תגית: היסטוריה

ספרות התלונה – תוספת צנועה לפרויקט הסיפור הקצר

הסיבה בגללה איננו משכילים למצוא פיתרון לבעיות כמו הסכסוך היהודי ערבי או העוני, או כל בעיה אחרת המפליאה מכותיה בארצנו דומה מאוד לסיבה בגללה כותבים אנשים סיפורים כמו אלה של עגל- שפילמן וחבריה.

זוהי הסיבה שחרטה קמטים נפוחים מחשיבות עצמית סביב עיניהם הבוהות של אבאמ-נצורים לאין ספור והסיבה שגרמה לאנשי רוח בכל העולם להפנות את תשומת ליבם ואת מלוא כושרם האינטלקטואלי בשלושים השנה האחרונות לשרטוט מדוקדק ואנאלי של כל מה שאיננו אפשרי.

הסיבה הזו היא חוסר חזון ופחד. ואולי ראוי להתחיל בכיוון ההפוך: פחד שמוביל לחוסר חזון.

המאה שעברה הייתה גדולה מכדי להעניק לה כותרות. כל מי שמבקש לאפיין אותה על ידיזרם כזה או אחר של חשיבה חוטא בעיוורון. אולם מה שברור הוא שבמקום כלשהו באמצעה, אחד הדברים שקרו היה שזרם ההשכלה, אותה האמונה המערבית ביכולתו שלהאדם לברוא לו מחר טוב יותר בכוח תבונתו, התנפץ על שובר גלים רעיוני כלשהו.

מההיה שובר הגלים הזה? לא לחלוטין ברור. מלחמות העולם שיחקו בו תפקיד. ההתפכחות הקולוניאליסטית גם היא לא הדירה ממנו רגליה. כישלון הפרויקט הקומוניסטי, שרבים תלו בו תקוות לגאולה חומרית של ממש, היה מכה קשה.

הקטסטרופות הגדולות של המאה העשרים הפחידו אותנו, כתרבות. הן נתפסו ככישלונה של ההשכלה, ככישלונו של האדם החושב. זהו השלב בו עלתה ההגות הפוסטמודרנית על בימת ההיסטוריה האקדמית. הגות שכילתה את ימיה בחזרה על אמיתויות פילוסופיות שהיו נדושות כפי שהיו נכונות. שהיו אמיתיות באותה המידה שהיו בלתי חשובות.

ומתחתלכל האמירות הפוסטמודרניות, מתחת לכל הנפיחות האינטלקטואלית, בצבץ המניפסט המכוער והפחדני של הצייטגייסט: איננו יכולים לדעת מאומה, איננו יכולים לעשות מאומה, איננו יכולים להשיג דבר בעולם, מלבד להזיק לעצמנו ולשכננו. מוטב שנעזוב את הניסיון העקר להבין ולהנדס את עצמנו ואת חברתנו. זה רק מוביל בסופו של דבר למקלחות הגזים.

לא כולם קלטו את הבשורה על פי דרידה ופוקו כפי שהם "התכוונו" אליה. בני אדם הם יצורים שאינם מסתדרים היטב ללא תקווה למחר טוב יותר מהיום והחלק הזה מהבשורה, הדטרמיניזם האיום, עומעם מעט. כך יכלו אקטיביסטיות פמיניסטיות לנסות ולהשפיע על השיח התרבותי בעודן מצטטות את פוקו שהצהיר שבני אדם לעולם אינם משפיעים עליו, אלא לכודים בו ללא תקווה ומושפעים ממנו בלבד. אבל בני אדם רבים הבינו גם הבינו את מה שהפילוסופים שלהם שידרו ממעמקי מגדל השן. הם הבינו שהפילוסופים שלהם אמרו להם שלמעשה אין ערך למחשבה הרציונלית, אין ערך ללמידה, אין ערך לניסיון לחקור ובטח שאין תקווה לבן אדם אחד להבין ולתקשר עם רעו שמעבר לגדר התרבותית או המגדרית.

ומתוך המציאות האינטלקטואלית הזו, עלתה ובאה הדומיננטה הספרותית השלטת של זמננו, ספרות התלונה. בני אדם הסבורים כי הם אינם אלא מריונטות על חוטי השיח התרבותי אינם מסוגלים לעשות דבר מלבד להתלונן על מקומם בו. ולכן זה מה שהםעשו, בקול גדול.

הם התלוננו על אי שוויון בין גזעים ואי שוויון בין המינים ואי שוויון בין המפגר והגאון. הם התלוננו על אי השוויון של בן התרבות המערבית עם בני התרבויות האחרות ואי השוויון של בעלי איבר מין קטן עם בעלי איבר מין גדול. התלונה לבשה צורות ומסכות רבות אבל למעשה הייתה קבועה וניתן אף לנסח אותה כדלקמן: לבני האדם בתרבותנו נדמה שההבחנה ההירארכית בין [הכנס את הקטגוריות שברצונך להתלונן עליהם] היא תקפה, אבל למעשה, היא איננה, וזה ממש נורא שבבורותם בני האדם לכודים בתוך האשליה הזו.

אמרו ולא יספו. לא ניסו ליצור בדמיונם מציאות בה הדברים עליהם הם מתלוננים נעשים כהלכה. לא כתבו ספר מדע בדיוני על כוכב רחוק ומופלא שבו היחסים בין המינים הם מעוררי השראה, לא כתבו פרק לסדרת הטלוויזיה מסע בין כוכבים, העוסק בגזענות או בפיצוץ אוכלוסין או בכל בעיה אחרת. לא עשו דבר מלבד להביע תלונה. לא עשו דבר כיוון שאי אפשר לעשות דבר, אי אפשר לדעת שום דבר,לא באמת. הכל הבל הבלים.

אבל ההבלים הללו, כפי שמודיע גיבורו של רוג'ר זלאזני בסיפורו הכביר והבדיוני מאוד, "ורד לקוהלת", הם מקורו של כל מה שאי פעם עורר בנו השראה. הם שהביאולנו את האיליאדה והאודיסיאה, הם שבנו את הפירמידות, הם שגרמו לנו לבנות טיל מטומטם שהגיע לירח. ההבלים הללו הם מקורן של אמנויות הלחימה הסיניות ושל היוגה ושל המאבק הפמיניסטי וגם, למרבה הצער, מקורן של מלחמות העולם ומחנות ההשמדה שלנו.

אינני מציע שהתלונה איננה דבר חשוב. לתלונה שמור מקום קריטי בכל תרבות שהיא.התלונה היא, במקרים רבים, המוצא האחד לתסכולו של פרט הכלוא במערכת בלתי צודקת. זוהי היכולת של אדם לקום ולהצהיר שמשהו לא בסדר במצב העניינים כפי שהוא. ג'ורג' אורוול, למשל, בילה זמן ניכר מזמנו ככותב פוליטי וסופר, בייצור של תלונות רבות השראה.

התלונה חשובה היא, אבל לא ניתן בעזרתה בלבד לשנות את העולם. לשם כך דרוש חזון. וחזון פירושו בדיון. חזון פירושו החופש להזות הזיה על מצב עניינים שאיננו בנמצא ולהאמין שניתן לקיים אותה הלכה למעשה בעולם. להאמין ביכולת שלנוכחברה לארגן את עצמנו מחדש בסידור טוב יותר, צודק יותר.

והציווי לכתוב על הכאן ועכשיו, לכתוב על מצב העניינים הקיים, הוא למעשה הציווי שלא לשגות בחלומות. שלא לעסוק בדבר מלבד בצורה בה הדברים מתרחשים כעת.

הסופרים, במשך זמן רב, היו שרי הבדיון בתרבותנו. להם ניתן החופש לחלום, לשגות בהזיות, לחיות בעולמות דמיוניים ומוזרים, ולהעשיר את חיי כולנו בחלומותיהם המטורפים. להם ניתן החופש לעשות זאת בדיוק כיוון שלא הם אלה שמחליטים את ההחלטות. חייו של איש אינם תלויים ביצירתו של הסופר או המשורר. לא ישירות. ובתור אלה המופקדים על הבדיון, הם היוו מאגר בלתי נדלה של רעיונות,פרספקטיבות אלטרנטיביות והמצאות.

הציווי החמור לכתוב פוליטיקה הוא הציווי החמור לצמצם את מאגר האפשרויות. זה נעשה מתוך מחשבה על ספרות כמעצבת חברה, כמעצבת מציאות.

זה נכון, היא אכן מעצבת חברה, היא אכן מעצבת מציאות. ודווקא משום כך ראוי לנו לשאול האם אנו מעוניינים במציאות המבוססת אך ורק על תלונות. מציאות המבוססת אך ורק על מה שנראה לנו כאפשרי ברגע זה ממש. תרבות היא, בין היתר, סך חלומותיה. וכרגע, החלומות שלנו קטנים מאוד.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם תפקידה החברתי של הספרות הוא רק לומר "ראו, כך זה. האין זה מגעיל?", או גם לומר "ראו איזה חלום יפה ופרוע, האם הוא אפשרי? למה לא?".

המלצה

ברלין 1945. אישה צעירה הולכת מהר לאורך הקיר. היא משפילה את מבטה לרצפה, בתקווה שלא יבחינו בה. לפתע היא רואה חיילים. לבה עוצר מפעום, והיא מחשבת במהירות את האפשרויות שלה. היא מחליטה להמשיך וללכת. מה אתם חושבים? תודו שדמיינתם יהודיה. אבל לפתע היא מבחינה שהחיילים גרמנים, והיא נרגעת. הופסלה, הזרה. זה הדבר הראשון שעושה הספר הזה, "אישה בברלין", שמתאר את חוויותיה של אישה בשנות השלושים לחייה בברלין של סוף המלחמה, ברלין של תוך כדי הכיבוש. קודם כל הוא נותן זץ חד לתפיסת השואה הציונית. כן, אנחנו היינו הכי מסכנים. כן, ציון גאלה אותנו. אבל קרו עוד דברים במלחמה ההיא. מה אומר? בדרך כלל אני מתקשה להזדהות עם הסבל הגרמני. אני יודעת שהם היו רק אזרחים, שזה "קרה להם". אבל איכשהו קשה לי לתת לזה לגבור על הזעזוע ממה שעשו שליחי העם הזה.

רובע שנברג, ברלין

שינקין פינת שנברג אבל האישה הזו, האלמונית, היא כמוני. בדרך כלל, ספרי מלחמה נכתבים על גיבורי מלחמה או על מסכני מלחמה. לעיתים רחוקות אפשר למצוא בהם את עצמך. אתה מוצא בהם סבל, אתה מוצא בהם מהלכי קרב, אתה מוצא בהם אדם שלא מייצג כלום עבורך. והנה היא, עובדת בהוצאת ספרים. היא לא מתייחסת כלל לבעיית היהודים, מתוך איזו פריבלגיה של האדם הארי. כן, היא ודאי שיתפה פעולה עם הממשל בדרך כלשהי. אבל גם אני שירתתי בצבא. היא פשוט חיה. בברלין המופצצת. היא פשוט נאנסת. בברלין הכבושה. אזהרה: ז'אנר מאוס מעבר לעיקול אגב, אונס. אני רוצה לשאת פה קריאה נרגשת נגד הז'אנר שאני מריחה מעבר לפינה. פמיניסטיות שואפות להשתלט על העולם. פעם הן עשו זאת באמצעות פרקטיקה פמיניסטית שנועדה לסיסמאות ברחובות. ז'אנר הצאי מהמטבח. אחר כך הפרקטיקה הזו שעממה אותן, והן גם נתקלו בבעיות שונות אצל נשים שונות, אז הפרקטיקה איבדה מזוהרה, אם כי נותרה כפרקטיקה דומיננטית אצל חוגים פחות מתקדמים. אז הן המציאו את הפילוסופיה המגדרית. ז'אנר הגוף המעונה. ואז, הן התחילו להצמיד את המילה "מגדר" לכל מילה גדולה אחרת. הסטוריה ומגדר. מדעי המוח ומגדר. פסיכולוגיה ומגדר. משפט ומגדר. הלהיט האחרון הוא שואה ומגדר. ואני רוצה להזהיר מראש: כן, אני יודעת שנשים נאנסו בשואה. הן נאנסו גם במלחמת העולם השנייה. בכלל, אונס נשים הוא מסימני היכר של כל כיבוש. אבל איכשהו, ראשים שפוצפצו כדי לבדוק אם ליהודים – גברים ונשים כאחד – יש מוך במוח נראים לי חשובים יותר. התמקדות נצחית בחוויה הנשית של כל תחום היא לא תמיד יעילה. החיה הנאצית חושפת שינים כשקראתי את "עיין ערך אהבה" הייתי כבר מספיק גדולה כדי לדעת שהחיה הנאצית היא לא באמת חיה. אבל בעקבות הספר הזה התחלתי לשחק את המשחק האשכנזי הידוע: מה את היית עושה בשואה? כיוון שהייתי האשכנזיה היחידה בשכונה בערך (אולי גם בעיר), נאלצתי לשחק אותו עם עצמי. ככה זה, סבונים נשארים סבונים. בכל מקרה, בכל פעם הגעתי לאותה מסקנה – אין לי מושג. זה היה זר מדי, רחוק מדי, גדול מדי, אכזרי מדי, מעורר פלצות מדי. הספר הזה עזר לי גם בזה. כשמבינים את הסביבה התרבותית שבה חיו הגרמנים – היהודים והארים – באותה תקופה, קל יותר להתייחס, קל יותר להתדיין. במיוחד לאור העובדה שהספר מלא באבחנות תרבותיות יפות. ולסיכום, ציטוט "חוץ מזה זו אוכלוסיית המרתפים הרגילה על כיסאות המרתפים הרגילים, שכל הסוגים כלולים בהם, מכיסא מטבח עד כורסת ברוקד. האנשים: בורגנים זעירים ובורגנים גדולים וקמצוץ של פרולטריון" (אישה בברלין, הוצאת עם עובד, תרגמה את זה יפה טלי קונס)

גלגוליה של עלילה: מהסנאט הרומאי ועד פרשת בייליס

"מה נתנו לנו הרומאים?", שואל בבוז ראש החזית העממית של יהודה, בסרט "חיי בריאן". הקושרים שסביבו, מהוססים, נותנים את כל התשובות: דרכים, יין, בטחון, דרכי מים, בידור… מאד לא מרוצה, הוא קוטע אותם: "וחוץ מכל אלה, מה נתנו לנו הרומאים?" את עלילת הדם, בין השאר. וזו אחת מתרומותיהם מאריכות הימים. מאינדה. כוהנת בכחוס

הקשר של הבככנאטים

אחת הפרשות המוזרות ביותר בהיסטוריה הרומאית עולה אלינו מערפילי המאה השניה לפנה"ס. השנה היתה 186, והכל נראה שפיר. קרתגו הפסיקה להיות איום, ובתוך 40 שנים תוחרב כליל; יוון תחת שליטה, ברובה; מקדון נשברה; סוריה הסלווקית רוסקה לפני שנים ספורות; סקיפיו מאיור וחניבעל ניהלו את שיחתם השקטה על חומות אפסוס, זוועות המלחמה הפונית השניה רק זכרונות בעיניהם של המנצח והמנוצח. אבל משהו עוכר את שנתה של הרפובליקה. קאטו רוטן על כניסת מנהגים זרים, מסרב לדבר יוונית ביוון, מתעקש לשוחח עם המקומיים באמצעות מתורגמן, אף שהוא דובר יוונית רהוטה. הוא יצליח להדביק לסקיפיו תדמית קוסמופוליטית, זרה, לא רומאית; מושיע מולדתו ימות כגולה מרצון באסיה הקטנה. השיחה הרגועה ההיא עם חניבעל תשחק את תפקידה. יותר מדי כסף עובר ברומא. המנהגים הישנים, הצנועים, נשחקים, ואיתם גם האלים הישנים. יותר מדי זרים עוברים בה, על טכסיהם המשונים, הרעשניים. עדיין אין אלה טקסי הטירוף של קיבלה, בהם מסרסים המאמינים את עצמם, אבל טקסיו של אל היין, בככוס – אלה כבר הגיעו לעיר. באותה שנה מכונס הסנאט בבהילות. שמועות הגיעו, מקורן לא ברור, על קשר של הבככנאטים. טיבן של השמועות אינו ברור לנו עד היום, אבל התוצאה ידועה: הסנאט הורה על פיזור הכת של בככוס, אסר עליה והפך אותה לדת אסורה, religio illicita. ההאשמות נגד הבככאנטים, כפי שהובאו אלינו באמצעות מסנני הדורות הבאים, הן אלו: הם עורכים טקסים מיסתוריים; הם עורכים אותם בלילה ובמסתור; הם נוהגים לערוך בהן אורגיות; להקריב קורבן אדם; לאכול את בשרו ("סעודת תיאסטס"); לשתות את דמו; הם רוצים להרוג קונסול, כדי להקדיש פגיון לאלי השאול. כאן יש לציין כי הקונסולים הם מקבילי המלכים ברומא, ושלדם מלכים תמיד היתה משמעות מאגית. הבככאנטים יורדים למחתרת לכמה עשרות שנים, ועולים ממנה ללא הפרעה. מה קרה ב-186 – לא ברור. ואפשר שהעלילה היתה נשארת רדומה, אילולא נמצא לה מליץ רהוט לשון. פוליטיקאי כושל, סופר מצליח. קיקרו

קשר קטילינה או קשר קיקרו?

בשנת 63, נבחר מרקוס טוליוס קיקרו לקונסול. היה זה שיא חייו של אדם; מבחינת קיקרו, היה זה שיא כפול: הוא היה הראשון במשפחתו להבחר לתפקיד זה, ובחירתו הפכה את משפחתו כולה לאצילית, לחלק מן ה-nobilitas. שנת הקונסולאט של קיקרו היתה עדה לאותו אירוע מוזר, קשר קטילינה. בקצרה, קיקרו טען כי חשף את מזימתו של אחד האצילים המושחתים, לוקיוס סרגיוס קטילינה, לבצע מהפכה, לרצוח את האצילים, לחלק את האדמות ולבטל את המיסים. הוא אילץ את קטילינה לצאת מרומא, ולהצטרף לקבוצת מורדים. בשנים האחרונות, החלו חוקרים לפקפק בסיפור העלילה המקובל; כמה מהם טענו שעד כמה שידיעתנו מגעת, אפשר שכל הקשר הומצא על ידי קיקרו עצמו, כדי להפטר מיריב פוליטי. הפרשה מרתקת ומסובכת, ולא אכנס אליה כאן. לענייננו, חשובות העובדות הבאות: קיקרו, בנאומו המפורסם – וההיסטרי, יש לציין – בסנאט, האשים את קטילינה בסעיפים הבאים: פגישות חשאיות בלילה; "מעשים כנגד הטבע" ו"השחתת הנוער", היינו אורגיות או הומוסקסואליות; קשירת קשר לרצח; תכנון להחרבת המקדשים; ותכנון רציחתו של קיקרו באמצעות פגיון – "ואינני יודע לאילו מיסטריות אפלות הוקדש, שאתה מוצא לנכון לתקוע אותו בגופו של קונסול". נשמע מוכר? שלושים שנים בערך לאחר הקשר עצמו, כתב ההיסטוריון סאלוסטיוס את ספרו על הפרשה, וציין שם פרטים שקיקרו עצמו לא העלה: קורבן אדם ושתיית דמו, ושבועת נאמנות בין הפושעים. קיקרו החיה את העלילה כנגד הבככאנטים, וסאלוסטיוס השלים את הפרטים שהחסיר קיקרו. קיקרו היה פוליטיקאי הססן וכושל: בחירותיו היו שגויות, ונעשו תמיד במאוחר מכדי להועיל. הפיכתו לקונסול לא הועילה למשפחתו במאום, שכן היא הושמדה – בעטיו – במלחמות האזרחים. מכתביו מציגים אותו כאדם קטנוני למדי. אבל כל אלה חסרי חשיבות – מכתביו נמצאו רק במאה ה-14, על ידי פטררקה (שהביע צער על שמצא אותם): הוא היה הסופר הרומאי המשפיע ביותר, ללא מתחרה, על הדורות הבאים. הוא החייה את העלילה, והיא הפכה לחלק מקאנון הרדיפה הרומאי. הסביר את נוהל הרדיפה. טרייאנוס

זה הסימן בו תנצח

בגלגולה הבא של העלילה, היא מופנית כנגד הכת הנוצרית. הרומאים תיעבו עמוקות את הנצרות – טקיטוס, בדברו על 5,000 הנוצרים שרצח נירון, העיר שאף שהם אנשים מתועבים, הם לא היו אשמים בפשעים שהדביק להם הקיסר – ולאחר שורה של פוגרומים לא מסודרים במאה הראשונה והשניה, עברו לרדיפה שיטתית במאה השלישית. הם נכשלו, מיותר לציין. לא ברור על סמך איזה סעיף נרדפו הנוצרים, בעצם. טרטוליאנוס, האפולוגיסט הנוצרי הייחודי – הוא בין היחידים מאבות הכנסיה שכתביהם נחלקים ל"נוצריים" ו"כתבי מינות" – טען שהרומאים רדפו אותם על פי "חוקי נירון", אך לא ידוע אם אכן היו כאלו. בהתכתבות המפורסמת בין הקיסר טראיינוס לפליניוס הצעיר, מורה טראיינוס על שחרורם של הנוצרים שיחזרו בהם מדרכם הרעה, אך על הוצאתם להורג של אלו שימשיכו בטעותם. חשוב לציין שהן פליניוס והן הקיסר מודעים לכך שפרט להאשמה בנצרות, אין כל סעיף אישום אחר כנגדם. כלומר, עצם היותו של אדם נוצרי שימשה סיבה מספקת לרדיפתו; ועצם ההכחשה של היותו נוצרי – מלווה בהקרבת קורבן לאלים ולקיסר – היתה סיבה לזיכוי. רדיפה דתית לא היתה מקובלת בעולם הרומאי. מדוע, אם כן, נרדפו הנוצרים? העלילה שבה והרימה את ראשה. הנוצרים, טענו אנשים, נפגשים בסתר, בלילה (טענה אמיתית; הם נרדפו, אחרי הכל); הם נפגשים במקומות המוקדשים לשאול (הם נפגשו בקטקומבות – אף אחד לא הלך לשם בלילה); הם עורכים אורגיות (טעות מחרידה בהבנת ה"אגאפה", סעודת-האהבה הנוצרית, שלוותה בנשיקה); הם שותים דם אדם (לא מדויק, אבל הם האמינו כי הם שותים את "דם האל" באמצעות היין). אפולוגטיקנים נוצרים ניסו, לשווא, להתמודד עם כל אחת ואחת מהטענות הללו. הם לא הצליחו; הרדיפות נמשכו, עד לרגע שבו החליט קונסטנטינוס שיש תועלת בקבלת הנצרות. וכאן אירע דבר מדהים: מהרגע שבו הפכה הנצרות לדת מוכרת, מראשית המאה הרביעית, היא רדפה את המינים הנוצרים תוך שימוש באותה עלילה עצמה שהופעלה נגדם. המינים הואשמו בכל הסעיפים הישנים המוכרים: אורגיות במפגשים חשאיים, אכילת בשר אדם, קורבן אדם, הכל. במזרח הביזנטי השימוש בעלילה רווח לאורך כל מלחמות הדת, שנמשכו שם – בהפסקות קצרות – עד המאה ה-12; במערב הלטיני, יצאה העלילה להפסקה בת 700 שנים. האימפריה המערבית התמוטטה – רשמית ב-476, אבל זו היתה רק תעודת הפטירה; 410, שנת כיבוש רומא על ידי הוונדאלים, היא שנה משמעותית הרבה יותר משנת הוצאתו לגמלאות של הקיסר האחרון – ולא נשאר מי שירדוף.

כשלונה של העלילה

במאה ה-12, נתקלה הכנסיה המערבית – שהתקרבה אז לשיא כוחה – במינות עממית. המינות הקתארית/אלביגנזית – קוראים ותיקים מתבקשים להפסיק לגחך, ידעתם שזה יגיע והנה זה בא – היתה מינות דואליסטית, שכפרה בעצם מותו של ישוע על הצלב. היא ראתה את העולם כולו כרע, כיציר כפיו של השטן, אותו זיהתה עם יהוה של הברית הישנה. היא טענה שהגוף הוא כלאה של הנשמה, ושניתן להשתחרר מהכלא על ידי דחיית כל הבלי העולם הזה. שיטת המוות המקובלת על מורי ההלכה הקתארים, ה-perfecti, היתה התאבדות ברעב, שכונתה endura; היא היתה אמורה לטהר את המאמין מחטאיו ומעצם קיומו הגשמי. בהתאם לתפיסותיהם, דחו הקתארים את עצם קיומה של הכנסיה הקתולית; כל גוף ששאף לעוצמה בעולם הזה היה לצנינים בעיניהם. הם דחו, בהתאם, גם את יכולתה של הכנסיה למחול על חטאים. גרוע מכל, מבחינתה של הכנסיה, הם היו פופולריים מאד מעצם חייהם: ההמון אולי היה נבער מכדי להבין את הוויכוחים התיאולוגיים, אבל הוא ראה את הקתארי מזה הרעב, שהתנזר ממין ומכל מאכל שבא מן החי, כשמולו ניצב כומר מדושן, שהשמועה על עלילותיו מהלכת בכל הכפר, והסיק את המסקנות. ההמון זכר גם מי, בעצם, האכיל את הכומר. הכנסיה ניסתה להטיף לקתארים. למרבה הפאדיחה, הם ניצחו בוויכוחים. הנזירים נשלחו אל מחסן הנשק האידיאולוגי, ושלפו משם את עלילת הדם הישנה. ההמון שרק בוז: הוא לא קנה את הטענה שהפרפקטי עוסקים באורגיות, או שהם שותים דם ואוכלים בשר אדם. מה שלא הלך בדיבורים, הלך בכוח: בסופו של דבר, יצאה הכנסיה למסע צלב נגד הקתארים. כשגם זה לא הספיק, הקימו את האינקוויזיציה. רדיפה שיטתית הצליחה לחסל את הקתארים עד אמצע המאה ה-14. חשוב לציין שהעלילה נכשלה מול הקתארים, משום שבעתיד היא תצליח מול המכשפות – ובאותו זמן עצמו היא הצליחה מאד מול היהודים.

העלילה הגדולה והעלילה הקטנה

סטיה קטנה, אך חשובה, ממהלך הדיון: העלילה שתיארנו עד עכשיו מכונה במחקר "עלילת הדם הגדולה". ישנה אחרת, המכונה "העלילה הקטנה". על פי עלילה זו – שהיא ייחודית ליהודים, מכשפות ועובדי שטן – הפושע מזהם את לחם הקודש הנוצרי, בדרך כלל על ידי החזקתו בבית השימוש או עשיית צרכים עליו. בניגוד לעלילה הגדולה, יש ראיות נסיבתיות שיגרמו לנו לחשוב שלעלילה הקטנה יש בסיס. רבנים אסרו מספר פעמים בימי הביניים על חילול ההוסטיה; יהודים הוצאו להורג לאחר שהשתינו בפומבי על צלבים וירקו על כנסיות – דברים שהובילו גם לפוגרומים. ההבדל בין השתנה על כנסיה להשתנה על לחם הקודש הוא שולי – אף שכדי לחלל את לחם הקודש, יש להסתכן ולפרוץ לכנסיה. מדוע זה חשוב? משום ששתי העלילות נשענו על ידיעתם של הנוצרים על שנאת היהודים כלפיהם.

זוועה על הריין

ב-1095, קרא אורבן השני למסע צלב לשחרור ארץ הקודש מעול המוסלמים, שמנעו את העליה לרגל לכנסיית הקבר. מסעות הצלב הונעו, מצד אחד, על ידי רגש דתי, ומן הצד השני – מהרצון להפטר מהמוני הגברים האלימים, חסרי המנוח, שייצר מעמד האבירים. האצולה אימצה לפני זמן לא רב את מוסד הפרימוגניטורה, שקבע שרק הבן הבכור יורש את נחלת אביו. הדבר היה הגיוני, מבחינה כלכלית, שכן הוא מנע את חלוקת הנחלות לנתחים קטנים והולכים, אבל הוא ייצר מספר גדול של צאצאי אצילים ללא אמצעי קיום או אפשרות קידום, שהיו מטרד משמעותי. עדיף היה לשלוח את הפסיכופטים עם החרבות לעשות רעש בסוריה ופלסטינה מאשר שיאנסו את הנזירות בצרפת עצמה. ככאלה – ככלי לשליחת האלמנטים הלא רצויים בחברה אל מות גיבורים בניכר – היו מסעות הצלב הצלחה מסחררת; מכל בחינה אחרת, הם היו כשלון מוחלט. למסע הצלב הראשון היו שתי זרועות. האחת, זו שהצליחה, הפליגה מאיטליה, נחתה בטורקיה של ימינו – הפתעה לא נעימה בעליל לקיסר הביזנטי – ומשם המשיכה לסוריה ולפלסטינה. היא תפסה את המוסלמים לא מוכנים, וכבשה את ירושלים. זרוע זו הונהגה על ידי האצולה הגבוהה; השתתף בה גם רוברט, בנו של וויליאם הכובש. זרוע אחרת שלה, שהורכבה מאבירים שלא היה להם כסף למסע ומהמוני איכרים, נעה מצרפת מזרחה, דרך גרמניה, כשהיא מנסה להגיע לטורקיה דרך מישורי הונגריה. הטורקים הרגו את כולם. אבל כשנע האספסוף הזה דרך גרמניה, הוא החליט להלחם באויבי ישוע המקומיים – היהודים – כהתחלה טובה למסע. מגיניהם הקבועים של היהודים היו הבישופים, שבגרמניה היו גם רוזנים. כשקמו הבישופים בוקר אחד וראו עדר ברברים חמוש מחוץ לחומותיהם, רובם העדיפו לצאת לציד. היהודים התגוננו נואשות בארמונותיהם של הבישופים – עד שהיה ברור שההגנה חסרת תוחלת. כאן אירע דבר נורא: היהודים רצחו את ילדיהם ולאחר מכן התאבדו בעצמם. הזוועות מתועדות היטב על ידי כרוניקלים נוצרים ויהודים כאחד. הרציחות היו פולחניות. האבות לא רק קראו את "שמע ישראל", הם גם אמרו את תפילת השוחט; במקרה אחד, שחט אב את ילדיו על במת בית הכנסת, הזה את דמם על הפרוכת, ואחר הצית את בית הכנסת עליו עצמו, והיה מתהלך בתוכו, "שר בקול נעים", ומתעלם מתחינת שכניו הנוצרים שיציל את עצמו. ראוי לצטט את אחת הכרוניקות היהודיות, המתארת אם הרוצחת את ילדיה: ""והנער אהרן, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: אמי, אל תשחטיני! והלך ונחבא לו תחת תיבה אחת … (כאן בא תיאור הקרבתן הפולחנית של שתי אחיותיו דל אהרן, בילא ומדרונא – י.ג.)… וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלשת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרן, אהרן, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחהו לפני אל רם ונישא…" הרציחות לא היו מקריות: היתה להן משמעות קוסמית. הן נועדו לזעזע את אלוהים, ולגרום לו לשלוח את המשיח. על פי האגדה שרווחה אז, ויש לה מהלכים גם היום, יש לאל בגד – "פורפיריון" – עליו הוא מזה מדם הקורבנות; וכשימלא הבגד דם, יבוא המשיח. הרוצחים היו לגיבורים; הרצח כונה "קידוש השם". רבי קלונימוס שר עליו: מי ישמע ולא ידמע/הבן נשחט, והאב קורא את שמע! הנוצרים שמעו הכל. אבל הם לא דמעו; הם דאגו. הם ידעו שהיהודים שונאים אותם; הם ידעו שהיהודים מוכנים לשחוט את ילדיהם ובלבד שלא יתנצרו; ומכאן הם עשו את ההיקש הלוגי: "אם היהודים מוכנים לשחוט את ילדיהם כדי שלא יהפכו לנוצרים, מה הם יעשו לילדינו?" יהודים שוחטים את הילד סימון

של מי הפסח(א)?

מאפיין ראוי לציון של העלילות כנגד היהודים הוא שהן עממיות. אם, במאבק נגד המינים, ניסתה הכנסיה להשתמש בעלילת הדם כנשק, ונכשלה – הרי שכנגד היהודים מנסה הכנסיה למנוע את השימוש בה על ידי ההמון, ונכשלת. היהודים היו מועילים, בראשית ימי הביניים: בימים נטולי מסחר כמעט לחלוטין, הם היו מקור אשראי חשוב. בישופים ושליטים תמיד נזקקו לאשראי, ולכן ניסו להגן על יהודיהם. יהודים, ציינו קודם לכן, התבצרו בארמונות הבישופים במהלך מסעות הצלב; עד אמצע המאה ה-13, היה הרובע היהודי ערוך סביב הקתדרלה. עלילת הדם כנגד היהודים החלה מיד לאחר מסע הצלב השני. הוא לא לווה במעשי טבח, הפעם, משום שברנרד מקלרוו הקפיד על משמעת ואסר על כך. אבל מסע הצלב השני העלה את זכרונות הראשון; וזמן קצר לאחר מכן, צצה העלילה כנגד היהודים. המעלילים הם תמיד אנשי הכמורה הנמוכה או נזירים; הבישופים ניצבים כמעט תמיד לצד הקורבנות. קיסרים ואפיפיורים גינו את עלילת הדם ואמרו שאין לה בסיס. לשווא. ההמון האמין לה. המדכא, כרגיל, פחד מהמדוכא. עלילת הדם התרחשה, כמעט תמיד, סביב הפסחא, שמקביל לעיתים קרובות לפסח היהודי. הפסחא, החג הנוצרי החשוב ביותר, מציין את שובו של ישוע מן המתים. ישוע מתואר כ"שה האלוהים", שהוקרב כדי לכפר על חטאי העולם. כלומר, במינוח גס יותר, ישוע הוא קורבן אדם שמקריבים היהודים; הוא קורבן הפסח האולטימטיבי. ישוע מצויר לעיתים קרובות מאד כילד, בנה של המדונה; והיהודים הואשמו כמעט תמיד ברצח ילד, לא ילדה. המנהג היהודי התנ"כי למרוח דם שה על מזוזת הבית, זכר לקורבן פסח – גם הוא לא הועיל. המקרה של סט. יו מלינקולן הוא הדוגמא ההדוקה ביותר לסיפור: על פי העלילה, היהודים שמעו את יו שר לאלוהים, והתקנאו בקולו; על כן רצחו אותו, הוציאו את דמו, השתמשו בדם למצות (תחליף קורבן הפסח של היהודים), והשליכו אותו לקבר. אלא שיו המשיך לשיר גם בתוך הקבר, גם כגוויה – עד שהוצא מן הקבר ביום השלישי, על ידי אדם שהבחין בשיר הבוקע מן האדמה. על שום נס זה הוכרז יו כקדוש (היו נסים מופרכים יותר; ראו נס המקרלים של תומס אקווינס). יו עבר, בעצם, את כל השלבים המיוחסים לישוע, כולל הקימה. עלילת הדם מתרחשת בפסחא משום שהוא החג שבו קם לתחיה קורבנם הישן של היהודים. וכנגד מערכת סימנים כזו, המגובה בזכרונות הטבח על הריין, לא היה לכנסיה הממוסדת סיכוי. הסיפור היה טוב מדי; הוא היה מושלם. כל הסימנים היו במקומם. וכפי שדחה ההמון את אנשי הכנסיה כשניסו לטפול עלילה על הקתארים, הוא דחה אותם כשניסו להגן על מי שהיו, על פי התמטיקה הפנימית, אשמים כשטן. העלילה חזרה על עצמה, כמה עשרות פעמים, לאורך ימי הביניים וראשית העת החדשה. ציד המכשפות הגדול, בו נרצחו מספר עצום של נשים, השתמש באותם מוטיבים עצמם – ועם שקיעתו, לאחר העלילה שהופרכה בסיילם, החלו במערב לפקפק בעלילה הישנה. היא חזרה פעם נוספת ברומניה, באמצע המאה ה-19, ובדמשק, באותה תקופה; אבל זמנה במערב חלף. אלמנט חשוב של עלילת הדם, שמופיע במאה ה-13 המאוחרת, הוא רעיון הקשר הבינלאומי: על פי אגדה זו, מתכנסים שליחי היהודים מדי שנה, אחד מכל ממלכה; הם מטילים גורל, ובו נלכדת קודם כל ממלכה ואחר כך עיר; ובעיר זו, בוחרים זקני היהודים את הקורבן, המכפר על חטאי העם היהודי. מכאן הדרך לפרוטוקולים של זקני ציון לא היתה ארוכה.

עלילת בייליס

ב-1911, שבה העלילה והרימה את ראשה. הפעם היה זה ברוסיה: השלטון הצארי השתדל כמיטב יכולתו להרשיע את מנחם מנדל בייליס, יהודי מאוקראינה, ברצח פולחני של נער רוסי. העלילה נכשלה: התביעה רוסקה לגזרים, והציבור בכללו דחה אותה. היה צורך בעלילה מתוחכמת יותר, מודרנית יותר – והפרוטוקולים של זקני ציון פורסמו ב-1912. אבל משהו נשאר. באותה שנה, ניסתה המשטרה החשאית הפרוסית לברר מה חושבים בחוגי הפועלים על עלילת הדם. סוכניה של המשטרה, שהושתלו בפאבים של פועלים כדי לספק דו"ח הלכי רוח קבוע, מסרו את הממצא המעניין הבא: לאחר שלושים שנים של מאבק סוציאליסטי באנטישמיות, רווחה בקרב הפועלים הדעה שלעלילה אין בסיס. אבל הפועלים דחו את העלילה משני טעמים: האחד, ש"היהודים לא דתיים כמו פעם", ולכן אינם שומרים על מנהגיהם הישנים; ומשום שהיום לא היו מעזים לעשות זאת. האמונה באמיתותה ההיסטורית של העלילה שדחף קיקרו וששימשה לרדיפת נוצרים השתמרה בקרב פועלים גרמנים, עשרים שנים לפני עליית היטלר; ומשעלה לשלטון, ומשהחלו שופרי התעמולה להשתמש בה שוב, תרמה גם הישנה שבעלילות את חלקה לפתרון הסופי.