תגית: קולנוע

הפסיביות מן השטן

אחרי הפוסט הזה, של איתמר, מייד רציתי לראות את סין סיטי. אני יודעת, זה לקח זמן. בכל זאת, ג'יגה וחצי. ואז ראיתי. אפתח ואומר, סרט גאוני. מייד גם אפתח פסקה חדשה ואתן לריק להוות מעין הרכנת ראש של כבוד. אחרי שראיתי אותו חשבתי לעצמי שזה הסרט האלים ביותר שראיתי. כמובן שמבחינה ויזואלית אין זה נכון. כל סרט של טרנטינו מראה יותר דם אמיתי מהסרט הזה. תחילה סברתי שמדובר אולי בפירוק. הרי ידוע שבתרבות המערבית, זו ששומרת על עצמה מפני המוות על-ידי הרחקתו, הגופה צריכה להגיע שלמה לקבורה. לירות ולהרוג זה בסדר, אבל אתה לא אמור לחתוך חלקים מהגופה. לגופה יש כבוד, והוא נועד כדי להגן עליך מפני המוות. חילול גופה הוא התעסקות עם מר-מוות. ובסרט הזה אין גופה אחת שלמה. למעשה, חלקים ניכרים מן הסרט מבלה הצופה בבהייה בראשו הכרות של אחד, שוטר מושחת. אחר כך חשבתי שמדובר אולי בפירוק מסוג אחר – פירוק דמות המספר. לפילם נואר יש מספר. קולו המלחשש מוסר את העלילה ומלווה את ההתרחשות על המסך. אבל מה? הקונבציה של פילם נואר אומרת שיש מספר אחד. אותו איש במעיל ארוך מלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו. המספר לא יכול למות, משום שהסרט לא יכול להתקיים בלעדיו. מבחינת הצופה, המספר הוא הצוהר אל העולם המיוצג והצוהר הזה הוא צוהר עלילתי, כמו גם מוסרי. באמצעות המספר לומד הצופה על ה"מותר" וה"אסור" בעולם ההוא. לא כך הדבר ב"סין סיטי", שבו יש שלושה מספרים, לא פחות. (מטריאליזציה יפה של האמצעי הזה ניתנת בסרט עצמו כאשר אחד המספרים מחליף כל הזמן את מעיל העור שלו במעיל העור של קרבנותיו.)

והצופה? הוא נדרש להתמודד עם חילופי המספרים. בכך עובר הצופה מעין דיכוי כפול. כמו בכל סרט, הוא נדרש להעמיד את עולמו המוסרי אל מחוץ לאולם הקולנוע, ולהפקיר את עצמו לנרטיב המיוצג. אבל שלא בכמו כל סרט אחר, סין סיטי מהתל בו שוב ושוב. המהתלה הזו, שיכולה לקרות, כנראה, רק בעולם הקומיקס שבו המוות איננו חד משמעי, מותירה את הצופה בעמדה פסיבית במיוחד. כל החלפת מספר כזו נותנת לו עוד זבנג על הראש. אתה, אומר לו הסרט, הצופה וככזה אין לך זכות דיבור, רק זכות הקשבה ואתה תקשיב למי שנמצא מולך, גם אם הוא מתחלף כל הזמן. כמו בצבא, אתה נדרש להצדיע לכל בעל דרגה גבוהה ממך, ויהיה זה הסמל התורן או הרמטכ"ל. אולי לכן דווקא הפוסט על הסרט הזה עורר שרשרת תגובות שדנו במעמדו המוסרי של הסרט. כשהצופה נמצא בעמדה כזו פסיבית, הוא מרגיש שהעולם המוסרי שלו נמצא בסכנה גדולה יותר, והטכניקות שבהן הוא רגיל להשתמש כדי לשמור על עצמו מפני חדירת העולם המיוצג הן אפקטיביות פחות. אין תמה איפוא שבתום הסרט הוא מרגיש שאלימות גדולה התחוללה מול עיניו ויש לו חשק לקחת את מילר ורודריגז מן העיר ולגולל אותם בזפת ובנוצות.

מחבואים: גם אני רוצה לשחק

(אזהרת ספוילר: מי שלא ראה עדיין את הסרט, מוטב שיקרא אחרי הצפייה. ממילא לפני כן הרשימה הזו לא תאמר לו הרבה)

בועז כהן תיעב את הסרט. בעיניו זהו פמפלט פוליטי חסר כל הצדקה אמנותית.

שמוליק דובדבני העריץ את הסרט. בעיניו זוהי יצירת מופת.

הצרה שההנמקות של דובדבני משחקות הישר לידיים של כהן. דובדבני אהב את הסרט בגלל המסר הפוליטי שלו. כהן שנא את הסרט בדיוק מאותה סיבה. ושניהם החמיצו את העיקר.

נכון מאוד: כפי שאומר דובדבני, הסרט אכן עוסק ברגש האשמה שמלווה את חיינו ללא הרף, כמו מצלמה המתעדת את כל הפשעים שלנו בלי לפסוח גם על הקטנים ביותר. הוא אכן דוחס יחד, בצורה מופתית ומדויקת, את האשמה הפרטית, המשפחתית, ואת האשמה הקולקטיבית, הפוליטית. כפי שהאנקה עצמו אמר בראיון, הכל מתחיל במשפחה ומתנקז למשפחה. אבל כל זה לא מציל את הסרט מלהיות הרצאה פוליטית. אולי הרצאה מעמיקה ומדויקת, אבל עדיין – הרצאה. כל זה לא מראה איך הסרט עומד בפרמטר שהאנקה עצמו קבע (באותו ראיון) ליצירה שיש לה ערך אמנותי:

All important artworks, especially those concerned with the darker side of experience, despite whatever despair conveyed, transcend the discomfort of the content in the realization of their form.

זוהי בדיוק הטענה של כהן: שהאנקה לא הצליח להתעלות על התכנים, על המסר שרצה להעביר, באמצעות הצורה שבה העביר אותו. הוא רואה את כל מה שדובדבני ראה, אבל במקום שבו דובדבני רואה ניתוח מבריק ועגום של מצבה של החברה המערבית, כהן רואה מסר שהוא לא רק פשטני אלא אף מניפולטיבי ומקומם:

"בבסיס הסיפור של "מחבואים" עומד מעשה של ילד שהיה בן 6 כשהוא עשה אותו. בן שש! ראבאק, הנקה, ילד בן שש ליכלך על ילד אלג'יראי יתום שהוריו רצו לאמץ, כדי שהם לא יאמצו אותו. כי הוא רצה להישאר הילד האהוב של הוריו. נו? עד כמה נורא המעשה שהוא עשה? לפי הנקה, נורא מאוד, נורא עד כדי כך שהוא יכול להפעיל חורבן שלם על חיים של שתי משפחות 40 שנה אחר כך."

ועכשיו אני מביימת לי בראש סרט דוקומנטרי קצר משלי, ובו מר כהן ומר האנקה נפגשים יום אחד במקרה על שפת הבריכה, וכהן צורח על האנקה את המשפטים האלה בדיוק. מה האנקה עושה בתגובה?

בסרטון שלי האנקה מחייך, מלטף לכהן את הראש ואומר לו: נכון מאוד בועז. אתה צודק לגמרי. ועכשיו צפה שוב בסרט ותגיד לי מהי הסצנה החשובה ביותר.

ומהי באמת הסצנה החשובה ביותר?

האם זו הסצנה המזעזעת ביותר בסרט, שבה הגבר האלג'יראי שוחט את עצמו לנגד עיניו של

האינטלקטואל הצרפתי? זו, אני מהמרת, התשובה של כהן.

האם זו הסצנה הלפני-אחרונה, שבה המצלמה מראה לנו את גירושו של הילד האלג'יראי מבית הוריו של האינטלקטואל הצרפתי? זו, נראה לי, התשובה של דובדבני. זוהי הסצנה המעמידה את רגש האשמה בתפקיד של מצלמה שלא מרפה מאיתנו מיום הולדתנו ועד יום מותנו.

ואולי זו סצנת הסיום, שכביכול מציעה פתרון לתעלומה שהסרט לכאורה סובב סביבה? זוהי התשובה שאולי יבחרו בה אלה שאוהבים לראות סרטים כפאזלים מתוחכמים שהצופה צריך לפענח.

לא לא דודים, אינכם יודעים. הסצנה החשובה ביותר מוחבאת היטב אי שם באמצע הסרט, כמו ספר בספרייה ענקית, ובה אנו רואים את ז'ורז' בעבודה: יושב מול צילומים לא ערוכים של תוכנית הטלביזיה הברנאר-פיבואית שלו, וכמו אלוהים קטן חותך אנשים באמצע המשפט, גוזר ומדביק ועורך את החומר כדי שיתאים למה שהוא חושב שהצופים שלו יאהבו.

מיכאל האנקה לא רצה לתת לנו רק ניתוח פוליטי של המערב הדכאני והמזרח המדוכא, ושל התפקיד שממלא רגש האשמה המודחק כמתעד בלתי-נלאה של הדיכוי הזה. יש לו מה לומר גם על התפקיד הפעיל של רגש האשמה הזה ועל האופן שבו הוא מתלכד עם ייצוגי המדיה – וגם האמנות – ומלובה על ידיהם. הוא רוצה להראות לנו איך המצפון, וכל מי שנוטל לעצמו את תפקיד המצפון – בין אם מדובר ברגש האשמה הפרטי, בעורכים של כתבות בטלביזיה או בבמאי קולנוע – איננו רק מתעד את מה שאנו עושים אלא גם עורך באופן מגמתי את החומר: משמיט את מה שאיננו מתיישב יפה עם המסר, מדגיש ומנציח את מה שמשרת את הפואנטה. ועבודת העריכה הזו הופכת אותו ממתעד לשותף פעיל במתרחש, למישהו שמביים ודוחף את מהלך העניינים לכיוון מסוים, תכופות טראגי ומלודרמטי, מבין אינספור נתיבים אפשריים אחרים. הסרט הזה איננו מתבונן רק בצופים ומשקף להם את עצמם. בראש ובראשונה הסרט הזה מתבונן בעצמו.

היכולת של האנקה לדחוס את המורכבות הזו, ללכד יחד את רגש האשמה הפרטי עם הייצוג התקשורתי והאמנותי ולהראות איך שניהם פועלים כאחד ויוצרים מכונה המעצבת במגמתיות את האופן בו אנו רואים את המציאות ומגיבים אליה; ובעיקר העדינות והתחכום שבהם הוא עושה זאת, באמצעים קולנועיים נזיריים שבהם כמה מימדים מקופלים למימד אחד ונפרשים רק מזווית מאוד מאוד מסוימת – זה מה שהופך את "מחבואים" להרבה יותר מפמפלט פוליטי, בין אם עמוק ובין עם שטחי, ומעמיד אותו בין אותן יצירות המתעלות על התוכן המציק שלהן בזכות האופן שבו הן מתממשות בצורה שלהן.

זה באמת היה לי כל-כך קשה

שלום, קוראים לי טרומן קפוטה. נולדתי בשנת 1924 בניו אורלינס בלואיזיאנה. אימא שלי לא כל כך הסתדרה עם קיומי. כשהייתי קטן היא נהגה לנעול אותי בחדר בבית המלון, בזמן שהיא הלכה עם גברים. אחר כך העבירו אותי לדודה שלי באלבמה. לא היה לי קל. אבל באלבמה פגשתי את מי שתהיה חברה טובה שלי לאורך כל השנים – נל הארפר לי.

תרשו לי בבקשה לדלג לשנת 1959. אני בטוח שתרשו לי ואתם יודעים למה? כי אני הגיבור של הסיפור הזה. תרשו לי גם לדבר בקול מאנפף, להפגין נוירוטיות בכל תנועה שנייה שלי ולהתלבש בגנדרנות. אתם יודעים, אני הומו, וגדלתי בדרום הרחוק. וזה לא היה קל, להיות כל-כך שונה.

בכל מקרה, זה היה בנובמבר של אותה שנה, ממש אחרי שחזרתי ממסיבה מלאה בסלבריטאים, שקראתי בעיתון ניו-יורקי ידיעה על רצח של ארבעה בני משפחה בקנזס הרחוקה. הרצח ריתק אותי. אני יכול להסביר למה, אבל לא אעשה זאת. החלטתי ללכת ולחקור את הרצח. ידעתי שאנשים לא ממש יתאהבו בי ממבט ראשון, שם בדרום הרחוק שהוא כל-כך לא ניו-יורק, אז לקחתי אתי את נל – התחקירנית ושומרת הראש שלי.

באמת, נל הצילה אותי כשיצרה את הקשר הראשוני עם בני המקום שהוכו בתדהמה אחרי שראו אותי. אחר כך הסתדרתי בעצמי. בכל פעם שהיה לי קשה לפתוח את סגור ליבו של מישהו, פשוט סיפרתי לו כמה לי בעצמי היה קשה. אתם יודעים, מהניסיון שלי, בכל פעם שאתה מספר משהו קשה על עצמך, הצד השני משיב באותה מטבע.

חקרתי את הרצח וידעתי כי אני עומד לכתוב את הרומן הלא-בידיוני הראשון. כמו כן ידעתי שהרומן הזה ישנה את פני הספרות. נהגתי להתרברב על כך בפני העורך שלי, שהיה באותה תקופה העורך של הניו-יורקר. זה לא הפריע לו – הוא היה רגיל אליי. כמו כן אהבתי להשוויץ בכשרוני בפני כל מי שהאזין. זה לא הפריע גם להם – כנראה שיש בי משהו שגורם לאנשים לאהוב אותי.

בהתחלה היה הכל מעין תרגיל בכתיבה. באותן שנים הייתי עסוק בניסיון לטשטש את ההבדל בין ספרות ועיתונאות. חשבתי לי שאם ספרות היא רכילות ועיתונאות היא רכילות, אפשר לעשות גם עיתונאות בצורה ספרותית. ואז פגשתי את אחד הרוצחים – פרי סמית'. האיש הזה, שנראה כמו כל איש דרומי אחר, שינה לי את החיים. כלומר, אני שיניתי לי את החיים, אבל בזכותו.

זה אני באחת מהחליפות היפות שלי. אה, וזה סמית'

אני לא אגיד שהתאהבתי בו. אחרי הכל, באותן שנים הייתי מעורב רגשית. אבל בהחלט היה בו משהו. אני חושב שאנחנו דומים – שנינו מהדרום ולשנינו היה קשה. בהתחלה הוא לא סמך עליי, אבל הפעלתי את כל המניפולציות הרגשיות שאני יודע להפעיל – ותאמינו לי, אני אלוף בזה – ובסוף זה עבד. האיש הזה נפתח אליי ובילינו שעות ביחד בתא שלו בבית הסוהר.

הוא חשב שאני מחבב אותו. דאגתי להציג בפניו את החזות האוהבת שלי. אפילו דאגתי לו ולעמיתו לרצח לעורך דין ראוי, שייצג אותם כהלכה ודאג לדחיית התלייה שלהם שוב ושוב. החזות הזו, האוהבת, התאימה לי כמו צעיף לבן לכובע שחור. הייתי כל-כך משכנע בדמות הזו, שאני בעצמי התבלבלתי לפעמים. אבל רוב הזמן פשוט התרכזתי במטרה – שהייתה, כזכור, לכתוב את הרומן הלא-בידיוני הראשון ולהיות יותר מפורסם ממה שהייתי קודם לכן.

זה הצליח. העמודים נערמו זה על גבי זה, והפרסום שלי הלך וגבר. הבעיה הייתה שהסמית' הזה פשוט לא היה מוכן לספר לי מה קרה בליל הרצח. אני חייב להזכיר שחיבבתי אותו, אבל זה כבר היה מוגזם. הוא גם לא רצה למות. ואני כבר כל-כך הייתי מוכן לסיים את הספר ולזכות בתהילה. אז הגברתי את רמת המניפולציה. זה עבד. רוצחים, אפילו אם הם אינטיליגנטים כמו סמית' שלי, לא ניחנים בראייה המדוייקת שלי, שפולחת ישירות ללב האדם.

ואז הוא מת. הייתי עצוב. לא בכל יום זוכה אדם כמוני לראות איש נתלה. זה באמת היה לי קשה. אבל המסיבות, תכניות הטלוויזיה, חיקו של הגבר שלי ובעיקר האלכוהול השכיחו ממני את כל זה. זו הייתה תקופה די מעניינת, מה שקרה אחרי שהספר – שנקרא "בדם קר" – יצא לאור. אבל גם על זה אני לא אספר לכם.

ועכשיו, כמה משמח, יש עוד סרט עליי. האיש שמגלם אותי – פיליפ סימור הופמן – באמת עושה עבודה מצויינת והאנפוף שלו מזכיר אותי מאד. ואני גם אוהב את הסצינות של המסיבות, שבהן כולם רואים עד כמה הייתי מסמר הערב. בכלל, אני חושב שהסרט תפס אותי בצורה כל-כך מדוייקת. לי יש בעיה עם הסרט משום שקשה לי להבין למה שמישהו ירצה לבלות איתי שעתיים. אבל אני מניח שאנשים שלא מכירים אותי, ישמחו לשמוע על האיש ששינה את פני העיתונות. חוץ מזה, אני יודע לעשות מניפולציות רגשיות כל כך יפה.

נכתב במקור עבור מגזין "חיים חדשים"