תגית: שפה

כשאמירת אמת היא מעשה מהפכני: למה אורוול חשוב

אריק בלייר, הוא ג'ורג' אורוול, לא היה אדם מושלם. הוא עצמו ידע שיש חלקים באישיותו שהם לא נעימים: כל חייו נאבק בתיעוב כלפי המעמדות הנמוכים ובאנטישמיות שלו, שהיו חלקים מן החינוך של בני מעמדו וזמנו. לא תמיד הוא ניצח במאבקים הללו, אבל הוא ניתח את התבוסות, הכיר בהן ככאלו, וחזר למאבק.

בכתיבתו יש משהו שהייתי מכנה "פנאטיות שקולה": אורוול שנא בלהט את החברה האנגלית בת זמנו, ורצה בשינוי דרסטי שלה – אבל לא היה מוכן להפעיל אלימות לשם כך. הוא היה מודע מאד לכך שהחברה הזו עיצבה אותו, לטוב ולרע, ולא היה מוכן להשגת שינוי באמצעות בגידה בה ושיתוף פעולה עם הרודנות הסטליניסטית.

בכך השיג איזון קשה-לשמירה בין ההכרה שבעוולות החברה בה חי, ובין הסירוב להזדהות עם אויביה. הוא היה אנטי-קולוניאליסט, אבל היה חשדני מאד כלפי מה שיבוא לאחר קריסת האימפריה: "אפילו לא ידעתי שהאימפריה הבריטית גוססת, ושהיא תהיה טובה הרבה יותר מהאימפריות הצעירות שיעמדו במקומה", כתב ב-1936 ("לירות בפיל").

היה בו צד אנטי-אינטלקטואלי חזק – "צריך להיות אינטלקטואל כדי להאמין בשטות כזו. אף אדם פשוט לא יהיה כה טיפש" – שנבע מחשדנות עמוקה כלפי אינטלקטואלים. חשדנות מוצדקת: "בגידת האינטלקטואלים" מעולם לא הורגשה כפי שהורגשה בשנות השלושים, כשמיעוטם אץ לחבק את הפאשיזם וההמונים – "הנוער הגרמני אמר את דברו, ונקשיב לו", כדברי היידגר – ורובם זינק לזרועותיה של העריצות האדומה: ג'ורג' ברנרד שואו אמר על משפטי הראווה של סטאלין ש"לאיש לא יכול להיות ספק באשמתם של הנאשמים".

לאורוול היה, והוא כתב זאת תוך כדי המשפטים. העונש על שבירת האחדות היה מהיר: נידוי. מו"לים שמאליים סירבו להוציא לאור את ספריו, ביניהם "הומאז' לקטלוניה", שתיאר כיצד בגדה ברית המועצות בספרד הרפובליקנית. רבים מהאינטלקטואלים, אלה מהם שהתפכחו ב-1956 וב-1968, לא סלחו לאורוול על כך שצדק עוד ב-1937.

אם אורוול חתר למשהו, הוא חתר לאמת, אמת חסרת רחמים ואשליות, אמת המופנית ראשית כל אל המחנה הנאור; מהפאשיסטים והפולקיסטים אין טעם לצפות למאומה. במאבק על האמת, השפה היא כלי ראשון במעלה: והמאמר "פוליטיקה והשפה האנגלית", אולי הטוב שבמאמריו, מתאר את השחתתה של השפה.

ישנן תמות בנות אלמוות, שחוזרות על עצמן לאורך הדורות. קלאסיקנים ימצאו במאמרו של אורוול הדים לטקיטוס ואף לתוקדידס. "כפרים חסרי מגן מופצצים מן האוויר, ותושביהם מגורשים; בבקר יורים במכונות יריה; את הבקתות מציתים בקליעים נותבים; לכך קוראים 'השכנת שלום'" (אורוול); "לשוד, לשחיטה, לביזה, הם נותנים את השם הכוזב 'שלטון'; הם עושים שממה וקוראים לה 'שלום'" (טקיטוס, אגריקולה 30); "מילים שינו את משמעותן וקיבלו משמעות חדשה. חוצפה חסרת מעצורים נדמתה כאומץ של בעל ברית נאמן; היסוס זהיר, כפחדנות גלויה; המתינות – כמעטה לחוסר גבריות; היכולת לראות את כל צדדי הבעיה, כחוסר יכולת לפעול. אלימות פראית הפכה לגבריות, חתרנות זהירה – לאמצעי מוצדק של הגנה עצמית". (תוקדידס, מלחמת פלופונס, סוף ספר שלישי)

והתופעה הזו, שימיה כימי התעמולה והמלחמה, פועלת היטב גם כיום, גם כאן.

לכאורה, אורוול דיבר על עידן אחר, עידן האידיאולוגיות הגדולות. גרמניה הנאצית נפלה בדם ואש ותרועות וואגנר עוד ב-1945. ברית המועצות המשיכה לגרום סבל בל יתואר למאות מיליונים, עד שהתפוגגה בענן חלודה ב-1991. לכאורה, כל זה לא רלוונטי: גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה.

אבל התופעה של בגידת האינטלקטואלים, של שיתוף פעולה עם האויב והערצת הטוטליטריות, עודנה איתנו; כך גם השימוש לרעה בשפה. להשמת אזורים חקלאיים אנחנו קוראים 'חישוף'; למצור נתנו את השם 'כתר נושם'; להריגת ילדים – 'ירי על פי הנהלים'; לאפרטהייד קראנו 'אזורים המותרים לכניסה לזכאי שבות בלבד'. ואת זה צריך להמשיך להגיד.

אבל צריך לומר גם שאין כל מקום להבנה למניעיהם של ג'יהאדיסטים; שאין שום דבר הראוי להערצה בתרבות המוות המוסלמית; שהגיע הזמן להפסיק להתייחס לתרבות המערבית כנחותה מכל תרבות אחרת, ושיש לומר לעולם השלישי כמה מילים קשות; שההתקרבנות, על כל צורותיה – מזו היהודית ועד זו הפמיניסטית – איננה ולא תוכל להיות פתרון.

צריך לומר לשמאל הפוסט-מודרני – שאת שקיעתו, אני מקווה, אנחנו מתחילים לראות – שיש עולם של ממשות מחוץ לטקסטים; שיש לייחס למעשים משמעות גדולה מזו של מילים; שפוליטיקה וחקיקה – שהם לא תמיד נעימים ולא תמיד נקיים – משיגים הרבה יותר תוצאות מנסיונות ל"שינוי תודעה" באמצעות "תיקון" השפה.

ישראל נמצאת בחצי השנה האחרונה תחת מתקפת ספינים חסרת תקדים. לשקר יש, אם לא ממשלה, לפחות מפלגת שלטון. באווירה של הולכת שולל כללית, כתב אורוול, אמירת אמת היא מעשה מהפכני.

הבה נקום ונעשה אותו.

(המאמר הקצר הזה הוא קול-קורא לכותבים לבלוג חדש שייפתח בקרוב, "החברים של אורוול" שמו. המעוניינים מתבקשים ליצור קשר עם יוסי גורביץ, [email protected]).

ביי ביי, ילד צרצר

קריאה רציפה וארוכה מספיק ב"הגבול הדק: מילון ציתותים" (ליקט, תרגם, אסף והמציא: עוזי וייל) היא אולי הדרך הטובה ביותר שאני מכיר לבצע הזרה של הקומדיה, ודרכה הזרה של השפה. ככל שקוראים יותר, כך נעשה קשה יותר לצחוק. הבטן כואבת. וכך, ככל שקוראים יותר וככל שקוראים רצוף, האפקט נעלם, ובמקומו נותרות תבניות בלבד.

מבחוץ, אגב, כל התהליך נראה כסדרת קרקורים דחוסה, שהולכת ומתנוונת, עד שנותרת ממנה רק קריאה מאומצת, נדכאת, שמופרעת מדי פעם בהתפרצות קרקורים, שנעלמת שוב, וחוזר חלילה.

בקריאה כזו אפשר גם לגלות את סוג ההומור שלכם. מה שנשאר מצחיק לאחר שכל התבניות האחרות כבר חדלו מלהשפיע. קוראים לו ג'ק הנדי, ואפשר למצוא חלק מהציטוטים שלו כאן.

"Too bad when I was a kid there wasn't a guy in our class that everybody called the "Cricket Boy", because I would have liked to stand up in class and tell everybody, "You can make fun of the Cricket Boy if you want to, but to me he's just like everybody else." Then everybody would leave the Cricket Boy alone, and I'd invite him over to spend the night at my house, but after about five minutes of that loud chirping I'd have to kick him out. Maybe later we could get up a petition to get the Cricket Family run out of town. Bye, Cricket Boy".

אולי הסיבה העיקרית שהוא עדיין מצחיק אותי היא שלא באמת הצלחתי להבין מה הוא עושה שם. אני יכול להבין מה מצחיק בלומר ש"אם וודי אלן לא היה קיים מישהו היה צריך לסרוג אותו" (השוואה בין וודי אלן לבין סוודר, על כל הקונוטאציות ושאר הבלאגן. יופי), אבל משהו בסיפור "ילד צרצר" של הנדי עובד לגמרי אחרת, ואני לא בטוח עד כמה, אם בכלל, הצלחתי להבין אותו.

ניסיון:

הנדי מספר סיפור, שעובר תהליך מהיר של ריאליזציה. מה שמתחיל ב"חבל שלא…" הופך לממשי יותר ויותר. הנדי ממציא ילד צרצר כדי להגן עליו, ואז מואס בו (יותר נכון, מואס בצרצוריו הדמיוניים), ומתכנן לסלק את משפחתו מהעיר. אולי הוא גם מצליח. מהרגע שבו ילד צרצר מוזמן לחדר של הנדי, העולם הבדיוני נעשה ממשי במהירות, ממשפט למשפט. אפשר כמעט לסמן איפה ילד צרצר ממשי יותר, ואיפה פחות.

אבל זה לא מצחיק. ואני הסתובבתי אכול סרטים בלשניים במשך כמה ימים, עד שעופר הביא לי לקט של "The Far Side" של גארי לארסון (למי שתהה, התמונות מהחוברת). משהו בסיסי בשניהם דומה מאוד, וזה לא רק המשחק בעולמות אפשריים.

ואז הבנתי את זה: שניהם בריונים. ויותר מכך – שניהם בריונים על העולמות שהם בנו. הריאליזציה שעובר ילד צרצר היא ריאליזציה שמתרחשת רק בשפה, בתוך הפסיכוזה של הדובר שהנדי מקים. בשטרנברגית עילגת, הריאליזציה מנומקת מימטית, כהנמקות פרספקטיביות. במדוברת, הנדי מתבריין על ילד דמיוני, שמתואר כממשי יותר רק בגלל שהיחס של הדובר אליו נעשה יותר ויותר אישי. משהו בבריונות (בבריונות מהסוג הזה, שאין תיאור הולם שלה בעברית. בריונות של יגאל שילון, של חברי אחוות סטודנטים אמריקניות), משום מה, מצחיק תמיד.

שזה קצת עצוב. כי הנדי הוא משורר של ממש. הוא מקים ומנתץ עולמות אפשריים באמצעות שינוי של מילה, והבריונות קצת מסתירה את זה. מצד שני, אולי כך יפה. בועות סבון, שאינן אומרות דבר, לא על וודי אלן ולא על העולם, רק על עצמן, וקצת על סבון.

נוֹ לוֹגוֹ

יש תחושה, זיכרון כאב עמום, שעולה בכל פתיחה של מוסף ספרותי. המוסף של "הארץ" הוא הקטליזטור העיקרי, שלא באשמתו. מוּתרות ל"הארץ" מוֹתְרות כותרות ארוכות, והוא עושה בהן מעשים, שלא באשמתו.

לכותרת יש מספר מטרות, כשהעיקרית שבהן היא משיכת הקורא לקרוא והבלטת עיקר הכתבה. אבל במוספי תרבות הפונקציה הזו עיקרית פחות – לשם כך סולסלה כותרת המשנה – ובמקומה נחה פונקציה אחרת – סימון התרבות שבמוסף התרבות. אנסח זאת כציווי: היה פואטי, לא אינפורמטיבי.

כל זה אינו אומר דבר. מותר למוסף לקרוא "אני תרבות", מותר לו לקרוא בכותרותיו. אלא שמה שמרגיש למוסף פואטי מעלה תחושת זיכרון כאב עמום. לא בגלל איזה פגם, אלא דווקא בגלל חוסר הפגם. בגלל שניתן לסמן כך פואטיקה באיזו תבנית לשונית, פשוט כך. כי התבנית פואטית, כי כך מרגיש יפה.

*

ובתיאורטית (לא יכולתי להתאפק) (שודרג בעצת איה): תבנית יצרנית שגוררת עמה רגיסטר לשוני "פואטי", ולשם כך גם הועלתה (על פי רוב, תולדה של צירוף כבול רומז. על פי רוב, צירוף כבול רומז שמקורו בשירת עמיחי) או מבנה יצרני שגורר הקשר רגיסטריאלי "פואטי" (אם כי זה נדיר יותר בכל מה שנוגע לכותרות). אוף.

*

ויותר אין לי מה לומר. אבל זה מטריד עדיין (ולמה לא: "עדיין מטריד"?), וזה מעקר כתיבה (ולמה לא: "מעקר את הכתיבה"? ולמה לא בתבנית דקדוקית אחרת: "עדיין מטריד, מעקר את הכתיבה"?). כתיבה לעולם אינה מהלך מודע לגמרי. יש דברים שמרגישים יפה, וזהו. וככה. אבל כל המצלולים שפיזרתי קודם, כל המבנים, שלוקח לי שעה להניח, כבר לא אומרים "אני יפה", רק "אני סימן". וככה אי אפשר לכתוב.