תגית: שירה

מעין

בעקבות עלעול במעין, ספרות שירה אמנות רעיונות, גליון חורף 2005-6

זה לא שיר זה
רק כתוב ככה כדי שתכניסו אותי
בשעריכם

אתם
שאוהבים לכתוב טרייזינשטאט
ושיער ערווה
באותו המשפט

בגללכם אני רוצה ללמוד כימיה אורגנית
כדי שכשהמהפכה תבוא
אני אשאר
ואתם
לא

סינונים

בעיקרון רציתי לחכות עד שמיטל תכתוב משהו, אבל אחרי האשרי של אתמול לא יכולתי להתאפק. אשרי כתב על ה"תעקיף" – בספרי לימוד בספרות, לצד איזה שיר מופיע תעקיפו, מעין וריאציה מרושעת ודלה בעברית פשוטה.

למשל:

"אם בלילה ירדו דמעותייך/ את השמחה שלי אבעיר בשבילך כמו צרור תבן/ אם ירעדו עצמותייך מקור/ אכסה אותך ואשכב על אבן/ אם תרצי לצאת בריקודים/ על המיתר האחרון שבי אנגן בשבילך/ אם תחסר לך מתנת יום הולדת/ את חיי ומותי אני אתן לך/ אם תבקשי לחם או יין/ מן הבית אצא כפוף/ ואמכור את שתי עיני/ ואביא לך גם יין גם לחם". (על פי "ניגון עתיק" לאלתרמן)

בהתחלה יכולתי לחשוב רק "מה?" ארוך ומעומעם. אחר כך, זעם. אחר כך זה כבר התחיל להיות סתם עצוב, וקצת מעניין. ראשית, יש לשאול מדוע בעצם יש צורך במקור, לצד התעקיף? שנית, אם התעקיף מהווה מעין תרגום לעברית דלה מודרנית, מה זה אומר על המרחק בינינו לבין העברית ההיא, שבתוך פחות מחמישים שנה נעשתה לנו מין "היבּרוּ-סקְסוֹן" (בנובו-היברישיזם, כמובן).

ואולי גם זו לטובה. הנה, המציאו לנו ז'אנר. שני הכללים היחידים בו הם: שמור על משמעות המלים והמשפטים שבטקסט המקור, ופשט אותם. ואז, לפתע, אני חושב שאפשר להשתמש בתעקיפים האלו. להבין באמצעותם מהו היברו-סקסון ומה נובו-היבריש, מאלו תבניות הסתלקה העברית, ובמה היא עוד מדשדשת.

אבל אז הוביל אותי האושר הקטנוני הזה להביט שוב בדוגמא של אשרי, ולראות שלא רק תרגום מילולי יש לנו כאן, אלא ז'אנר מורכב בהרבה. האם יצרן התעקיף, למשל, דאג במיוחד לחרוז "תבן" ו"אבן" – מעין מוקש זיכרון (או "הד" בנאו-אקדמיזם) לשיר המקורי – או שזה פשוט יצא כך? והאם "לחם או יין" מתחלף במקרה ב"גם יין גם לחם"? במלים אחרות, ז'אנר ז'אנר יש כאן, ולא סתם "תעקיף".

ואז חשבתי שאם כבר התעקיף קיים, וכבר שחט את המקור בצלמו, מדוע בכלל ללמוד שירה. ואחר כך חשבתי מה מרמז התעקיף על האופן שבו משרד החינוך (ואולי "העם") תופס שירה, וכיצד יש ללמד אותה. ואחר כך חשבתי על שירה, וכיצד נותר לנו ממנה רק זיכרון רחוק, הד בתעקיף, שמלמדים כי "מוכרחים ללמד". ואחר כך חשבתי עוד, והיה לי התעקיף כמין קואן. ואני מסתבך והולך, והולך ומסתבך.