השיא הכסוף

"לא דעיכתה האיטית אל תוך הכלום, אלא דווקא התגלמות השיא של תופעה מסויימת – היא כבר סיכומה ושירת-הברבור שלה."[1] זו המסקנה אליה הגיע שמשון לוי בהתבוננו בחמותו צועקת על אשתו. אחרי הויכוח החריף – לקנות מדיח כלים[2], כן או לא – שהתפתח לריב מכוער השוזר דמגוגיה זולה עם הקנטות אישיות, תוך פינוי הכלים מהשולחן, המשיך לפתח מר לוי את הרעיון. לימים סיפר על כך בראיון[3]: "אז הבנתי שההוצאה-לפועל בצורה המרשימה ביותר של כל רעיון, זרם, מופע, תשוקה, תנופה, חזון וכיוצא באלו, היא-היא המיצוי השלם שלהם, ולכן גם סופם, בזבוזם המושלם בתוך המציאות." בתשובה לשאלת המראיין, כיצד הבחין בכך, אמר מר לוי שההתגלות היתה קשורה לאלימות המילולית מצד אמא של אשתו, שהגיע אותה הפעם לשיאים שלא ידע כמוהם. "אתה מבין?" אמר[4] "לשיא, מעבר להיותו ביטוי של מקסימליזציה של דבר-מה, יש את התכונה הבוגדנית לגרום לנו, בחוויתינו, להרגיש ש'הנה כך זה הולך להיות לנצח'[5]. זו האינטנסיביות האכזרית של העניין. ואכן כך הרגשתי אז, מול אשתי וחמותי, ומיד הבנתי שנתפסתי לאשליה, שדווקא תחושה כזו בה נראה לנו שמצב מסויים ימשך לנצח, מצביעה על שיאו של תהליך, והרי שיא, מעצם טיבו ומהותו, הוא עניין זמני בעליל: דווקא מצב של שיא חייב להשתנות, ובמהירות!"

את המשך התיאורמה עיבד, כאמור, מר לוי תוך פינוי והדחת כליו. משם היתה קצרה הדרך לפירסום ספרו, "הנמר והחתול"[6], ולפתיחת הקליניקה שלו לטיפול במצבי שיא[7]. "אני לוקח את הפציינט ומסביר לו שהוא טועה," אומר לוי[8], "מסביר לו שדווקא תחושתו, הרעה בדרך כלל[9], שהמצוקה שהוא נקלע אליה תימשך לנצח, שאין דרך לצאת ממצבו השפוף – דווקא היא סימן מובהק לתמורה קרובה!" וזה עובד? שואל המראיין. "לא, ודאי שלא. להגיון אין כל השפעה במקרים כאלו – מה שקובע זו רק החוויה החיה."

הקליניקה נסגרה אחרי כשלושה חודשים, וההפסדים על דמי השכירות, בתוספת עלות הוצאת ספריו, הביאו את לוי, כיום גרוש, לפת לחם. ביומנו הוא מוצא לנכון להכריז שצדק: הריבים בין חמותו וגרושתו אכן התמעטו, ולבסוף כמעט שפסקו; ואילו הוא עצמו, כיום, כשהוא מרגיש בטוח שלעולם יחיה עני וערירי, הוא יודע שההרגשה הסובייקטיבית הזו אינה אלא הביטוי לשיא המסכנות שלו, שיא שיעבור בקרוב.
-

[1] זכרונות וסיפורים – יומנו האישי של שמשון לוי, הוצאה פרטית, חיפה, 2000, עמ' 24.
[2] כנראה תוצרת הארץ.
[3] "מי אתה מר לוי?" מאת מיקי ברייט, מעריב, מוסף "היום", 31.6.85.
[4] שם.
[5] על תחושת "כך-זה-הולך-להיות-לנצח" ראו גיימס, וויליאם, החוויה הדתית לסוגיה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1949, עמ' 249-281.
[6] הנמר והחתול, הוצאה פרטית, חיפה, 2000, 209 עמ', 89 ש"ח.
[7] רח' טרומפלדור 56, חיפה – לא להגיע ללא תיאום מראש.
[8] לעיל.
[9] "אנשים הלוקים במצב-שיא חיובי לא באים לטפל בזה," אומר לוי "וחבל." – שם.

דרשה חילונית קצרה

"רק בדממה, המילה"
(מתוך "הבריאה של אאה" אורסולה ק. לה גווין)

השממה נחוצה לעיר כפי שהדממה נחוצה לקול. מהי עיר אגדית, אם לא עיר המוקפת שממה עד אין קץ? מהו קול אלוהים, אם לא קול שסביבו דממה עד אין קץ?

ככל שקטנה השממה, כך קטנה האגדיות של העיר. ככל שקטנה האגדיות של העיר, כך מתערבבת השממה שמחוץ באגדיות שבפנים. אולם כשחודרת השממה אל תוך גבולות העיר, היא איננה עוד הדבר הכביר, המאיים והבלתי מובן שהייתה בחוץ. במטאמורפוזה שהיא עוברת תוך חציית השערים, היא משילה את אגדיותה שלה, והופכת לשקר.

הסוציולוג מקס וובר קרא לזה הסרת הקסם מן העולם והטיל את האשמה על הרציונליזציה של הקיום. אבל האמת היא שרציונליזציה במובנה הזה, הטכנוקרטי, איננה אלא צורה אחת מני רבות של כיבוש השממה.

האדם העומד אל מול פני השממה הוא צליין, צייד, סוחר, הרפתקן ללא ברירות. עטוי במסתורין של הקיום עד אין קץ. אדם בעיר אליה חדרה השממה מפחד הכיבוש, מכיר אותה לרוב כשקר, כפחד, כשיעמום. הוא נעשה קטנוני, נטול עוז רוח, קמצן ברגשותיו. אם ברצונו לחיות בעוצמה רבה, שומה עליו לבחור לכונן מחדש את השממה. עליו ליצור שתיקה גדולה בכדי שיוכל לשמוע שוב את קול היקום המדבר דרכו ואליו, בחידות שאת מרביתן לעולם לא יפתור.

(הנביא וולפסון – דרשות נדרשות לכל דורש)

שתי הערות קצרות

1.

יש לי תיאוריה. אני לא בטוח עד כמה היא מדויקת – ההיכרות שלי עם התרבות הישראלית העכשווית הצטמצמה פלאים – אבל היא נראית, לעת עתה, ככזו. וזה די עגום.

בכל תרבות מתקיים יחס כלשהו בין חדשנות למסורת. השוו את מחזאיה של יוון הקלאסית למודרניזם המוקדם או לרומנטיקה. אלו שואבים מתוך אותם סיפורי-על טרגדיות שונות לחלוטין, ואלו מנסים לייצג עולם חדש בצורות חדשות. המטוטלת הזו, נדמה לי, נוטה שוב לכיוון המסורת.

תרבות הקאברים הזו, שנהייתה לנו, אולי, משגשגת על מיני תופעות שנהוג לקבץ תחת "פוסטמודרניזם", ובהן, בעיקר, הפחד לנפנף בערכים אסתטיים כלשהם (ולא סתם כל הערכים האסתטיים שלנו הם פוליטיים). אבל היא גם זוכה לתדלוק נדיב מכוחות כלכליים, בצורה שקשה לדמיין שהתקיימה בעבר. ומתוך פחדנותם, מהניסיון שלהם להרוויח בסיכון זעיר ככל האפשר, נולדת לנו כאן, כל יום מחדש, התרבות הישראלית העכשווית.

מזל שנכנסתי היום לקרוא טור של בן כספית על ג'קו. נכנסתי בעיקר כדי להתעצבן על ב.כ., והתעצבנתי, קשה שלא, אבל גם גיליתי את הקשר בין "אנשי השנה בבידור", ג'קו אייזנברג, "כוכב נולד" ו"טדי הפקות". מזל שנכנסתי. אחרת לא היתה לי דוגמא.

2.

אני לא יודע אם בשדרות רוטשילד יש עדיין את תערוכת התקשורת המדהימה של אורנג'. עשרות מטרים מצופים בתוכן שיווקי כל כך תוכני, כל כך שירות לציבור, עד שעיריית ת"א לא ראתה לנכון לבקש מהחברה לשלם עבור התצוגה.

זה מדהים גם בגלל שהמילה "אורנג'" בקושי מופיעה. לא צריך מלים, הכל ממילא משומן בשחור וכתום. בקרוב, אם ירצה השם, יספחו באורנג' גם את הצבע הכתום, כשהוא לבדו. מיתוג מושלם, כפי שמיתוג צריך להיות, כמו בספרי השיווק שעל מדפי המנכ"לים שלכם, כמו בהמלצותיו של כל גנרל טוב במלחמה על הקוגניציה. שיווק באמצעות מטונימיה.

וזה מדהים כי זה ממחיש מי הם מלכי העולם הבאים – האנשים שכתבו את ספרי המחזור שלכם. בורחס כתב פעם שכל אינטלקטואל נאלץ לתמרן מתישהו בתוך שיחה בין שתי נשים שמתווכחות איזו מילה יפה יותר: "moon" או "luna". כך גם האנשים שכתבו את ספרי המחזור שלכם. ראו את התערוכה הזו, היא שלהם, כל חרוז וחרוז ממנה.

רשומה זו פורסמה גם ב"חברים של ג'ורג'"