של דבר ההתבוננות האינסופית ביופי המופשט היא עקרה ומשעממת. כמה אפשר לרקוד עם פאונים ודריאדות? הארוס האמיתי אינו שוכן בסוף המסע אל ההפשטה אלא בתהליך עצמו, במאבק, בליקוט ניצוצות היופי מתוך קליפת החומר. הפילוסוף לא באמת עוזב את הגופים היפים כדי לראות את היופי עצמו: הוא לומד לראות את היופי עצמו בגופים היפים, כל פעם מחדש, והלימוד המתחדש הזה משמר את הארוס, את התשוקה ליופי, כנוכחות חיה בקיום שלו. לא חייבים לוותר על היצר והתשוקה המינית כדי לזכות בנרניה. למעשה התשוקה המינית, היצרית, היא עצמה התשוקה לנרניה, והיצר הוא זה שמביא אותנו לנרניה כל פעם מחדש. אם תרצו יש כאן גרסה אופטימית של המיתוס הסיזיפי: במקום שסיזיפוס יסיים אחת ולתמיד את משימתו ואז ישקע בקיום מנוון של התרפקות על נעוריו הסוערים והמיוסרים, הוא מחדש שוב ושוב את העבודה שנוסכת בקיומו משמעות ועניין.

 

ומה בקשר לתשוקה למוות? כי בכל זאת, התהליך שדיוטימה מתארת, גם אם אינו חד כיווני וחד פעמי, הוא תהליך של הפשטה, כלומר פרידה מהעולם החומרי, המוחשי, החי, או לפחות פרידה מההיבטים החומריים והמוחשיים של העולם הזה. פרידה מהחיים. ואם כך הרי שגם אם הצלחתי ללכד את היצר עם התשוקה לנרניה, יוצא שבסופו של דבר לא הוכחתי אלא שהתשוקה היצרית היא עצמה התשוקה למוות.

טוב, עם המסקנה הזאת אני יכולה לחיות. לא צריך להיות נערת אימו גותית כדי להאמין שאם אתה לא מת כמה פעמים במהלך חייך, כנראה אתה לא באמת חי אותם.

לא שבהרים נשימתי קצרה

 
1.
בקינג ג'ורג' יש הכל. פיצה בעשר שקל עם טרופית, שתי פיצות בחמש עשרה שקל, פיצה דקה בחמש עשרה שקל; גלידה, סושי, טוסט, נקניקיות, אוכל מגעיל בעשרים וחמש שקל במסעדה ההיא שהיא סניף, בורקס, מאפייה, חומוס; בגדים לא כל כך כשרים אך זולים בבזאר של אתי פרץ, בגדים ממגוון מותגים בדיזינגוף סנטר, בגדים באלפמאות שקל בשדרת המעצבים בואכה כיכר מסריק; אווירה של בנגקוק כל יום שישי בצהריים באזור אלנבי, אווירה של פריז כמה שעות קודם לכן, באותו יום שישי, בבית הקפה תוצרת הארץ, אווירה של אינטלקטואליזם מתחיל בבאצ'ו, אווירה של בוהמה בנסיך הקטן; שרוכים לנעליים, סכינים, פוך [פולני], הכל בדולר, הכל בשני שקל, אביזרים למקלחת, כלי פלסטיק, תופר, סנדלר, בית מרקחת, חנות טבע, שלושה פאבים וחנות משונה עם מגנטים בחלון הראווה. נו, בקיצור, בקינג ג'ורג' יש הכל. אני אוהבת את קינג ג'ורג'.

2.
גם באינטרנט יש הכל. אני לא צריכה להכביר על זה מלים, נכון?

3.
עכשיו, בקינג ג'ורג' יש שלושה מצבי צבירה אפשריים. אתה יכול להיות שם ולצעוק. נגיד אם אתה סלבריטי. או אם יש לך בגדים ממש משונים. או אם אתה מירי אלוני, בדרך לנחלת בנימין, באותו יום שישי מדובר. אתה יכול להיות שם, ולשדר רק את עובדת היותך שם. נגיד, אם אתה הולך בדרך לאוזן, מתעסק בענייניך, וחושב האם יהיה את החלק השלישי של העונה הראשונה של "הסמויה". אתה יכול גם למחוק את עצמך משם, לטפס ברגליים יגעות לשינקין, ולפתוח מהר את המזגן. מדבר, שותק, מנותק.

4.
באינטרנט, לעומת זאת, יש רק שני מצבי צבירה אפשריים. אתה או מדבר, ואני מתכוונת ממש מדבר. משדר ללא הרף. כל הזמן מברבר ומברבר. או מנותק, בבית שלך, במזגן, מול הטלוויזיה ו"הסמויה". השלב הזה באמצע, שמשול להליכה דמומה בקינג ג'ורג', אינו קיים באינטרנט, משום שכאישיות אתה קיים שם רק כל עוד אתה שולח סימני חיים. יש כמובן קיום דמום, אותו גולש סמוי, lurker, שקורא שרשורים מפלצתיים בפורום בו אתה חבר, ולא משאיר אחריו עקבות, מלבד עקבות סטטיסטיים. אבל הוא לא הוא, הוא לא דמות, הוא לא לא חלק מהאינטרנט. במצב כזה האינטרנט קיים בשבילו, אבל הוא לא קיים בשביל האינטרנט. ולכן, מדבר או מנותק.

5.
ואולי בגלל זה, אולי בגלל שכל הקיום באינטרנט מצריך שליחת אותות תשדורת, כל כך מעייף להיות פה

"אז שיהיה בתנועה" – מבואות דימיוניים לרומן פיקטיבי בכתובים

היה ותעלו פעם בפני אי מי ממכריכם את הטענה לפיה לכל הסיפורים שנכתבו אי פעם יש נושא משותף סביר להניח שתיתקלו במשיכת כתף אדישה. במקרה הגרוע יותר תתקבל הטענה בלא מעט בוז, אחרי הכל ישאלו אתכם אותם מכרים דימיוניים, איך אפשר לטעון שיש נושא משותף ל"איה פלוטו" לטרילוגיית "רומח הדרקון" ול"החטא ועונשו"? אחרים, מעטים יותר, יואילו לשתף פעולה, "כן" הם יהנהנו בהסכמה מבולבלת מעט, ולאחר מחשבה קצרה יוסיפו "ודאי, כל הסיפורים הם בעצם על אהבה", או אולי דווקא על "המצב האנושי". אבל הנושא האמיתי של כל הסיפורים הוא אחר, פשוט יותר, בעצם מובן מאליו, הנושא האמיתי, זה שבלעדיו סיפור אינו סיפור הוא התנועה. נסו רגע לדמיין סיפור שאין בו תנועה, ותגלו שגם אין בו סיפור.

ואם תנועה היא מה שעומד בבסיסו של כל סיפור הרי שיש לתת לה את הכבוד הראוי. אין טעם להסתיר אותה מאחורי הקלעים, כחלק מהמנגנון שמאפשר למכניזם הסיפורי לפרוש בפנינו את העלילה, יש להביא אותה אל קדמת הבמה, לדון בה בגלוי, להזכיר לכולם שיחד עם אודיסאוס השב אל ביתו יש גיבורים נוספים לסיפור – הים והספינות, שיחד עם פלוטו ועם גדי יש גם מקום של כבוד לשבילי הקיבוץ שמובילים מהרפת אל המלונה. זה, פחות או יותר, הרעיון שעליו מושתת הספר שאתם אוחזים בידיכם עכשיו, זה שכדי להגיע אליו אולי נסעתם באוטובוס אל חנות הספרים, שפסעתם בין ארונותיה כדי למצוא אותו דחוק בפינתו הימנית של מדף ספרות המקור העליון, המדף שמבטכם נדד על פניו, סוקר בחופזה את שמות הספרים.

בדפים הבאים ייפרש בפניכם סיפור ארוך שנים של משפחה ישראלית אחת, דרך תנועותיהם של בניה ברחבי העולם והארץ, ולא פחות מכך, דרך האופנים השונים שבהם בחרו לממש את התנועה הזו. "אז שיהיה בתנועה" הוא סיפור של ארבעה דורות, סיפור שמתחיל, כרונולוגית לפחות, בתחנת רכבת כפרית בגליציה, ונקטע על גרם מדרגות נעות בנמל התעופה בן גוריון. אבל הסיפור הזה יסופר מעט אחרת, דרך עיניה של הגיבורה הסמויה על פי רוב. לפיכך חולק הספר לחטיבות, שכל אחת מהן מוקדשת לדרך תנועה אחרת, ומקבצת בתוכה את מסעותיהם של הגיבורים האחרים באותה דרך תנועה. תוכלו, אם תרצו, לקרוא את הספר כקובץ פרגמנטים, תוכלו גם להיעזר בתאריכים שיוצמדו לכל פרק כדי לסדר אותו מחדש כרונולוגית, ותוכלו, אם תסכימו, לקרוא אותו באופן שבו נכתב, לתת לתנועה את הכבוד הראוי לה.

חטיבה 1: אוטובוסים – מבוא

בין כל הדרכים שהצליח האדם להמציא כדי לנוע ממקום למקום סביר להניח שאין אחת שהיא נטולת הוד ועלובה יותר מהנסיעה באוטובוס, אותו ארגז מתכת גדל ממדים שאנשים נדחקים לתוכו. לנסיעה ברכבת תמיד יתלווה חלום ישן על אינטלקטואל אירופאי היוצא ממנה אל תחנה סואנת בעיבורה של בירה תרבותית, נחוש להמציא מחדש את הממשל, את הספרות, או לכל הפחות את עצמו. לרכבת התחתית יש את הקסם האורבני שלה ואת המסתורין הנצחי של המאורות החשוכות לתוכן היא נבלעת. לנסיעה במכונית יש את סרטי המסע ואת הכבישים המהירים של ארצות הברית כדי לשורר את הפואטיקה שלה. אפילו להליכה ברגל מתלווים רעיון השוטטות העירונית או דווקא הרומנטיקה של התחברות לאיתני הטבע בעודך עוצר להסדיר נשימה על צלע הר. ועוד לא דיברנו על אופנועים ומטוסים, על ספינות חוצות ימים או על טנקים השועטים אל חזית הקרב. מול כל אלה עומד האוטובוס באומללותו העלובה והזועקת, שהצעירים ממהרים לזנוח אותו מרגע שנפתחת בפניהם אפשרות אחרת. האוטובוס עם תחנות שהן לא יותר ממוט מתכת שלוח מחליד תלוי עליו, חורק עם כל משב רוח, עם תחנות מרכזיות שנדחקות לשכונה הרעה יותר של העיר, שמזרקים משומשים ובקבוקי אלכוהול שבורים פזורים בהן.

אל דאגה, בין הדפים הבאים עוד נצטרף לטיסות מרובות, במחלקת תיירים אל אירופה הקלאסית בשבוע, במדי קב"ט ודיילת הלוך ושוב על הקו תל אביב-ניו יורק, ואפילו במחלקת עסקים אל הסיטי של לונדון. גם מסעות רגליים לא ייפקדו מהספר, בין אם יש כומתה אדומה וסיכת מסלול שממתינות בסיומם ובין אם הם מוקדשים לשוטטות בטלה לאורך חוף יווני או בין בתי תל אביב. רכבות תישאנה אותנו אל קריות אוניברסיטאיות מוריקות , מוניות תעצורנה בפתחן של מסעדות אופנתיות, מכוניות משפחתיות תחצינה את הארץ לאורכה ולרוחבה.

דווקא בגלל כל אלה ראוי לו לספר הזה שיתחיל בדרך העלובה ביותר שאפשר לו להיפתח בה, עם צעיר בג'ינס עם תק גב עמוס המתגנב בחשאי, בלי להיפרד לשלום, דרך השער האחורי בגדר הקיבוץ אל תחנת אוטובוס המופקרת לשמש הקופחת של עמק הירדן, מחכה לקו המאסף שיישא אותו מהמקום שבו גדל שלא על מנת לחזור.