אחת התיאוריות החביבות על מרצים לתקשורת היא תיאוריית השימושים וסיפוקים שהמחקר המרכזי בה הוא מחקרם של אליהו כ"ץ ומיכאל גורביץ' משנות ה-70. התיאוריה שייכת למסורת ה"השפעה המוגבלת" וטוענת כי צרכן התקשורת הוא זה שבוחר את המסר שהוא רוצה לקבל מאמצעי התקשורת ואין “מזרק תת-עורי” (עוד צבר מילים תמוה – כלומר, מעטים המזרקים הלא תת-עוריים, הלא כן? – שאהוב במיוחד על מרצים לתקשורת. כשהם אומרים אותו עולה על פניהם חיוך נוסטלגי, על תמימות ואולי על קלות עבודתם של חוקרי התקשורת הראשונים) שבאמצעותו מחדירה התקשורת את המסר שלה . כ"ץ וגורביץ מחלקים את השימושים לארבע קטגוריות עיקריות: שימוש קוגנטיבי (מידע), שימוש אישי (בניית זהות), שימוש חברתי (הזדהות קהילתית) ושימוש בידורי (אה, בידור?). שתיים מתוך חמש זה לא רע (התמונה מכאן. הייתי לוקחת תמונה מהאתר הרשמי – זה הרבה יותר הוגן – לו רק האתר הזה לא היה סגור לאנשים שאינם גרים בארה"ב) ואם תהיתם איך הגעתי למסקנה הזו, אתם צריכים לראות את Weeds (ותודה מקרב לב לגדי שמשון). Weeds, שעשויה בחן שואוטיימי אופייני, היא סדרה שעוסקת באישה מן הפרברים האמריקניים, שבעלה נפטר מהתקף לב ועליה לכלכל שני ילדים, ריינג' רובר, עוזרת בית ובית. כדי לעשות זאת היא מוכרת סמים. שיר הפתיחה הוא מופתי: מזדמזם בקלות, יפהפה למראה ובעל ערך אירוני ששורה על הסדרה כולה. הדמויות הראויות: ננסי, אנדי, קונראד, סיילס, מייגן. עכשיו בספריות הדי.וי.די.
בימים האחרונים יצא לי לראות הרבה טלוויזיה. כשאני אומרת הרבה טלוויזיה, אני מתכוונת למזרק תת-עורי גדול שיצא מן השמיים, החדיר לי מסך לעדשות העיניים, והחל להקרין סדרות טלוויזיה. בימים אלו ראיתי כמה וכמה סדרות; חלקן בשיטה המקובלת של זפזופ ובהייה, וחלקן בשיטה המקובלת השנייה של הקלקה ובהייה. וכך, אחרי שהקרבתי את גופי למדע, הצלחתי להגיע לתיאוריה חדשה, שעדיין נמצאת בבחינה. והיא הולכת כך: אהבתנו לסדרה חדשה נמדדת על-פי שני קריטריונים עיקריים ובלעדיים: שיר הפתיחה של הסדרה ומספר הדמויות בסדרה שאיתן אנחנו רוצים לקיים יחסי מין. אם להזדקק לכ"ץ ואליהו, הרי ששיר הפתיחה מספק את הצורך החברתי ואילו המין מספק את הצורך האישי. שיר הפתיחה הוא בעצם סיכום של "על מה הסדרה מדברת", מעין השער האחורי של הספר, ועליו אפשר לפטפט ליד מתקן המים בעבודה. המין הוא סוג של הזדהות אינסטנט; במקום לחשוב איך היינו רוצים להיות ואיך אנחנו מארגנים את החברה סביבנו, אחנו בוחרים עם מי אנחנו רוצים לשכב וממצבים את עצמנו בקלות, בהנאה וביעילות. וכך, ככל ששיר הפתיחה ראוי בעינינו יותר – כלומר, הסדרה עוסקת בחתך חברתי שקרוב לליבנו – ומספר הדמויות בנות-השכבה גדל, אנחנו אוהבים את הסדרה יותר.
תגית: טלוויזיה
מחאת ההוללים
אני יודעת שזה בלוג ספרותי אליטיסטי וכל הבולשיט הזה, אבל אני מקווה שיורשה לי לחרוג קמעה מהסטנדרט הנוהג כאן לכיוונה של התרבות הפופולרית. ובמילים פחות אקדמיות: כדורגל.
בחודש-חודשיים האחרונים קצת קשה להסתובב באינטרנט העברית בלי להיתקל בכל חור במלחמת החורמה שהכריזו כמה עסקני אינטרנט על חבילת השידורים של המונדיאל. והרי הצעתם: לאות מחאה על העוול הנורא שבגביית כסף בעבור צפייה במשחקי המונדיאל, אנחנו נחרים את חבילת השידורים ונלך לצפות במשחקים בפאבים שרכשו את החבילה. נא באוזן!
אלא מאי, מתברר שהמוני העם לא ממש ששים להיענות לקריאתם של גיבורי מעמד הפועלים ודווקא כן רוכשים את חבילת השידורים, טבין וגם תקילין. הכיצד?
הרשו לי להסביר לכם, גיבוריי החביבים, בחישוב פשוט.
נגיד שאתם גיבורי מעמד פועלים אמיתיים. זתומרת, לא כאלה שכותבים טורים באינטרנט ובמקביל מנהלים חיי בוהמה סוערים, אלא דווקא כאלה שמגדלים ילדים, כלב וכרס. ונגיד שאתם אוהבים כדורגל. ונגיד שיש לכם גם ילד אחד או שניים שאוהבים כדורגל. ונגיד שאתם רוצים להיענות לקריאת הקרב של גיבורי מעמד הפועלים מהאינטרנט. כמה תעלה לכם המחאה הזו?
בואו נחשוב. אבא וילד או שניים הולכים לפאב לצפות במשחק כדורגל. נגיד האבא שותה בירה וילד או שניים שותים קולה. מינימום 25 שקל? נגיד אפילו שאתם ממש ממש חסכנים ומגבילים את עצמכם למשקה אחד בכל יציאה. עדיין, אחרי 12 ערבים תגיעו ל-300 שקל. כלומר למחיר חבילת הצפייה.
אופס, אחרי 12 ערבים לא מגיעים אפילו לשמינית הגמר.
מסקנה – חרם צרכנים על שידורי המונדיאל הוא עסק לרווקים הוללים שיכולים להרשות לעצמם להוציא על בירה בפאב את מה שהם לא מוציאים על חבילת שידורים. אז בבקשה, מצדי תראו את המשחקים שלכם איפה שאתם רוצים ותחרימו את מי שאתם רוצים, אבל אל תנזפו במי שלא יכול להרשות לעצמו להצטרף למחאת הלוקסוס שלכם.