קצר על כתם

אם יראוני ציור ואומר ציור יאמרו ציור
אם יראוני פסל ואומר פיסול יאמרו פיסול
אך אם יראוני שיר ואומר שירה יאמרו כתיבה יוצרת
אם יראוני שיר ואומר שירה יאמרו כתיבה יוצרת
מתוך גיליון מספר שתיים של כתם

יש נטייה כזו, בקרב האנשים שמדברים, לדבר סרה בשטף כתבי העת לשירה ולספרות שהחלו לצאת לאחרונה. אני לא אוהבת אותה. כמו שהמקום הזה מעיד, אני חושבת שדבר, כדי שיתקיים בשדה התרבותי, צריך שידברו אותו ועליו. ולכן, כל כתב עת לשירה, ויהיה זה רחוק מטעמי ככל שיהיה, הוא מבורך. וכתם אינו יוצא דופן בכך.

יתרה מכך, מעיון בגיליון השני ניכר כי ליבם של עורכי ויוצרי כתם נמצא במקום הנכון. כלומר, הם אוהבים שירה, הם להוטים לגביה והם סבורים שמה שיש להם לומר הוא חשוב ושונה מכל מה שנאמר כיום. ואני מעריכה את זה.

בעלטת / אמיר גלבע

אם יראוני אבן ואמר אבן יאמרו אבן.
אם יראוני עץ ואמר עץ יאמרו עץ.
אך אם יראוני דם ואמר דם יאמרו צבע.
א ם י ר א ו נ י ד ם ו א מ ר ד ם י א מ ר ו צ ב ע .
מתוך כחולים ואדומים, הקיבוץ המאוחד. מבוצע גם על ידי פוליאנה פרנק וחוה אלברשטיין.

ובאמת, ייתכן שלא הייתי אומרת דבר, לולא ייצרו במערכת כתם מטאפורה כל כך מושלמת לסוג העשייה בעיתון שלהם. קחו, למשל, את הפראפזה הנ"ל. כתם נראה, אם תרצו, כמו עיתון שנעשה בידי אנשים שמכירים את המשוררים שראוי להכיר (גלבוע), בוחרים את אחד השירים הברורים והבוטים ביותר שלו (בעלטת), ואז משתמשים בה בבוטות נוספת לצרכיהם (ראו ציטוט). קשה לחשוב על אמירה שירית-פארודית צעקנית יותר מהשימוש של עורכי כתם לשיר הזה.

והקו המערכתי הזה ניכר לאורך הגיליון כולו. 16 עמודים מחזיק הגיליון ושישה מתוכם מוקדשים כולם לאמירה הפשוטה: המצב על הפנים והאנשים האמונים עליו מחמירים אותו אף יותר. זו אמירה חשובה ונכונה, אבל אפשר להניח שהיא הובנה, ואפשר להתקדם הלאה. כלומר, איזה טעם יש בפרסום התכתבות עם לאור שמוכיח את לאוריותו או בפרסום מודעת אבל על הכתיבה התל-אביבית שמתכנסת בבאצ'ו וטובעת בצער?

אני חושבת, יהודה ויזן ועודד כרמלי, שהפרה הקדושה כבר נופצה וחלקיקיה מפוזרים ברחבי העיר, טובעים באספרסו על מצע עלי בייבי. הגיע הזמן להתקדם אל מעבר לקו ה"פחחחח" אל המהות האמיתית, אל האלטרנטיבה שאתם מציגים. אני כמעט בטוחה שיש לכם כזו.

פורנו – הפרוייקט

אני רוצה לדבר רגע על ויכוחים על פורנו. בויכוחים על פורנו יש דינמיקה מעניינת, שכמובן לא מתרחשת רק בוויכוחים על פורנו אלא גם בוויכוחים על דברים עקרוניים אחרים, אבל בפורנו, בגלל שזה נושא שמלהיט אותי בקלות, אני מזהה אותה יותר בקלות. והדינמיקה הזו קוראים לה: זהה גבולות גזרה.

ואני אסביר: לרוב האנשים שאני מכירה אין דעה מוצקה וחד משמעית בנושא. הם יכולים, למשל, להיות נגד פורנו, אבל להתעצבן על פמיניסטיות שחוברות עם דתיים כדי להכחיד אותו מן העולם. או שהם יכולים להיות בעד פורנו, אבל להיגעל מכל הפמיניסטיות שמנסות לעשות אחד כזה בעצמן כדי לשבור את חוקי המסולקנות+ציפורנים-שיער . בקיצור, העמדה שלהם לא חד משמעית, ולכן הם קודם מזהים את עמדת הדובר מולם – גבולות הגזרה – ואז קובעים את עמדתם ביחס אליו. למשל, אם הם מזהים שעומד מולם איש שמרני שחושב שצריך להכחיד את הפורנו כי הוא משחית את נפש הנוער הרכה, מייד הם ייצאו להגנת הפורנו כאילו הם לפחות מפיקים בלוס אנג'לס, וימהרו להעביר נושא כשהאיש ידחוק אותם אל פינות שלא נעים להם לדבר עליהן: ניצול, אונס, שחיתויות כספיות וגו'. אם, לעומת זאת, הם יזהו מולם חובב פורנו שחושב שהכל כשר והוא לא מבין על מה המהומה, הם ימהרו לצטט מחקרים ועדויות על הדברים הרעים, ויתחמקו כמיטב יכולתם כשהוא יאמר להם צנזורה וכוח השוק. ובגלל הדינמיקה הזו אפשר לשמוע את אותם אנשים אומרים דברים הפוכים לחלוטין בכל פעם שהם מדברים על הנושא עם אנשים שונים. ואני יודעת את זה כי זה קורה גם לי. ובכל פעם אני רוצה להימלט מן הדינמיקה, לגבש לי תפיסת עולם סדורה, ובכל פעם מישהו מגיע עם איזה "גרון עמוק" או קתרין מקינון ומשבש לי את המחשבה. אז החלטנו שנושא כזה – עסיסי ולוהט – הוא הנושא הראוי ביותר לפרוייקט. שנסו מותניכם כותבים וקוראים כי רגע ההכרזה מגיע: פרוייקט פורנו. כל מה שתוכלו להעלות על הדעת: מחשבות על סרט הפורנו האחרון שראיתם, הרהורים בעקבות מאמר, הסברים מלומדים לחיבתכם לאסיתית+אנאלי+כושי או אנקדוטות משעשעות על סצינת הפורנו הישראלית. הכל. עד 20.3 למייל של ההם או שלי או של איתמר.

מעין ומערבון

בשבוע שעבר הושק רשמית גיליון מספר 3 של כתב העת לשירה "מעין" ושל כתב העת לקולנוע "מערבון". נכון להיום הם נמכרים ביחד תמורת 17 ₪ (שעת עבודה אחת בשכר מינימום) בפיצוציות ובבתי- הקפה המובחרים סמוך לביתכם.

אין לי מושג בשביל מה צריך עוד כתב עת לשירה. המוטו של כתב העת מעין הוא שמילים הן לא סתם, המילים יש להן משמעות בעולם האמיתי, בעולם שבו מפציצים את עזה ונלחמים בלבנון ולא רק בעולם מנותק של מילים ובגלל זה שם כתב העת הוא שם של בחורה. בשביל להיות כתב עת שלמילים שבו יש משמעות, נדמה לי, שהייתה צריכה להיות הרבה יותר בחירה בעריכה. בגיליון שמכיל 76 משוררים ואמנים, יותר מחצי מהם בפרסום ראשון, הבחירה הזו לא לגמרי קיימת. פה ושם מצאתי הברקות כמו השיר "13 מילים על אהבה" של ליה מאור או כתיבה של אנשים שאני מכיר כמו אריק חיות מלהקת ריר (שהשיר שלו מאוד הצחיק אותי) דבר שהפך את העיון במעין לסוג של שיטוט בשכונה. בסופו של דבר, מעין הוא כמעט כמו אתר אינטרנט לשירה (עם תוספות של פרוזה, מאמרים ואמנות) ונדמה שחלק ניכר מהמשוררים בו נאספו מתוך "במה חדשה", ובשביל זה לא צריך עיתון צריך דף אינטרנט שיקשר אל השירים שמוצאים חן בעיני עורכי העיתון.

לעומת מעין, מערבון הוא עיתון מעולה שיש לו סדר יום ברור ומקום בדיון המקומי על הקולנוע. הסיבה הראשונה היא שפשוט אין כאן אף כתב עת לקולנוע שיוצא באופן סדיר למעט גיליון הסינמטק, והגיליונות של האוזן השלישית. הסיבה השנייה היא שלאנשי מערבון יש מה להגיד על קולנוע, על דרך העשייה שלו, וגם ידע כדי להאיר על קולנוע מהעבר. בכל גיליון יש מאמר אחד שהמטרה העיקרית שלו היא לעורר פולמוס על העשייה המקומית. בגיליון הראשון כתב יהושע סיימון מאמר על שיטת מימון הסרטים בישראל באמצעות קרנות הקולנוע וטען שהדרך הזו מכתיבה סרטים מבוססי תסריט המאופיינים במבע קולנועי ואידיאולוגי דל. בגיליון הזה מנהלי הקרנות עונים על הטענות. בגיליון הנוכחי הבמאי ארי ליבסקר טוען שבהרבה מקרים אין צורך במפיק או במילים שלו " מפיקים הם אנשים של ניירת שרשמו חברת הפקה, ובעידן שבו לכולם יש מצלמה ותוכנת עריכה אין צורך אמיתי במפיקים". אני כבר מצפה לגיליון הבא ובו תגובות של המפיקים הבולטים לטענות האלה (מבטיח להשתדל להקדיש את הפוסט הבא לדיון הזה). מעבר לזה, מערבון משמש אלטרנטיבה לחלק גדול ממה שנכתב בנושאי קולנוע באתרי האינטרנט השונים ובעיתונות. לא תמצאו בו הימורים על האוסקר או ביקורות סטנדרטיות על קולנוע עכשווי כן תמצאו בו מאמר ישן של הקולנוען עמוס גוטמן ז"ל כשהיה בכיתה י' על סאטיריקון או מאמר על סרט מוקומנטרי מעניין של אדומי* שהביקורות לא התייחסו אליו, או תרגום של מאמר על הסרט הלבנוני בוסטה ודרכי המימון הייחודיות שלו.

זה לא מקרי שמהגיליון הראשון לשני מערבון תפח כמעט פי שניים. אני די גרוע בהימורים, אבל במקרה הזה, אני מוכן להמר שמערבון ימשיך לצאת לאור ולהיות משמעותי בחיי הקולנוע בישראל הרבה אחרי שאף אחד לא יזכור מי בדיוק הייתה מעין.

פורסם גם בבלוג של אורי בר-און