מזמן מזמן כתבה איילת, מהטובות שבבני האדם (ואין כאן טיפת אירוניה), על סלידתה מהסרט "סין סיטי". שווה לקרוא את הפוסט כולו, אבל הנה תקציר לעצלנים: הסרט מציג סטריאוטיפים נמוכים של נשים. או שהן חצי עירומות וטיפשות או שהן חסרות אונים. "כל הסיפורים מסופרים מנקודת המבט הגברית, בקולו של גבר, על גברים נלחמים בגברים על כבודן של זונות וזונות בפוטנציה". מזמן מזמן אני רוצה לענות לפוסט ההוא, ואף פעם אין לי כוח. אולי עכשיו, כשאת רוב הסרט כבר איני זוכר, זה הזמן הנכון. אז בתחילה: כן. הסרט מציג דמויות נשיות פלקטיות וירודות של נשים. למעשה, הוא ניגש למלאכה הזו מתוך דבקות ומסירות מרשימות. הנשים כולן הן זונות או חסרות אונים או שתי האפשרויות גם יחד, בהקצנה שהיה ניתן לקרוא לה פרודית לו לא היתה כה רצינית. להגנת הסרט, ראוי לציין שגם דמויות הגברים לא זוכות לייצוג מחמיא. הם כולם פסיכופטים, אלימים, וקבורים עמוק בתוך מערכת נורמות עתיקה ומעופשת, שגורמת להם לבחור ב"דבר הנכון" תמיד, גם כשזה מסתיים במותם. מצד שני, הם עדיין גיבורי הסרט הזה, והדבר הנכון הוא הדבר הנכון, ומותם אצילי. ובעצם, זה לא קו טיעון מעניין במיוחד. לא בגלל שאין בו ממש – המודל הגברי של סין סיטי הוא אבסורד בכסות אקדח – אלא בגלל שמעקב בלעדי אחר דינמיקת ייצוגי המגדר של הסרט פירושו וויתור על הסרט כולו, על ההקשר שחולש על הייצוגים המגדריים הללו, והופך אותם למשהו אחר, מעניין בהרבה. "סין סיטי" מבוסס על קומיקס באותו שם של פרנק מילר. הוראתה של המילה "מבוסס" כאן אינה רחבה כב"מבוסס על סיפור אמיתי". הסרט כל כך מבוסס עד שהוא כמעט קומיקס, עד שהבמאי לא הכין סטורי-בורד, ופשוט השתמש בקומיקס המקורי. מי שראה יודע שהתוצאה מדהימה. הבמאי, רוברט רודריגז, הצליח להכניס את קוביות הקומיקס לסרט. לא באמצעות גרפיקת מחשב זולה, אלא באמצעות שוטים מדויקים. הוא לקח את מדיום התמונה הנעה, ומבלי לשבור אותו לרגע החזיר אותו לימי הסטילס. אם לגלוש קצת מהנושא, נדמה לי שרודריגז הצליח לתפוס לגמרי את משמעות "הרגע הפרגננטי" של לסינג. לסינג טען שאמנויות כציור ופיסול, אמנויות מרחב, שתופסות רגע אחד בזמן, יכולות לגעת בשטף הזמן באמצעות ייצוג של רגע פרגננטי. רגע שבין פעולה לפעולה, שמשתמעת ממנו הפעולה הקודמת, ומשתמעת הפעולה הבאה. לאוקון ובניו, רגע לפני הרגע שאחרי. חלק ניכר מהשוטים בסרט תופסים רגעים כאלה, ומותחים אותם על חשבון הפעולה עצמה. למרות כל מה שקורה בו, חלק ניכר מהסרט הוא סטאטי. הדמויות עומדות זו מול זו, עומדות זו מעל זו, עומדות זו ליד זו. עומדות. מתכוננות לרגע הבא. ואם לחזור לנושא, סין סיטי אינו רק עיבוד של קומיקס, הוא מעין מימוש קולנועי שלו. קומיקס אינו רק מדיום אמנותי. הוא נושא עמו קונוונציות מסוימות, שאחת מהן היא האפשרות להגזים. קומיקס יכול להציג גיבור, שנפגע מעשרות כדורי רובה וממשיך ללכת. אולי זו ירושה מעידן גיבורי העל. כך או כך, אנו מתירים זאת. בכל עיבוד קולנועי אחר היו מרככים את הסצינות האלה, והופכים אותן לריאליסטיות יותר. לא בסין סיטי. הקומיקס של מילר שונה מהבחינה הזו. מילר לוקח את הפילם נואר, ומעביר אותו לקומיקס. המעבר הזה הוא לא מעבר חלק. מילר מקצין דמויות והתנהגויות, מקצין את חוקיות העולם ומקצין את הקוד המוסרי, שסביבו חג כל זה. הקומיקס סין סיטי הוא עיבוד של ממש, שמותח את עולם הפילם נואר לתוך קונוונציות קומיקס, ומחדד אותן אד אבסורדום. מכאן שהסרט סין סיטי הוא סיומו של מהלך אינטרטקסטואלי כפול: ז'אנר קולנועי שהפך לקומיקס, וחזר לקולנוע. אבל הסרט לא מחזיר את הקומיקס של מילר למקורותיו. בעצם היותו עיבוד כה מדויק של הקומיקס, הוא מציג את המהלך של מילר לראווה. שוב אין לנו קומיקס מול ז'אנר קולנועי (הקומיקס של מילר מול הפילם נואר), ואנחנו לא יכולים להצדיק את ההגזמה בקונוונציות הקומיקס. עכשיו עומד הפילם נואר אל מול סרט, אל מול דמות פניו, במראה עקומה וברוטלית. אני לא חושב שהסרט הזה שוביניסטי. אני אפילו לא בטוח שהוא קובע עמדה מוסרית של ממש. הוא סרט ריק, מהבחינה הזו. אבל לא ריק לגמרי. כי מהלך הציטוט הכפול הזה לא רק "חושף את התחבולה" הסגנונית, ומראה עד כמה סגנון מסוים הוא פרי קונוונציה, הוא גם חושף את התחבולה האתית. פילם נואר אינו רק קומץ שוטים אפלוליים ו-ווייס אובר של בלש ממורמר, הוא מכיל בתוכו גם תפיסה אתית-חברתית (ששאולה בעצמה, נראה לי, מהאבירות החצרונית). כאשר הסרט אומר "כל זה רק סגנון", הוא אומר זאת גם לגבי אותה תפיסה אתית/מגדרית/חברתית. כל האבירות המעושנת והממורמרת הזו, כל הנשים מגודלות המחשוף, פשוט מצטלמים נהדר בשחור לבן.

1. "כשאמות אוכל לחיות בשקט" ("כשאמות" של להקת פורטרט, מילים רון רוזנפלד)
2. ז'ורז' פרק כתב סיפור שנקרא "הסיפור על האיש שצייר אקוורלים והורה לעשות מהם פאזלים" (סליחה על ראשו של הקורא תומר בשל הכפילות). תמציתו של הסיפור היא "ברטלבות' החליט יום אחד שחייו יאורגנו בשלמותם סביב פרויקט ייחודי שלהכרחיותו השרירותית לא תהיה כל תכלית זולתו-הוא".
3. אם משלבים את הראשון והשני מקבלים את ספרו האחרון והמצויין של קניוק "הנעדרת מנחל צין" (הוצאת ידיעות אחרונות). מן העטיפה: "בתו של איש עסקים עשיר, פלמ"חניק לשעבר, נעלמת במדבר. היא מביימת את היעדרותה וגורמת למשטרה לחשוב שנרצחה בידי בדווי כדי שתוכל להיות נוכחת בהלוויתה שלה".
4. הגיבורה של קניוק יוצרת פרוייקט שאין בו תכלית מלבד קיומו. המטרה המוצהרת שלה היא להיות נוכחת בהלוויתה, אבל הפרוייקט עצמו הוא פרוייקט שמטרתו היא האין – למחוק את קיומה של גיבורה. וכולם משתתפים בפרוייקט; קניוק מכניס לריקוד המשוגע הזה את כל המכניזמים שמהם מורכבת המדינה. אבא שהוא פלמ"חניק, חבר של הרבה "סחבקים", שנותנים אחד לשני טיפים כדי להתעשר. אימא שהיא ניצולת שואה, נוצרית, מוסלמית, ששכלה כבר שני בנים, שהם האחים המתים אך ההו-כה-נוכחים של הגיבורה. משטרה שעושה הכל כדי לסגור תיק. תקשורת שאוהבת לתייק כל פרשה תחת כותרת – ונותנת לפרשה הספציפית הזו את השם המופלא "הנעדרת (המסכנה) מנחל צין". שמאלנים שאוהבים להאשים ימניים, וימניים שאוהבים להאשים ערבים. שפה של יומיום, שפה של תנ"ך ושירים של פלמ"ח.

כל אלו פועלים לשווא. הם פועלים לקראת מטרה שאינה יכולה להתקיים.

5. במובן שנהוג לכנותו רדיקלי, מדובר ברעיון פמיניסטי. העולם הפטריארכי המונהג בידי הפאלוס הוא עולם מוכוון מטרה, כך טוענות האחיות הצרפתיות (כל אחת במילים המופרכות שהיא בעצמה המציאה). העולם הנשי, כך הן אומרות, הוא עולם של ריבוי, של נזילות, של דברים שמסתבכים בתוך עצמם, שמולידים את עצמם, כפי שבחורה אחת, בתו של איש עשיר מהפלמ"ח, מולידה את עצמה רק כדי להרוג את עצמה.

וכך הבחורה הזו, שיודעת את כל החוקים הנכונים, מפעילה את העולם רק כדי שישתתף בפרוייקט הקטן שלה. כמו ילד שמוצא בובת מריונטה, והוא אינו יודע את התנועות הנכונות, והוא מושך בחוטים רק כדי לראות את התנועה עצמה, ללא כל ניסיון ליצור מימיקה של התנהגות אנושית. (ובאקדמאית, זוהי הכורה, ששולחת התפרצויות סמיוטיות לא ברורות, ממולמלות, אל הסדר הסימבולי ההגון והטוב).

למרבה המזל, גם הפמיניסטיות לא יוצאות נקי מהסיפור הזה. הגיבורה שלנו היא בחורה נטולת נקודת ג'י. וכך, הגוף הנשי, הגוף המתענג, שאמור לייצר את כל הפלא הנשי הטהור הזה, שהוא חף מכל פשע חשיבה גברי, הוא במקרה הספציפי הזה גוף שאינו מתענג לעולם, גוף שאינו אורגזמי.
6. בספר הזה יש אלמנטים של "בודריאריות קלאסית". הפעולה המיותרת של כל זרועות הביטחון והישראליות חושפת את עצמה. כמו בסדרת ה"מטריקס", גם אלו שניתקו מן המטריקס מסתובבים עם חורים שחורים כעורים, שנוצרו לאחר שניתקו ממקור ההזנה שלהם. החורים השחורים האלו, כמו הפעולה המיותרת, מנכיחים את מקסם השווא, שעליו בנוי הכל.

אבל בסרטים (יותר מאשר מקריאה בבודריאר עצמו) המחשבה בורחת לכיוון ישות טרנסדנטלית אשר מפעילה את הכל, יישות שעומדת מאחורי המטריקס. היישות הזו, נדמה שיש לה מטרה. היא רוצה להשתיק את התינוקות בעריסות, כדי שהיא תוכל להמשיך ולעשות את מעשיה באין מפרע.

בספר של קניוק אין יישות כזו. אין שום תכלית מאחורי המטריקס, רק חזרה נוספת אליו. הבחורה הזו רוצה לברוח מהקיום הישראלי שלה, רק כדי שתוכל שוב לעלות לישראל, ולבחור לעצמה את האלמנטים של הישראליות שהיא אוהבת.
7. כך שאם מסדרת הסרטים (ומבודריאר) יוצאים בתחושת פרנויה קשה, מהספר יוצאים בתחושת שמחה. אי אפשר לברוח מהמטריקס, אבל היי, אם תתאמץ תוכל לשנות את התוכנה שבה אתה נמצא. (אני חושבת שבאקדמאית זוהי הזרה של ההזרה). תענוג.