תגית: ספרות

"טה-דה!" –מעשה נבלה פובליציסטי ופחד לטנטי

אני רוצה לדבר קצת על הטור החסר והמקומם ממש של גון בן ארי בשבעה לילות, "חוק סופרים סתם" , שיוצא נגד חוק להגנת הספרות והסופרים. (אין לינק, אבל בטח ייצא לי להקליד את רובו בציטוטים). הוא חסר בגלל הטיעונים החלקיים שהוא מעלה, הכמעט מיתממים, ומקומם ממש בגלל הטכניקה הרטורית שהוא מגייס למענם.

מה שאומר בן ארי הוא זה: מהחוק נפגעים הסופרים הצעירים, הלא מוכרים, שספריהם לא ייקנו אלא במבצע. לפיכך המגנים על החוק, לא במקרה, הם הסופרים המוכרים והאהובים שירוויחו מהעדר מבצעים קורצים, כי קוראים יקצצו בהוצאות על ספרים ויקנו רק אותם. על כך הוא מוסיף שלושה פיתרונות אפשריים: א. לאפשר לכל סופר לבחור אם להשתתף במבצעים. ב. להחיל את החוק רק על הספר השלישי ומעלה של כל סופר. ג. להוריד את המס על רווחיהם של סופרים.

עד כאן להצגה יבשה, ואם לא סימפטתית אז לפחות הוגנת, של עיקר הדברים. על החצי הראשון של התזה (המבצעים פוגעים בסופרים הצעירים), אין לי עניין להתווכח, בעיקר כי אני לא חשוף לנתוני ההוצאות וה"דעה" שלי תהיה בעצם תחושת בטן, מושכלת יותר או פחות. אבל מהפיתרונות שהוא מציע קשה להתעלם ובעיקר מהראשון. "כל סופר צעיר יוכל להחליט, בכל רגע, אם הוא מוכן להיכלל במבצעים או לא". נו, באמת. את הטיעון הזה אפשר להביא נגד כל חוק עבודה ("כל סבל יוכל להחליט, בכל רגע, אם להיכלל בתנאי החוזה שלא מעניקים לו ביטוח בריאות"; "כל עורך חדשות יוכל להחליט, בכל רגע, אם להצטרף לכלי התקשורת שלא משלם 150% בשבתות וחגים אלא משכורת גלובלית"). יכול, אבל באיזה מחיר? לא הסבל, לא עורך החדשות, ואני מניח שגם לא הסופר יוכלו לעמוד איתן מול גוף שמתנה תנאים דרך החוזה, כמו שאותו גוף לא יכול לעמוד איתן נגד כל מתחריו שמתנים תנאים דרך המדף.

על הרעיון של החלת החוק מהספר השלישי אין לי כל כך מה לומר, מטוב ועד רע (על פניו זה נשמע הגיוני, אם אותו חצי הראשון של התזה נכון). הצעה להוריד מס תחזור במשורה אחר כך, אבל באופן כללי בלי קבוצת לחץ פוליטית היא לא הרבה יותר ממשאלת לב בשיחת סלון.

כל מה שכתבתי עד עכשיו היה כורח בל יגונה, אקספוזיציה, לדיון באופן בו בן ארי כותב את מה שהוא כותב. אתגבר על הדחף לעשות במאמר קריאה צמודה ממשפט למשפט, ואשתדל להתרכז בדברים שהפריעו לי בעיקר:

"כבר שנים שדרישות התפקיד לסופר ישראלי כוללות: 1. מייקרוסופט וורד 2. מערכת עיכול אוטרקית. אין מה לאכול. האדם היחיד בארץ שאוכל תוך עיסוק במקצוע הנקרא ספרות הוא מיקי בוגנים."

מהקביעה שכל מה שצריך סופר ישראלי הוא מייקרוסופט וורד אני מתעלם, למרות שכמי שיש לו דרכון ואופיס אני יכול בינתיים להעיד אחרת. ההמשך הוא הרלבנטי. הוא כולל שלושה אמצעים רטוריים מושכי לב: הגזמה מילולית ("אין מה לאכול", בעוד שבפועל יש), הגזמה פיגורטיבית ("צריך קיבה אוטרקית", צירוף פיגורטיבי בפני עצמו [קיבותיהם של הסופרים לא שונות מקיבות אחרות, ולא מייצרות את התוצרת החקלאית שהן צורכות וכו'], שמנסה לומר אף הוא שיש צורך לדעת להסתדר בלי אוכל, מה שכאמור לא נכון) וחידוד לשון (היחיד שמתפרנס מ'ספרות' הוא בכלל לא סופר אלא ספּר). הגודש הזה בא להעצים, לצבוע ולהמחיש היגד פשוט: לסופרים קשה להתפרנס. כל השאר הוא כמו שירה קונקרטית, לשון בלי רפרנט, לשון שמפנה אל דבר שלא קיים בעולם (העדר אוכל, קיבה אוטרקית, אפס סופרים שמסוגלים לאכול בזכות עבודתם). זה מינון בעייתי.

אחר באה שטיחה של המצב כמו שהוא רואה אותו, בו השפה חפה מניסיונות להעביר למעלה ממובנה המילולי.  בן ארי מספר שלאחרונה הוציא ספר, ויש הערת סוגריים: "גילוי נאות: הספר יצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר. גילוי נאות יותר: זה לא משנה". חזרנו למופע הזיקוקים הרטורי. למה זה לא משנה? למי שמעורב בפרטים ברור שזה לא רק משנה אלא מכריע, כי ההוצאה עומדת בחוד החנית של ההתנגדות לחוק הסופרים, כמו כותב המאמר. אם זה לא משנה, לשם מה הגילוי הנאות? יש סיבה. מעבר ליציאה כדי חובה כי למעשה זה כן משנה, ברגע שמציבים את שתי האמירות האלה זו כנגד זו (גילוי נאות, גילוי נאות יותר) ההקשר מוסט מחדש; מהיענות לצורך אתי עברנו למעין פרודיה על אלו שחושבים שיש כאן צורך אתי. הקריצה היא מהעין של בן ארי אל הקוראים שמסכימים איתו, (או שעדיין מתאוששים ממטחי הפסקה הקודמת), מעל ראשם המהוגן של אותם דורשי-גילוי-נאות-מהוגנים. אלא מה, מרוב פעלולים קשה לשים לב שגם המהלך הזה לא נתמך בנימוק א-רטורי: אין למה, זה פשוט לא משנה.

אני מדלג לשלב הפיתרון (שבלעדיו הטור העיתונאי לעולם אינו שלם): "אני יודע שאני סופר צעיר, כלומר מעניין לכם את התחת, אבל יש לי רעיון: כל סופר יוכל להחליט בכל רגע, אם הוא מוכן להיכלל במבצעים או לא". הקשב נתון בעיקר לאותה מראית-של-התנצלות שהיא בעצם התרסה קוצרת רווח בתחילת המשפט, והוא כבר ממשיך: "טה-דה! מה? לא? צודקים. זה פשוט מדי כדי להיות חוק ישראלי". אחר כך יש עוד שני זיקוקי "טה-דה" (או ליתר דיוק צלילי טה-דה), שמעבירים אותנו מההצעה הראשונה לשנייה וממנה לשלישית.

וזה הרגע המרגיז באמת. בעולם האקדמיה נהוג לנסות ולתקוף את הרעיון שאתה מציג, או להציג אותו תוך התמודדות עם ביקורת אפשרית. אם האקדמאי הגון, יש לכך בעיקר אפקט מהותי של כוונון ושיפור התוצר ומעט רווח רטורי מעצם ההתנצחות, ממשית או מדומיינת ("ניתן יהיה לטעון כנגדי…ואולם אין בכך בכדי …"). כאן השימוש הפוך באופן קיצוני: יש פינג-פונג רטורי של ויכוח, במנותק לגמרי מתוכן. הקורא הלא ביקורתי (כמוני בקריאה ראשונה) הולך שבי אחרי המהלך: המבנה של קפצון רטורי יחד עם "חיסרון" מהלל ("פשוט מדי כדי להיות חוק ישראלי", שהופך ל"הגיוני מדי כדי להיות חוק ישראלי") פועלת להפליא.

אחר כך כל המאמר משתנה ונכנס אליו יש מאין מושא ביקורת חדש: "במקום לנהל מאבק ממשלתי בחנויות הספרים, ניזכר בעושק האמיתי: הממשלה. זו שאליה הולכים 49% מההכנסות של כל סופר". גם האי המבודד הזה של ליברליזם כלכלי לא בא למגרש הרעיונות בידיים חשופות, אלא עם נבוט רטורי. זו הפסקה העוקבת: "טה דה! מה, לא? טוב, צודקים. אם הסופרים לא ישלמו מיסי עתק, מי יכסה את שכרה של לימור לבנת כשהיא נאבקת בשבילם? טה-דה!"

המאמר הסתיים. אולי אני מיושן, אולי זה כי אני לא רואה המון טלוויזיה, אבל אחרי משפט כזה אין לי שום יכולת לשפוט את הדברים לפי תומם. אני כולי בתוך ה-"טה-דה". כשמנפים את המטח הזה מהטענות עצמן לא נשאר המון, ומה שנשאר הרבה פחות מרשים. באשר לשאלת חוק הספרים, אין לי דעה מוצקה אם הוא "טוב" או "רע". הנטייה שלי היא לתמוך בו, אבל אני נשמר ממנה בשבע עיניים כי אני חושד בה שהיא שם כדי שהלב יהיה במקום הנכון. השאלה היותר מעניינת היא איך ולמה כבשה הספרות את אייקון האיכות והחינוך. למה רק עליה צריך להגן? איפה החוק להגנת הקולנוע והקולנוענים, הכוריאוגרף והכוריאוגרפים? או בעולם המושגים של בן ארי: למה שהעושק המרכזי ייתן הקלות מס דווקא לסופרים? קטונתי, אבל הסילבוס של "כל ישראל קבצן הוא" של דרור משעני נותן כמה תשובות מאלפות, באדיבות משרה ובליבאר ועם כמה חידודים ייחודיים להקשר הציוני-עברי.

אבל יהיה זה שקר לתת לדברים להצטייר כאילו אני כאן על טהרת הסקרנות החקרנית. המאמר הזה קומם אותי כי הוא נוגע בעצב חשוף, אידיוסינקרטי לחלוטין: הוא נוגע לשימוש בשפה. אני אדם עם אצבעות קלות על ההדק. באתי מבית של פרסומאים; הייתי ילד שנון; בתיכון עשיתי הון חברתי מירידות מושחזות על אחרים; וגם בסדנאות כתיבה, ההערה הנצחית כלפי היתה שהשפה שלי גבוהה מדי, מסובכת מדי, מתיפיפת מדי. המאמר הזה, ובכלל לא מעט מסגנון הכתיבה המגזיני-עיתונאי (לא בחדשות, זה צריך פוסט נפרד), הוא תמונת תשליל מבחילה של כל מה שאני חושש ממנו: כתיבה נוצצת, כישרונית להפליא, עתירת משחקים, אפקטיבית, אבל בסופו של דבר ריקה.

כאן, מהשחפת, בעליית הגג

אני לא בטוח שהיום הייתי מצליח לקרוא את יוליסס. קראתי אותו פעם, בצבא. ישבתי עם שני הכרכים, ההוצאה הישנה, במשך שלושה חודשים, עובר מכרך א' להערות השוליים שנמצאו בכרך ב'. זו היתה קריאה איטית, מתסכלת, אבל יכולתי לה. יכולתי גם ל"אינאיך הלאה" של בקט, שקראתי בסופ"ש שמירות אחד ברמת-דוד. כיום אין לי שמירות ארוכות בצבא או לילות בהירים שלפניהם אין דבר מלבד ימי תיכון, אבל הזמן הוא לא באמת מה שהשתנה. הוא חסר, כדרכו, ונמצא, בדרכו, כל הזמן. הפנאי, הפנאי הנפשי, חסר ממנו.

עוד אחזור לזה.

[]

אפשר לדמיין ציר פשטני שעליו ניתן למקם כל יצירת אמנות על פי קריטריון אחד – המידה שבה המוען שאף להתאים את היצירה לקהל הנמענים. זו פשטנות איומה, ואני יכול להעלות לפחות שלוש הסתייגויות חריפות, אבל היא גם יעילה, לפחות לצרכי הפוסט הזה. כי, לפחות בחלקה, מידת התובענות של כל יצירה נובעת מהציר המדומיין והבעייתי הזה, וכי נראה לי שרגילים להתייחס אליו במובלע גם כקריטריון שיפוטי-אסתטי כמידת ה"מסחור" של היצירה.

הציר הזה נוח, ואפשר למקם עליו בקלות יחסית יצירות שונות, אבל הוא כמובן בדוי לחלוטין. ראשית, "קהל הנמענים" הוא מונח יפה, אבל הוא מסתיר את השאלה באלו נמענים מדובר. יצירה תמיד מותאמת לנמענים מסוימים, במידת מה, ולא תמיד אתה, הקורא, הוא הנמען שלה. מה גם שיצירות רבות, אולי רובן, לא מותאמות במכוון לקהל מסוים, והן פשוט נוצרו מתוך תפיסה אמורפית, כללית, של מה "נכון" ו"יפה". גם המונח "ממוסחר" לא מתייחס באמת ליצירה שמותאמת לקהל נמענים, אלא ליצירה שמיועדת לקהל גדול ובעל תביעות נמוכות. וכמובן, יצירה יכולה להיות תובענית עבורך גם אם אתה הנמען האידיאלי שלה.

אבל אם נניח לזה רגע, ההפשטה הזו גסה מספיק בשביל להיות מעניינת. בקצה אחד של הציר אפשר למקם בנוחות את יצירות הנוסחה, היומית, רומן הטיסה, ובקצה האחר אפשר למקם את היצירות האוטיסטיות הגדולות של תקופתנו, את פיניגנס ווייק, את בקט המאוחר, את מרינה אברמוביץ. ואחרי שממקמים את כל אלו, אפשר לזרוק לרגע את הציר, ולתהות כמה מרומני הטיסה, נניח, ואלו חלקים מהם, נוצרו כנוסחה מחושבת, ואילו חלקים מהם נוצרו פשוט מכיוון שהאדם שיצר אותם היה, ובכן, טיפוס לא מעניין כל כך. כלומר, כמה המחבר היה מותאם לנמען, שופר אלמוני של התרבות שיצרה אותו ואת הספר שלו. ואפשר גם לתהות לאלו נמענים התכוון ג'ויס, ולאיזה סוג קריאה חתר בקט, ואיך כל אלה היו חלק מהפריחה האזוטרית של המודרניזם. וכל זה מגניב מאוד.

ההפשטה הזו מתפרקת בעיקר משום שהיא מתוארת מהכיוון הלא נכון – מהאופן שבו היצירה חוברה. מהכיוון של הקורא, של הנמען, ההפשטה עדיין רלוונטית. מבחינתו, יש ערך לשאלה עד כמה היצירה מותאמת לו. כמה מעצמו הוא ימצא בה, ומתי הוא ימצא בה כל כך הרבה מעצמו, עד שהיצירה תפסיק להיות מעניינת.

[]

יש בזה משהו, לא? אני לוקח ספר חדש ליד, וחלק מההתרגשות היא מכך שאני לא יודע מה אני אמצא בו. לא יודע במובן העמוק. זה לא קורה עם כל ספר. זה לא קורה לי עם ספרי עיון, זה לא קורה לי עם מותחני ריגול, אבל עם "ספרות" כן. אני יודע שעד שאעבור מספר עמודים, לא אוכל לדעת אם הספר הוא חבר שלי (כהגדרתה המצוינת של עדיה), ואם הוא חבר, אם הוא מסוג החברים שאני רוצה ויכול לשמוע כרגע. וקל לי, יחסית, לסווג כך ספרים. יש את הספרים שאני יודע מה הם יתנו לי, ויש ספרים שאיני יודע, ושלעתים, בגלל זה, אני חושש לפתוח. יש ספרים שיתנו לי עוד מאותו הדבר, וזה בדיוק מה שאני מבקש מהם, ויש ספרים שישברו אותי לגמרי. יש לה-קארה ויש פינטר.

אז אני לא יודע אם הקריאה לאיטיות היא פשוט התנגדות לשם התנגדות, אבל אני יודע שיש הרבה דברים שניתן להתקומם נגדם בתרבות שלנו, והעובדה שנבחרה דווקא המהירות אומרת משהו. ואני יודע גם שהמניפסט לכתיבה משתהה נראה לי יותר כמניפסט בשבח התובענות מאשר כמניפסט בשבח האיטיות, ותובענות, במקרים רבים, היא רק נגזרת של אחרות.

זה מוזר לכתוב את זה. אין לי שחפת או עליית גג, ורוב המשוררים שפגשתי היו רחוקים מאוד ממה שהייתי מכנה גאונות. רחוקים מאוד. אבל אני מזדהה עם הקריאה ליצירה תובענית, ואני מזדהה אפילו עם עבודות ה-Long Duration של אברמוביץ. לא בגלל שכל יצירה תובענית היא גם יצירה מתגמלת, כמו בגלל החשד שיצירות מתגמלות הן גם יצירות תובעניות, לפחות במובנים מסוימים. ואני מרוצה מזה שישנה אברמוביץ ששמה שערי ענק לפני היצירה שלה, שערי הסיפור-שלא-נגמר כאלה. זה עושה אותי אופטימי.

בציר המדומיין ההוא, של התאמה לנמען, נראה לי שאברמוביץ עובדת בעיקר עם עצמה ולמען עצמה. ואתה יכול לקחת בזה חלק, אם תרצה, אבל אתה לא חייב. כנ"ל ג'ויס, כנ"ל בקט. אני מרוצה מהם, גם אם אני לא בטוח שאוכל לחלוק עמם שוב חדר. וזו, בעצם, הנקודה שפתחתי בה. אני לא יודע אם העולם באמת נעשה מהיר יותר, אבל שינוי כלשהו התרחש, לפחות עבורי, והוא קשור למהירות פחות מכפי שהוא קשור לפנאי נפשי. בגיל מסוים, עם לחצים מסוימים, קל יותר לחפש יומית. אפשר לשקוע לתוך "יוליסס", מנסיון, אבל פשוט יותר לראות את "מצ'טה". ואיכשהו, לוקח לי יותר ויותר זמן להתחיל לקרוא את הפוסטים בבלוגים האהובים עלי, ואני עובר יותר ספרים לפני שאני מעז לפתוח ספר כבד, שאולי יהיה מתגמל ואולי לא.

ובעצם, כל זה הוא סוג של הערה בשולי הפוסט של קרן.

אומרים לנו שיש סקס! אחר

יש.

אבל הוא מתקיים במרחב שחושב אחרת על בני אדם. וכיוון שהמרחב הזה חושב אחרת על בני אדם, הוא חושב אחרת על מגדר. וכיוון שהוא חושב אחרת על מגדר, הוא חושב אחרת על מערכות יחסים, על דיאלוגים, על דינמיקה ועל התרחשות.

וכן, גם על ספרות. על מה שמכווין אותה, מה שמנביע אותה, על ההיררכיה הפנימית שלה, התכנים שאליהם ומתוכם היא מרפררת, והמושאים שאליהם היא עורגת.

*

אז איך ניתן, בכלל, לומר שיש ספרות אחרת (שיש סקס אחר)? האם ניתן לומר כי ישנה פריזמה מסוימת, תחתיה משתבר המיינסטרים לזרמים קטנים וצייתניים, ומנגד עולם שלם של תוכן אלטרנטיבי, המתרחש מחוץ לפריזמה הזו – תוך מחויבות מינימאלית בלבד לסדרי העדיפויות שלה, לקריטריית האיכות שלה, לרעיונות שלה בדבר "חשוב", "רלוונטי" ו-"קאנוני"?

קודם כל, יש:

http://www.mannazone.org/

ויש:

http://www.torquerebooks.com/

ויש:

http://trickster.org/speranza/

ויש עוד (גם תכנים שעוסקים במיניות וזוגיות הטרוסקסואלית יש, אני פשוט לא קוראת אותם).

*

"אם יש סקס אחר הביאוהו לכאן ונדעהו."

האופן שבו האחרות הזו מסומנת ומקוטלגת הוא הסמן החשוב ביותר שלה. לדוגמה-

כך נמכר הספר הראשון ב"סדרת האדמיניסטרציה" של מאנה פרנסיס (ראו קישור ראשון) באמאזון:

http://www.amazon.com/Mind-Fuck-Manna-Francis/dp/1934081086

בדף: רשימת בקורות, ספרים שנרכשו לצד הספר על ידי קוראים אחרים, ספרים שנרכשו לאחר רכישתו, דיונים רלוונטיים, דירוג הצרכנים… ולבסוף:

רשימה קצרה המעמידה את הספר על רקע תמטי, ורשימה קצרה המעמידה את הספר על רקע גנרי.

Mind Fuck של פרנסיס, רומן אירוטי ופסיכולוגי המתרחש על רקע עולם דיסאוטופי, זוכה להיות צאצא לאחד מכמה ז'אנרים / לעמוד על רצף של אחת מכמה אפשרויות תיוג וחיפוש. בזמן נתון.

כך הוא נתפס (וככזה הוא משווק) בעולם התוכן שעליו הוא מאוכסן כרגע.

זהו, לצורך ההשוואה, אחד מדפי הדלישס של הסדרה (שנשמרה 189 פעמים):

לכאורה, לא הבדל מהותי.

גם אמאזון וגם המקטלגת האקראית בדלישס ממיינים את סדרת האדמיניסטרציה כיצירה גנרית. שניהם, לצורך העניין, מסמנים את הטקסט כיצירה בעלת תכנים הומוסקסואליים (סלאש/gay בדלישס; המקבילה של Gay & Lesbian באמאזון). תגיות אחרות מוסרות אינפורמציה הניתנת במסגרת עמוד היצירה, כמו שם המחברת (author), או אורך היצירה (length) שבמקרה הזה נאמד במילים (K = 1,000 מילים).

אבל רק לכאורה, מפני שבשיטת הקטלוג הזו מסתתרים שני הבדלים מהותיים:

  1. הפלטפורמה שעל גביה היא מבוצעת. הגלישה בדלישס, ומוקדם יותר ב-LJ, אפשרה לחפש לא רק לאורך אלא גם לרוחב. Mind Fuck חומק אפוא מהתבנית הגנרית שאליו מכניס אותו אמאזון, ומתמיין אוטומטית תחת כל תגית או אסופת תגיות שאותן בחרה shaggy (במקרה הזה) להכניס אליו. תחת שיימק בכלא המגדרי, הפנטסטי, שאליה הוא מוגבל מכורח הסוגה שלו, הוא זוכה לבוא בחברת יצירות ממבחר ז'אנרים, אורכים ואופני מחשבה.
  2. Screw Harry! All we care about is the sexy Potions Master!

אז מה פירוש התגיות הנזכרות לעיל?

D/s = קיצור של Domination/submission. טקסט המסומן בתגית D/s הוא טקסט העוסק ביחסי-שליטה, או כזה שיש בו אלמנטים של יחסי שליטה.

Dubcon = קיצור של dubious consent. טקסט המתויג כ-dubcon הוא טקסט שבו אחד הצדדים מקיים יחסי-מין שלא בהסכמה מלאה (בשכרות/תחת איומים/תחת השפעת סמים/מתוך אילוץ… וכיו"ב).

Bondage = כבלים/קשירות. טקסט המתויג כ-bondage הוא טקסט המתאר יחסי-מין תוך שימוש בכבילה פיזית כלשהי.

NC-17 = לקריאה מגיל 17 ומעלה בלבד.

כל הנ"ל לא רק שהם יופמיזמים לתכנים קונקרטיים יותר (ובמקרים מסוימים- מכבסת מילים לתוכן יותר בעייתי), התיוגים הללו מעידים על היפוך תפקידים מסוים:

האקט המיני – במקום להיות אספקט מוצנע בתוך מכלול הפעולות השגרתיות שמבצעים הגיבורים – מוצב בשורה אחת עם הז'אנר, האורך, התקציר (לדוג': genre: intrigue), כצוהר לגיטימי להציץ מתוכו ליצירה הספציפית הזו, ולתוך מכלול יצירות נוספות המקוטלגות תחת אותה תגית.

*

>>> REWIND

כשרק התחלתי לבחון את האפיונים הייחודיים למערכת הסיווג של פאנפיקים, יצאתי מתוך הנחה שמדובר באוסף תארים המנסים להתחקות בצורה מיטבית אחר התוכן. קטגוריזציה כתחליף לתקציר; העלאה באוב (גישוש אחר הטקסט בסונר-מילים) במקום ניסיון לשייך אותו שיוך גנרי.

הנחתי שיש מבנה-על:

פאנדום ==> שיפ ==> אורך ==> ז'אנר ==>… וכאן נתקעתי. ואני נוטה להאמין שגם חלק גדול מהפאנדום טרם המצאת הLJ והתגיות.

הטעות שלי הייתה להניח שהסיווג (באשר הוא ישנו) הוא סיווג היררכי. עץ הנטוע בקרקע וממנו מתפצלים ענפים ועופאים. פרוזה. מתורגמת. שעוסקת ב-

אבולוציית התכנים (רק לכו והעיפו מבט בטקסטים המאוכסנים בכל אתר ואתר) מספרת את סיפורו של הסיווג האחר הזה. מאתר המסווג לפי כותבים, לאתר המסווג לפי כותבים, כותרים ותמות, לרשימת דלישס, המאפשרת לקורא הישר למיין תכנים רלוונטיים על פי כל גחמה תחת השמש.

לא עץ, אלא ריזום – כלומר פקעת, שמתוכה בוקעים שורשים המסתעפים מעלה, מטה ולצדדים. זה מעל זה, זה תחת זה וזה לצד זה.

כך נראה אתר פאנפיקים טרם תקופת LJ:

הספרייה האיליאנית – http://www.iolausianlibrary.org/

כך נראה אתר שהוקם לאחר מתקפת התגיות:

The Spander Files – http://spanderfiles.com/contents.html

וזו רשימת דלישס מוצלחת:

http://delicious.com/silviakundera

FFW >>> (או: ילידים עם צמות USB)

הפקעת לא מתחילה במקום אחד ולא מסתיימת במקום אחד. להיפך: עצם קיומה תלוי ביכולת שלה להתקיים כגוף מודולארי שהיצירות בתוכו מקיימות יחסים אינטרטקסטואליים האחת עם השנייה.

מ-oblivious!Snape ל-pining!Harry ל-in-denial!Snape ל-jealous!Harry (המילה שלפני סימן הקריאה נועדה לספק אינדיקציה מסוימת לטיב הדמות/פאנפיק/אירוע/תוכן שמופיעים לאחר סימן הקריאה). הרפרור הזה קיים בכל הרמות: מבנית (five!things fics, 20things!fics), מגדרית (החל בסלאש ופמסלאש וכלה באינטרסקסואליות, טרנסקסואליות, genderfuck, genderswap), מינית (כל אקט מיני תחת השמש) וגנרית.

*

הטקסטים והמערכות מהן ניגשים לכתיבה על מין (או לסקס כאלגוריתם חיפוש אחד מיני רבים) הם צנטריפוגיים.

הסקס לא מבודד כאידיאה בשום נקודה: לא במערכת הסיווג, לא ביצירה עצמה, ולא בתוך הקהילות (הרבה מהן פטישיסטיות במובהק) שעוסקות בו. הוא חלק ממכלול של אלמנטים.

מצד שני- בעייתי לדברר את ה"שמש" הזו בטקסט המנסה לתאר אותה. ההתייחסות מחייבת נקודת פתיחה ונקודת סיום, ‫בעת שהמדובר הוא ברצף שאין בו פתיחה ואין בו סיום: אם תרצו, מרשתת. ‫נקודות מסוימות דולקות, נקודות מסוימות מהבהבות ודועכות, אבל כל מקום טומן בחובו פוטנציאל להגיע כמעט לכל מקום אחר.

זאת ועוד: היכולת למצוא טקסט על ידי האלגוריתם:

100K => דרמה => M/F => יחסי אבות ובנים => מין רגיל

אבל באותה מידה למצוא אותו באמצעות האלגוריתם:

M/F => יחסי אבות ובנים => מין רגיל => דרמה => 100K

יוצרת טקסט שונה לגמרי.

ראשית היא משנה את סדר החשיבות המסורתי של האלמנטים בטקסט. במקום לקבוע כי המשתנה החשוב ביותר בהוצאה של יצירה מן הכח אל הפועל הוא X או Y, היא פותחת את הבחירה (במה אני רוצה להתמקד ככותב/מה אני מעוניין לקרוא?) בפני ציבור הקוראים והכותבים.

כמסתבר, הרבה פעמים הפריזמה הזו היא פריזמה של מערכות יחסים וסקס. בנקודת התפר הזו, משמשת מערכת הסיווג גם כלשון חדשה המלמדת על טיב הטקסטים.

אנגסט, פלאף, שמופ, dark!fic, נון-קון, insecure!Y, bottom!Y, כולם מונחים אשר – בתוך הקונטקסט המקורי שלהם (כסמנים המספקים אינפורמציה במערכת סיווג) – מוסבים על מנת להנהיר את טיב ואופי היצירות, בפרט בתחומים הבאים:

  1. האטמוספרה השוררת ביצירה (בפרט במה שנוגע לטיב מערכת היחסים)
  2. כיצד מתפקדות הדמויות ו/או אילו פונקציה הן ממלאות בתוך הקשר הזוגי/מיני

PAUSE II

מערכת הסיווג הזו אופיינית לשלוש זירות ספרותיות, הגם שבכל אחת מהן היא לובשת פנים אחרות. פורנו (ויזואלי וטקסטואלי) => ספרות מעריצים <= הרומן הרומנטי.

בשלוש המדיות הללו מסייעת מערכת הסיווג לבסס קשר ישיר יותר בין ספק התכנים לקורא/ת צופה הפוטנציאלי/ת, בשלושתן מחדד השימוש בה את הקשר בין מדיום למדיום, ובשלושתן- את מעמדו של הקורא/צופה ביחס לתוכן.

איך זה נעשה?

יחס לנרטיבים: לא בכדי ניתנים כל המדיומים הנ"ל לסיווג בשיטה מבוססת-ריזום. כולם חולקים תכונה אחת משותפת והיא הסתמכות (הרבה מעבר למקביליהם הגנרייים) על שורת נרטיבים ומטא-נרטיבים1 מודולאריים. כמה דוגמאות מתחום הפורנו:

- שליח פיצה תמים נקלע לאורגיה סוערת. (גבר לא מנוסה/אורגיה)

- קאובוי מסוקס מזיין את נערות החווה התמימות. (גבר מנוסה/נערות תמימות)

- דומינטריקס מרושעת מתעללת בעבד נרצע. (דומינטריקס/עבד)

וכן (למשל):

- מטא נרטיבים מתחום ה-BDSM (שליטה באמצעות רדוקציה של הנשלטת / השתעבדות = התמסרות / ירידה לצורך עליה, וכולי)

לעומת נרטיבים מז'אנר הרומן הרומנטי:

- בתולה זכה נחטפת על ידי שודד-ים/ויקינג אכזרי

- המבקש לנקום את רצח אביו

- ולו (שודד-הים הויקינג) אחות יפה הפוגשת באקראי את אחיה של הגיבורה ממערכה I

- השניים מתאהבים ונולד להם בן ש-

עבור לנרטיב(ים) מתחום הפאנפיקשן, שבד"כ מתיך בין השניים:

- בתולה זכה וצייתנית נחטפת על ידי שודד-ים אכזרי ודומיננטי

- וכו'.

צופה הפורנו – כמו קוראות הרומן הרומנטי והפאנפיקשן – נכנסים לעולם מערכה שהכללים בו נתונים מראש. ובדיוק כפי שצופה הפורנו מודע לכך שהאקטים והסיטואציות בהם הוא צופה, על כל מה שמשתמע מהאופן בו הם מתרחשים, מתנהלים בהתאם לסצנריו נתון2, מודעות גם קוראות הפאנפיקשן וגם קוראות הרומן הרומנטי לכך שכל סיטואציה מתנהלת, לרוב, בתוך (ומתוך) סט מובנה של ציפיות. כיוון שכך, די ברמז – בתגית בלבד – על מנת לכונן את הלך הרוח הנחוץ להבנת הטקסט.

דוגמה מוצלחת לבידוד וכינון של אחת התגיות הנ"ל:

במקור: http://community.livejournal.com/sentinelficfind/453980.html

מרגע שהוסכם על הפאנדום ש-too dumb to come in out of the rain!blair הוא תגית מכוננת (a thing), יכולה המגיבה בsentinel fan fiction finders לבקש מחברותיה להפנות אותה ליצירות העוסקות בתמה; מנהלות הקהילה יכולות לסווג יצירות ובקשות להמלצות על יצירות על פי התגית המכוננת הנ"ל; ניתן לכתוב יצירה העוסקת בתמה הזו וניתן לכתוב יצירה ההולכת נגדה.

כמו שליח הפיצה של הפורנו, או הTSTL של הרומן הרומנטי.(http://fiction-plots-pacing.suite101.com/article.cfm/characters_that_are_too_stupid_to_live).

ערטול התחבולה: מרגע שהפריזמה בעדה הוא נקרא ומתוכה הוא נכתב שקופה לעין כל, מקבל הטקסט מעמד חדש בשיח של חברת היוצרים.

קיומם של things דוגמת זה שתארה alex51324 אינו מותנה באופן חד-משמעי ביכולת להצביע עליהם בפני קוראות נוספות. קוראות הרומן הרומנטי היו מודעות לקיומה של ה-TSTL הרבה לפני שיכלו לידע בכך האחת את השנייה. ואולם רק קיומה של חברת קוראות, ובפרט: קוראות שהן גם כותבות ועורכות, אפשרה להפוך את הTSTL – את ה-thing – לתגית מכוננת. תגית שעצם קיומה והמודעות לה יוצרת אדוות במרחב הספרותי.

עדויות לכך ניתן למצוא הן במעבר של ספרות הרומן הרומנטי מגיבורות פסיביות ומצוקתיות לגיבורות חזקות ואסרטיביות (לדוג': סדרת bombshell של Harlequin3), והן (ובמיוחד) בזירת הפאנפיקשן- שם ההיזון החוזר בין קוראות לכותבות הוא אוטומטי ואופייני למדיה.

בהקשר זה ראוי לציין כי חלוקת התפקידים היצירתית של חובבות הפאנפיקים משקפת במובנים רבים את הסיווג התוכני:

כל מחברת(שהיא-גם-קוראת) קוראת מבחר מסוים של כותבות; את חלקן היא מכירה באופן אישי ואת יצירותיהן היא עורכת. לרוב אלו יחסים סימביוטיים אך לא אקסקלוסיביים: אותן מחברות תערוכנה את יצירותיה שלה, אך גם של מחברת או שתיים נוספת.

מאגר הטקסטים שאליו הן מתייחסות דומה אך לא זהה.

הטקסט – שנולד בחסות הכלל, ואז מפורק בחסות הכלל – משקף גם את המטען האישי של היוצרת שכתבה אותו, אבל גם ובמיוחד את הרעיונות והשיח של החברה שהנביעה אותו. וכאשר בסקס עסקינן, הרי שטקסט כזה יכול ללמד אותנו הרבה- אולי לא על האופן שבו חברת הכותבות שהפיקה אותו חווה מין בפועל, אבל על הדברים להם היא משתוקקת, על הפנטזיות שלה, ועל מה שמדליק אותה.

וזה ה-Merlin Kink Meme: http://merlinkinkmeme.livejournal.com/

וה-SPN Kink Meme: http://community.livejournal.com/spnkink_meme/4

*

בזירה שבה כל קורא/ת היא בהכרח כותב/ת פוטנציאל/ית ומידת הנראות והחשיפה של היצירות תואמת לא רק קריטריית איכות המוכתבת מלמעלה אלא גם ובעיקר תשוקות ומאווים שמחדירות לתוכה כלל הקוראות, רק טבעי הוא שסקס יככב בראש רשימת הנושאים הפופולאריים.

רק טבעי שהסקס הזה יהיה אחר- אבל אחרות שמשמעה שיקוף. ככל שאנחנו שונות זו מזו, כך גם הסקס שאנחנו עושות, משמעותו עבורנו וההשלכות שלו על חיינו משתנה מאישה לאישה. כל אישה עושה סקס אחר: כל אישה כותבת סיפור אחר.

אומרים לנו שיש ספרות אחרת.

יש.

אבל היא מתקיימת במרחב שחושב אחרת על כתיבה. וכיוון שהמרחב הזה חושב אחרת על כתיבה, הוא חושב אחרת על התרחשות. וכיוון שהוא חושב אחרת על התרחשות, הוא חושב אחרת על דיאלוגים, על דינמיקה ועל מערכות יחסים.

וכן, גם על סקס. על מה שקורה בין שני אנשים (או שתי נשים. או ארבעה אנדוריאנים), מה שמניע אותם לכלל פעולה, העולם הפנימי שלהם, התכנים שאליהם ומתוכם הם מרפררים, והמושאים שאליהם הם עורגים.

 

1 מעקב אחרי נרטיבים משותפים יאפשר, לצורך העניין, להתחקות אחרי שורשיה של ספרות המעריצים הן בפורנו והן ברומן הרומנטי.

2 והייתי רוצה להוסיף ולומר: במיוחד תוך הכרה בעובדה שהתפיסות שמחיל הפורנו על ההתנהגות המינית של הדמויות אינן ריאליות בעליל.

3 http://www.bookstrand.com/catalog/311/harlequinbombshell

4 באתרי הkink meme ניתן לקרוא ולהגיב לprompts: פרמיסים קצרים לפיהם מתבקשות קוראות ה-kink meme פאנפיק קצר. הkink memes, כשמם, מציעים מגוון פרמיסים העונים לkinks אירוטיים, אמוציונליים וכדומה.  

ותודה לקרן, כרגיל.

פורסם לראשונה כאן